יש משהו מאושש ביציאה מן השגרה, על אחת כמה וכמה אם ניתן לשלב זאת עם נופים יפים, אוכל טוב וחברה נעימה. משהו שנותן לנו תקווה, שגם לאחר (או תוך כדי) משבר גדול – בכול זאת יהיה בסדר. בשבוע שעבר יצאה אלמוג סורין לחופשה בצפון עם בנות משפחתה, שם שהו בדירת אירוח במושבה יבנאל, כעשר דקות מהכנרת. אז מה קרה לה שם תחת השמש הקופחת, בתוך מי הכינרת ובטיילת של טבריה?
חופשה בצפון, מה עולה בעיני רוחנו כשאנו מדמיינים חופשה? רובנו נחשוב על חופים יפים, על שיערנו המתבדר ברוח, על אוכל טוב וחולמים על הרוגע שיציף אותנו בו ברגע שנצא לנופש. אבל בצל נגיף הקורונה – כך מסתבר – לא פשוט להיכנס לאווירת החופש המופלאה ועננת הריחוק החברתי מרחפת מעל מקומות האירוח, המסעדות ומקומות הבילוי והמרגוע.
ובכול זאת יש משהו מאושש ביציאה מן השגרה, ועל אחת כמה וכמה אם ניתן לשלב זאת עם נופים יפים, אוכל טוב וחברה נעימה. משהו שנותן לנו תקווה, שגם לאחר (או תוך כדי) משבר גדול – בכול זאת יהיה בסדר. בשבוע שעבר יצאתי ל- חופשה בצפון עם בנות משפחתי שם שהינו בדירת אירוח במושבה יַבְנְאֵל, כעשר דקות מהכנרת. אז מה קרה לי שם תחת השמש הקופחת, בתוך מי הכינרת ובטיילת של טבריה? הנה סיכום של החוויה:
מגיעות אל הצפון
כילדה שגדלה בבית הספר שדה אלון תבור, הצפון תמיד הצטייר בעיני כנוף ילדות נחשק ומבודד שאין שני לו. מרבדי החקלאות הצהובים-ירוקים הנשקפים מרמת הגולן עושים לי טוב על הלב ומעלים בי נשכחות. האקליפטוסים סביב הכנרת וליד קיבוצים כמו עין גב וקיבוץ כינרת – מעידים על העשייה שהיתה כאן בתקופת קום המדינה. מי הכינרת המזמינים והמתוקים מזכירים לי את השבועות הארוכים של החופש הגדול, שבו הייתי מבלה את רוב שעותיי בפעילות של 'ימיה' (קייטנה שהתקיימה על חוף הכנרת), חוויה שהעניקה לי את היכולת לשחות כמו דג במים, ולרבוץ כמו כלב ים על החוף במשך שעות. ב'ימיה' למדנו כיצד מכינים חביתה על גזיה ("זה נראה כמו קיא" אמרתי אז למדריך שהכין את החביתות) והתנסנו בספורט ימי כמו שייט באבובים, בחסקה, וכן בספורט חדשני שאנו הילדים "פיתחנו" – זריקת 'קובבות' בוץ מקרקעית הים אחד על פרצופו המבוהל של השני.
כך, כשיצאנו בנות המשפחה לחופשה בצפון, נמלאתי תקווה כי אולי אוכל לשחזר כעת, אחרי יותר מ-30 שנה – את חווית הילדות הקסומה שלי.
הגעה אל דירת האירוח
בעשור האחרון רבים התיירים שהבינו שבחירת דירת אירוח במקום בית מלון היא אופציה נפלאה. כך חוסכים כסף, נהנים מפרטיות ואף מרגישים קצת כתושבי המקום – בין אם מתאכסנים בדירה באמסטרדם האורבנית, ובין אם בדירה במושבה שבגליל התחתון.
בדרך אל דירת הנופש נתגלתה יבנאל כמושבה קטנה שברובה דתית-חרדית, אך כוללת בתוכה גם בתים פרטיים שעדיין השתמרו מימי המושבה הישנה של אנשים שמנהלים אורח חיים חילוני, וחלקם אף מציעים דירות נופש להשכרה. 'דירת בכור' שבה שהינו, הכילה את כל מה שרצינו: היא הייתה נקייה ופרטית. בעלת הבית, ממשפחה חקלאית שמגדלת עשבי תיבול, ירקות וחסות – קיבלה אותנו בברכה, הדליקה לנו את המזגן לפני הגעתינו (כי מי מוכן להסתכן בחמת נופשים מזיעים מחום אחרי נסיעה של שעתיים וחצי?!) והחתימה אותנו על הצהרת בריאות תוך שהיא מודדת לנו חום.
מה שהזכיר לנו שהיי – גם בצפון מפחדים מקורונה.
אוכל שתייה, אישה ופיתה
לאחר מנוחה קלה, מקלחת והתארגנות זריזה יצאנו כל בנות המשפחה (אחותי, אמא, אחותה ואני) אל מסעדת שף בשם "1910", שבקיבוץ דגניה א', בה הזמנו מקום מבעוד מועד. מסעדת 1910 שוכנת במתחם "חצר ראשונים" ההיסטורי, בתוך חלל יפה, השייך לקבוצת המבנים הראשונים שקמו בקיבוץ. המסעדה הייתה נעימה, מושכת ושמרה על הנחיות התו הסגול. השירות במסעדת 1910 היה מעט מהוסס, המנות די קטנות לטעמי, אבל האוכל היה בכללותו מעולה ומושקע. לכן כהרגלנו מילאנו את כרסנו במנת ריזוטו ארטישוק טובה(!), סלט כפרי מצוין ופוקצ'ה, שגרמה לנו להזמין ממנה עוד ועוד. לאחר הארוחה טיילנו מעט בקיבוץ החשוך וחזרנו להתמוטט מעייפות בדירות האירוח.
ברכת המזגן
את הבוקר השני בצפון התחלנו אני ואחותי בתרגול יוגה עצמאי, כי אין כמו יוגה כדי לפתוח את היום. כך תרגלנו בחסות המזגן את ברכת השמש, או לחלופין את 'ברכת המזגן', שהציל אותנו מהחום הלוהט ששרר בגליל התחתון, החום שהתעקש להישאר במשך כול ימי החופשה. לאחר התרגול וארוחת בוקר שהעלתה מחדש את כל הקילוגרמים ששרפנו, יצאנו אל 'חוף צינברי' שבכנרת, מרחק 10 דקות נסיעה מיבנאל – חוף מזמין ומסודר עם חניה, מציל, מזנון, שירותים, ברזי מים ופחי אשפה.
אותה הטיילת ללא שינוי ואדרת
לעיר טבריה הגענו באחר הצהריים של היום השני לחופשה, כי הרי איך אפשר להגיע לכינרת מבלי לשוטט בשווקים ובטיילת של העיר?! ואיך אפשר לצאת לחופשה ולא לקנות מזכרות הנמכרות שם עוד משנות השבעים, כמו שרוואל מכוער בגוונים פסיכודליים (אותו בחנה אימי בת ה-65, אוטוטו למקרה שתרצה לצאת למסיבת טראנס בקרוב), או שרשרת עם גרגיר אורז, שדודתי רוצה לרכוש לבנה המתבגר, שלמראה המתנה ודאי יקבור את עצמו ביחד עם השרשרת עמוק באדמה.
עם 100 שקלים 'לפוצץ' בכיס פסענו אל תוך הטיילת ומיד התחרטנו על הצעד הנועז והפזיז. הרחובות היו הומים אדם דחוקים וקשי יום (מזכירה שאנחנו ב"זמן קורונה"), המוזיקה הייתה רועשת וחדגונית. במהלך ההליכה בלט והתנגן הלהיט "מי ששונא אותך ימות (הופה!)" של הזמר שריף – מה שגרם לי ולאחותי להתבונן בזעזוע אחת בשנייה ולשאול בייאוש: "מדוע השיר הפוגעני הזה כל כך קליט!?!". מיותר לציין כי הוא המשיך להתנגן לנו בראש עד סוף החופשה.
לאחר שעה של שוטטות חיפשנו מקום לאכול – וכך מצאנו פנינה של ממש: "המסעדה של אבי", שממוקמת ברחוב הקישון 1.
המסעדה הממוזגת והנקייה הציעה לנו תפריט מגוון שכולל בשרים, סלטים, חומוס, ושאר מנות ביתיות, שעושות חשק: 'לא ללעוס אלא לבלוע'. את פנינו קיבלה מלצרית יעילה ואסרטיבית, שפעלה לפי הנחיות התו הסגול ואף ניהלה באסרטיביות סועדים שניסו ליצור סדק בהנחיות.
לאחר שהזמנו סוללת סלטים מעולים, שיפודי פרגיות, חומוס וצ'יפס – סיכמנו פה אחד שאין כמו מסעדה בניחוח ישראלי טברייני, כדי לאפשר חוויה קולינארית טובה. בעוד שאנו נהנות ומשבחות את המלצרית על שירות מושלם, אמא שלי, שכנראה גדלה בתקופת הצנע, ביקשה שתי פיתות 'to go' בזמן שאני ואחותי ניסינו להסתתר מאחורי לאפה גדולה מחמת הפדיחה. אבל גם בקשה זאת לא הרתיעה את המלצרית הנחושה, שמיד ציידה אותנו בשתי פיתות נוספות בשקית ופינקה אותנו באבטיח צונן – קינוח על חשבון הבית.
צריך לחתור? לא בא בחשבון
ביום השלישי לטיול יצאנו אל אתר "רוב רוי" הסמוך לירדנית, על שפת הירדן, המציע שייט קייאקים לכול המשפחה. כיוון שאנו בעיקר חותרות למגע עם איזה מזרן ים ולא קייאק, שמחנו לגלות שבמקום אפשר גם לנוח לצד מי נהר הירדן, לשתות מים ולטבול בנהר. אך משהו לא היה נעים בטבילה, כיוון שנהר הירדן אינו ממש המיסיסיפי ויש בו חלקים טובים ואיך להגיד, פחות טובים. הקרקעית הייתה בוצית, המים היו עכורים ועומס החום היה גדול. מיד עשינו סיבוב פרסה וחזרנו לרכב הממוזג. משם הגענו לחוף צינברי המוכר לנו, שאיפשר לנו לטבול בשנית במי הכנרת – ועל הדרך להתמרמר על כך שהנה החופשה תכף מגיעה לקצה.
'מתחברת למציאות'
אסיים את הדיווח בדוח של מציאות נושכת: לפני שיצאתי ל- חופשה בצפון הייתה לי שיחה מעמיקה על קפה עם חברה. חברה כזאת שמאמינה בתיאוריות קשר (קונספירציות). השיחה הובילה אותי לחשוב שכל מה שקורה כעת עם משבר נגיף קורונה, זה בעצם אקט יזום וברור של ממשלות (או של כמה אנשים ששולטים בכלכלה העולמית), ונועד להוביל למפלה של הכלכלה העולמית ומטרתו לייצר מודל כלכלי חדש.
החברה, שעישנה סיגריה אחרי סיגריה (כיאה לחובבת קונספירציות) נאמה בפניי נאום מעניין והסבירה לי "הממשלה שלנו כבר הנדסה אותנו לדבר ולהתייחס אחד על השני בתגיות: "הוא ערבי טוב", היא דתייה טיפשה", "הוא שמאלני מנוול", "הם קיצוניים אלימים" – ובעודה נותנת דוגמאות, הוסיפה לי דאגה: "רק שתדעי!" אמרה והפריחה טבעת עשן נוספת לאוויר, "כעת אנו נמצאים בפני סכנות רבות וכדאי לך כבר עכשיו לאגור בקבוקי מים וקמח, במקום לצאת לחופשה חסרת דאגות."
וזה נכון, לא היה טיימינג גרוע מזה לנפוש לצד ימת הכינרת. המתיחות ברמת הגולן לא הפכה את השהייה באזור לבטוחה (אבל איזה אזור בארץ כן בטוח בימים שלנו?), 'חג הקורבן' המוסלמי הוליד צפיפות ברחובות טבריה ובחופים (אני תמיד מרגישה קרבן של משהו, לכן זה היה קשה יותר מבחינתי). החופש הגדול נטע בתוכי פחד מזאטוטים אנרגטיים מידי והחום המלווה בבלבול בשל המגיפה – שבה יש לעטות מסכות ממש כמו בסרט אסונות – ממש לא תרמו לאווירה. אבל שם במי הכנרת, ברגע שטובלים את הגוף ומכניסים את כל הראש למים – קשה שלא לחוש תחושה של התחדשות.
כאן, אף אחד לא מפריע, אף אחד לא מתייג את השני או מתריס באחר. לכל אחד יש מקום במרחב: זאת טובלת או צפה על הגב, זה מצנן אבטיח במים, האחר ממנגל בלי מפריע ומפיק את ריח צריבת הבשר המוכר, אחד מאזין לשירים בנייד והזוג הטרי התורן שמתנשק שעות במים – אף פעם לא מכזיב בנוכחותו הלוהטת. כאן במים, אנו נרגעים, 'מדברים עם היקום', תוך שאנו פותחים עין צרה ומסנוורת קלות אל השמש העדינה. כאן בתוך המים כולנו יצורים שמיימיים של היקום, הגוף במים, הנפש רגועה ואין לנו שום עניין בכלום חוץ מלשים את נפשינו וגופינו במה שהטבע נתן.
ועוד מחשבה לקראת סיום – כשמקבלים מנת מציאות לפרצוף והשגרה הופכת מעיקה עד בלתי נסבלת, מומלץ לנסות לחזור אחורה ולדלות מזכרון החופשה איזה רגע מרענן של חדווה, של אושר רגעי, תחושה קלה של ליטוף המים על הגוף. זה יעשה את העבודה – עד לחופשה הבאה. חופשה בצפון.
