בית השיטה (הקיבוץ) נגד בית השיטה (תעשיות): פרק חובה למנהלי נדל"ן בקיבוצים

האם מו"מ לחתימת הסכם שכירות השתכלל להסכם שמחייב את הצדדים, גם כשאינו חתום?

השופט ויסאם חיר, מבית משפט השלום בעפולה, דן בתביעת פינוי שהגיש קיבוץ בית השיטה כנגד בית השיטה תעשיות בע"מ (הנתבעת).  

הקיבוץ הוא חוכר ומחזיק במשבצת הקרקע בה מצויים גם ארבעה מגרשים המשמשים לחנייה, ואשר בהם נתן הקיבוץ לנתבעת הרשאה לשימוש לתקופה שהסתיימה בדצמבר 2020.

הנתבעת היא חברה פרטית (שנרכשה מהבעלים הקודמים שלה: אסם השקעות והשיטה-עסיס תעשיות מזון), שמפעילה בשטח הקיבוץ מפעל, הפועל במקום עשרות שנים, ומעסיקה עשרות עובדים וצוות ניהולי.

בסמוך לסיום תקופת ההרשאה, הודיע הקיבוץ שהוא מתנה הסכמתו להארכת תקופת ההרשאה בחתימת הסכם שכירות חתום, ואף שלח לנתבעת טיוטת הסכם.

הצדדים ניהלו משא ומתן על נוסח ההסכם, לרבות בנוגע לתקופת ההרשאה ודמי השכירות, והגיעו להסכמות לגבי הנושאים השונים. ואולם, לפני שנחתם ההסכם עלתה טענה של הנתבעת לגבי השימוש במתקן שקילה שהיה מצוי באחד המגרשים.

משלא הושגה הסכמה בעניין זה, טיוטת ההסכם לא נחתמה, ובאמצעות עו"ד יורם אבירם, דרש הקיבוץ את פינוי המגרשים.

מנגד, הנתבעת טענה, באמצעות עו"ד שאול ברגרזון, כי הצדדים הגיעו להסכמות לגבי כל התנאים להמשך שימושה של הנתבעת בשטחי החנייה. משכך, אמרה הנתבעת, "השתכלל הסכם" ביחס להמשך השכירות, ולכן אין לפנותה מהמקום.  

בית המשפט הסביר כי לפי חוק החוזים חוזה, בכתב או בעל פה, נכרת בין צדדים כאשר הם "גמרו בדעתם" להתקשר בהסכם מחייב.

"בעלים של נכס זכאי ורשאי להחליט כיצד יושכר הנכס, אם בכלל", הבהיר השופט. "זו מהותה של זכות הקניין. שוכר לא יכול להכתיב למשכיר כיצד זה יפעל בעניין הנכס שבידיו".

השופט דחה את טענת הנתבעת כי המחלוקת לעניין "מתקן השקילה" הייתה "אמתלה כדי לייצר מחלוקת מדומה וסיבה שלא לחתום על הסכם השכירות". "מדובר בנכס של הקיבוץ והוא רשאי להשכירו לפי שיקול דעתו המוחלט", מה עוד, שזה מ"אינטרס הקיבוץ לגבות דמי שכירות בעד מגרשי החנייה", הוסיף השופט.

השופט בחן את הטענות והעדויות, והגיע למסקנה שהצדדים ניהלו משא ומתן ביניהם לצורך חידוש הסכם ההרשאה בנוגע למגרשי החנייה, אך זה לא הבשיל לכדי הסכם מחייב.

גם דרישת הקיבוץ לקבל הסכם חתום, כתנאי להמשך השכירות (ולא להמשיך את מצב הדברים הקודם בו לא היה הסכם חתום), מלמדת על כך שההסכם לא השתכלל.

סוף דבר, השופט הורה לנתבעת לפנות את מגרשי החנייה וחייב אותה בהוצאות המשפט של הקיבוץ בסך 10,500 שקלים.