מילד בחדרה ועד לחזון הקיווי המתוק בכל תיק אוכל של תלמיד: מומחה הקיווי של קיבוץ געתון משחזר מסע חיים של חקלאות, התיישבות בגבול הצפון, והגשמת חלומות אגרונומיים שמניבים פירות זהב
לאברהם צימרמן, המכונה בפי כול צימי, חבר קיבוץ געתון, הוא מומחה לגידול קיווי. הוא מדריך חקלאים בכל הגליל ורמת הגולן בנושא זה. כאשר צימי מדבר על הפרי הזה, עיניו מאירות ופיו שופע מידע, וניתן להאמין לו שהוא גם מדבר אל העצים ואלו נענים לו.
"נולדתי בשנת 1949 במחנה מעבר באוסטריה", הוא מספר על עצמו. "הוריי הגיעו לשם מפולין ושהו במחנה זה כשנתיים. עלינו ארצה בשנת 1950 והגענו מיד לחדרה, שם היו כבר סבי וסבתי, שעלו לפנינו מפולין".
שורשים באדמה: מילדות בחדרה ועד לקיבוץ געתון
ימי ילדותו ונעוריו של צימי עברו עליו בחדרה. בגיל 18 הוא התגייס לנח"ל עם חבריו מתנועת "השומר הצעיר". הגרעין שלהם, גרעין "אלעד" הגיע לקיבוץ געתון שבגליל המערבי בשנת 1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. צימי נשאר בקיבוץ והתקבל לחברות. בשנת 1970 הוא נשא לאישה את הַ רִִ יֵאֵ ט Harriet, שהגיעה לקיבוץ כמתנדבת מניו-יורק ולמדה בגעתון גם באולפן. עתה הם הורים לארבעה ונהנים מעשרה נכדים.
"בגעתון התחלתי לעבוד במטע תפוחים", מספר צימי. "אחר כך עבדתי בקיבוץ בענפי חקלאות שונים. בצד העבודה החקלאית הייתי מאוד פעיל בתחומים אחרים: הייתי מזכיר הקיבוץ ומנהל כל מיני פרויקטים. הדרכתי כמה גרעיני נח"ל שהגיעו לקיבוץ געתון, וגם הדרכתי בהיאחזות הנח"ל נצרים ש'השומר הצעיר' הקים. ואפילו עסקתי בפוליטיקה" הוא מפתיע, "היינו בשליחות משפחתית בירושלים, בה הייתי מזכיר סניף מפ"ם". ובצד כל אלו הוא המשיך כמובן לעסוק בחקלאות ובמרוצת הזמן התמקד והתמחה בגידול הקיווי".
הקיווי מגיע לארץ: מהג'ונגלים בסין ועד לגליל ולגולן
בפגישה הארוכה שלי ושל צימי למדתי מפיו כל כך הרבה על התחלת הגידול בעולם ובארץ, על תכונות הפרי ועל העבודה הנדרשת בגידול מטע קיווי. כך שכל המידע להלן הוא מפיו של צימי, שאכן הוכיח מומחיות יוצאת דופן בנושא זה.
השם המדעי של הקיווי הוא Actinidia chinensis. מקורו בג'ונגלים בסין. הוא תורבת בניו זילנד וקיבל את שֵ ם הציפור הלאומית של ארץ זו. המגדלים הגדולים בעולם היו בצפון ניו זילנד והם החלו לשווק את הפרי לאירופה ולארצות הברית. היום הקיווי נפוץ באיטליה, ביוון, באזור קליפורניה שבארצות הברית, ובצ'ילה שבדרום אמריקה.
בשנת 1974 הגיעו לארץ השתילים הראשונים של קיווי מניו זילנד. המדריך היה אברי צור ז"ל משדה נחמיה. משרד החקלאות סיפק את השתילים והם פוזרו בכל רחבי הארץ משדה בוקר ועד מטולה.
השתילים שהגיעו היו משני זנים של קיווי – האייווארד (Hayward) וגם ברונו (Bruno), אשר הפרי שלו ארוך יותר והוא יכול לצמוח במקום בו יש פחות קור. לצורך ניסיון נשתלו חמישה דונם מכל זן בכל רחבי הארץ, ולאט לאט הסתבר שהמקום המתאים ביותר לגידול הקיווי מזן האייווארד הוא הגליל העליון. ומדוע? "עץ הקיווי זקוק להרבה מאוד מנות קור. לכן טוב לגדל אותו בגליל העליון ובצפון רמת הגולן". מסביר צימי. "היום מתחילים לנסות לטעת זנים אחרים של קיווי – הקיווי הצהוב, אותו אפשר לגדל במקומות יותר חמים. אבל זו רק תחילת הדרך".
זני הקיווי
זן בקיווי הנפוץ בארץ הוא הַ יווארד (Hayward). "באמצעות גידול בבתי רשת, טכנולוגית השקיה ודישון, הצלחנו להגיע למטעים שנותנים בין חמישה לשישה טון פרי בדונם". אומר צימי בגאווה. "לעומת שניים עד שניים וחצי טון לדונם בעבר. המחירים הם טובים. יש ביקוש לקיווי גם במגזר היהודי וגם במגזר הערבי, כי זה פרי שהוא טעים ואוהבים לאכול אותו. אנחנו יכולים לספק את כל הביקוש", הוא מוסיף, " ולדעתי אפשר להגיע להוספות גדולות מאוד של יבולים במחירים מאוד מאוד טובים".
אין ייצוא של קיווי, אבל יש יבוא. "חששנו שהפרי המיובא יציף את הארץ", אומר צימי, "אבל בינתיים מייבאים מעט יחסית, בעיקר מניו זילנד, מיוון ומאיטליה. אבל אנחנו מצליחים לעמוד בתחרות, כי הפרי שלנו מאוד גדול ומאוד יפה. אנחנו גם עומדים בתחרות עם המחיר. ובכלל, הקהל הישראלי אוהב את הקיווי הישראלי ומאמין שיש בפרי זה ויטמין סי. מלבד זאת, הקהל הישראלי מפרגן לפרי שצומח על הגבול למרות כל הקשיים".
הטיפול בעץ הקיווי
הקיווי מאוד דומה בגידול שלו לגפן. הוא עץ אבל משתרע כמו שיח. מגדלים אותו בצורת סוכה, כשהפרי משתלשל מלמעלה למטה. דרך אחרת: עם עמודי T ַּבַ אר שעליהם הוא נתלה. הוא עץ נשיר. בחורף הוא "ישן" ואוגר את הקור שלו. יש עץ נקבה שנותן פרי, ויש עץ זכר לצורך הפריה.
"אחד השכלולים שלנו היה, ששתלנו את עצי הזכר במקום קצת יותר גבוה, ואז הרווחנו שני דברים: יש בשטח יותר מקום לעצי הנקבה שנותנים פרי; ומבחינת ההפריה – הן עם הדבורים והן באמצעות הרוח – יש יתרון לגובה שלו, וכך הוא 'מכסה' שטח האבקה גדול יותר". מציין צימי ומוסיף הסבר: "אצלנו בארץ ההפריה נעשית על ידי דבורים, אבל גם רוח מאוד מאוד עוזרת להאבקה. באיטליה, לדוגמא, אין תנאי האבקה טובים, כי יורד שם גשם בתקופת החניטה והדבורים לא כל כך פועלות. לכן הם מפרים באמצעות רוח. הם משתמשים במפוחים כדי לפזר את האבקה. אגב, אנחנו עומדים לבצע ניסיונות גם בנושא זה".
פעולת הגיזום חשובה ומיוחדת מאוד בעצי הקיווי. פרי הקיווי מתפתח וצומח על הענפים החד שנתיים, החדשים. מכאן שבכל שנה בעת הגיזום יש צורך להוריד את הענפים הישנים, אלו שכבר נתנו פרי. וזה בערך חמישים אחוזים מהעץ. כך אפשר לכוון בדיוק מאין יצמח הפרי. ממריצים את הצמיחה, כמובן על ידי מים ודשן.
"הקיווי לא שוכח ולא סולח"
היחס האישי של צימי לעץ הקיווי מתבטא במשפט שהוא נוהג לומר: "הקיווי לא שוכח ולא סולח". אם לא נותנים לו מספיק מים, או נותנים פחות תשומת לב בעבודה, אז יהיה פחות פרי השנה, ובשנה אחר-כך הוא לא ייתן פרי בכלל. "לדעתי הקיווי הוא עץ מְ דַ ַּבֵ ר". אומר צימי. "למדנו איך להתייחס אליו כדי שייתן הרבה פרי. מובן שהניסיון מלמד שיותר מדי פרי יוצר עומס. לכן מכוונים את כמות הפרי על ידי דילול.
לגבי ריסוסים – נכון להיום אין לקיווי מחלות ואין לו מזיקים, לכן, בניגוד לגידולים אחרים, אין צורך בריסוסים רבים. יש שני ריסוסים בשנה. האחד לעורר את הצמיחה במקומות שאין בהם מספיק קור, והשני הוא חומר לא רעיל שניתן לצורך הגדלת הפרי".
"גם הדשנים ידידותיים", הוא מדגיש. "הדבר היחיד שהוא 'לא יפה' זה ריסוס לעשבים. אבל משתמשים בו מעט מאוד, כי הקיווי גדל כמו סוכה ומתחת לה אין כמעט עשב".
הקטיף לא קשה. העץ הוא בגובה של מטר שמונים, לכן אין צורך בסולמות. כמו כן, הקטיף אינו סלקטיבי. קוטפים ממש הכול. כך שהקוטפים עומדים עם תרמילים תלויים על גופם וממלאים אותם בפרי. "ההספק בקטיף הקיווי מאוד גבוה", אומר צימי. "עובד אחד יכול למלא ארבעה מיכלים בשמונה שעות עבודה. אצלינו בגעתון משתתפים בגיוס הקיווי גם חברים בני שבעים ושמונים"
בקיבוצו, געתון, התחיל צימי לעבוד בענף זה עם צוות די גדול. מכיוון שהקיבוץ שלו נמצא בגליל המערבי, בו יש פחות קור, הם גידלו את הזו ברונו. עד מהרה היה להם מטע קיווי נטוע על שטח של מאה דונם.
יוצא להדרכה: מפיצים את הידע בגליל ובכפר כישורית
מספר צימי: "בשנת 1993 נשלחתי מטעם הקיבוץ לעזור לשני קיבוצים שכנים לגדל קיווי. הקיבוצים הם בתחום המועצה האזורית משגב – קיבוץ פלך וקיבוץ כישור.
"הסיפור של כישור מעניין במיוחד", אומר צימי. "היישוב הזה החל כקיבוץ, ובשלב מסוים הוא נעזב לגמרי. במקומו נוסד יישוב לאנשים בעלי צרכים מיוחדים שנקרא כישורית. כישורית מתנהל כמו קיבוץ, עם חדר אוכל, והמתגוררים שם הם חברים. יש בו מטע קיווי גדול ועוד ענפים, בהם מועסקים התושבים: כרם שמייצרים יין מהענבים שצומחים בו, דיר גדול עם כבשים ועיזים לחלב, גן ירק, נגריה גדולה ועוד.
במרוצת הזמן נוצר קיבוץ כישור מחדש, שאוכלס בעיקר על ידי הורים וקרובי משפחה אחרים של חברי כישורית".
"במטע שנטוע על כמאה דונם, מגדלים קיווי מזן ברונו. והצלחנו, למרות מזג האוויר החמים קצת יותר, לקבל יבול טוב". מציין צימי, שהשתלב במקום ועבד בכפר כישורית במשך עשרים וחמש שנים. "החבר'ה מכישורית עבדו אצלי במטע בעבודות עונתיות בעיקר, ביניהם גיזום וקטיף. זו הייתה חוויה לעבוד איתם". הוא מעיד.
גייסו את צימי למשרה חלקית לשני היישובים, אבל זה היה כל כך מוצלח ומשקים נוספים התלהבו והתעניינו בגידול הקיווי. וכך הענף הלך וגדל ובמקביל גם העיסוק של צימי, שהיה יוצא מביתו בארבע לפנות בוקר, וחוזר בערב, אחרי הדרכות ביישובים השונים.
הוא גאה במיוחד על שהקיווי הוכנס גם ליישובים ברמת הגולן, והתרחב ביישובים נוספים בגליל העליון, ביניהם מנרה, מלכיה, סאסא, יראון. יש בהם מטעים נרחבים, רווחיים מאוד.
החזון הראשון: להביא לרווחיות שיא במטעי רמת הגולן
"אני רוצה לספר לך על החזון שלי". אמר לי צימי. "לפני עשר שנים יצאתי לפנסיה ונשאבתי לעבודה ברמת הגולן. חברי איל יונאי היה מנהל המחלקה החקלאית של בית האריזה 'בראשית'. הוא קרא לי לדגל וביקש שאני אבוא ללמד חקלאים לגדל קיווי ברמת הגולן. באותו זמן עדיין לא גידלו קיווי באזור זה. הוא ציין שני קיבוצים שזקוקים להדרכה זו: עין זיוון ו-אלוני הבשן. התכנון היה שאבוא להדריך אותם בתחילת הגידול, במשך כמה חודשים. ובסופו של דבר נשארתי לעבוד שם, מטעם בית האריזה 'בראשית', במשך עשר שנים, כי העבודה הייתה כל כך מעניינת והענף התפתח יפה. עבדתי שעות רבות בכל יום מימות השנה".
ומסתבר שכך בעצם התחיל להתגשם החזון הראשון שהיה לצימי. מה היה חזון זה?
"בתחילת הדרך היה לי חזון לטעת מטע שיהיה מאוד מאוד ריווחי. כי לדעתי אין הצדקה לטעת מטעים שלא יהיו רווחיים. כולם ידעו שהחזון שלי הוא: לקבל רווח של מיליון שקל מעיבוד חמישים דונם קיווי. בתחילה צחקו עלי ואמרו לי שאני סתם מבלבל את המוח" מספר צימי, "אבל לאחר עשר שנים, אני יכול לסכם: עתה יש ברמת הגולן עשרה משקים, שבעבר לא היו להם עצי קיווי בכלל, ועתה יש להם מטעים גדולים ומניבים. ברוב המשקים הצלחנו להגיע לרמת יבולים יפה ולרווחיות מאוד מאוד גבוהה.
אפשר להגיד שהיום כמעט הגשמתי את החזון. ברוב המשקים הקיווי רווחי הרבה יותר מגידולים אחרים שיש להם. היום בארץ הקיווי הוא אחד הענפים הכי רווחיים שיש ויש עוד הרבה מקום לנטיעות נוספות ולהגדלת הענף. זה ענף שמכניס הרבה מאוד כסף גם לבית האריזה וכמובן גם לחקלאים.
צימי מביא דוגמא קונקרטית להצלחה גדולה מאוד בקיבוץ אלרום בצפון ברמת הגולן. "לדעתי יש להם מטע הכי יפה והכי מוצלח בארץ. מאפס הם הגיעו למאתיים שלושים דונם. שם אני מיישם את החלום שלי של מיליון שקל רווח ממטע בן חמישים דונם. אף אחד לא האמין לי, אבל זה באמת קרה". הוא גאה מאוד שהקיווי נקלט היטב ברמת הגולן. "אני עובד גם עם מושבניק בשם יובל שטיין במושב אבני איתן ברמת הגולן. אני עומד לטעת גם אצל החבר'ה מ- נטור בדרום רמת הגולן את הקיווי הצהוב בהיקפים יותר גדולים ואני מקווה שהוא יצליח. יש גם כמה מושבים שאני עובד איתם בגליל העליון, שממש יושבים על גבול הלבנון, ביניהם אביבים, נטועה ו-אבן מנחם, שיש להם מטע מוצלח מאוד. אני עוזר גם לחבר צ'רקסי שיש לו מטע קיווי יפהפה בן שמונה דונם ביישוב רֵ יחָ נִ ָּיָ ה.
החזון השני: קיווי צהוב ומתוק שילדים יאכלו עם הקליפה
"החזון השני שהיה לי הוא לגדל בארץ זן של קיווי צהוב". אומר צימי. "הוא נפוץ בניו זילנד ובאיטליה. לארץ הובאו זנים של קיווי צהוב לפני כשנתיים ואנחנו התחלנו לגדל אותו".
"הקיווי הצהוב מתוק מאוד, בעל קליפה מאוד מאוד דקה". הוא מציין. "בבדיקות שנעשו הסתבר שבקליפה יש יותר סיבים וויטמינים מאשר בתוך הפרי עצמו, ואפשר לאכול אותו עם הקליפה. הפרי הזה מאוד מאוד טעים, מזין וגדל ללא ריסוסים" ומכאן שהחלום של צימי – שהורים ישלחו את הילד לבית הספר עם קיווי – קרוב להתגשם. "שתי יחידות קיווי גדול יכולים להיות במקום תפוח או אפרסק גדולים, שלעיתים הילד נותן בהם נגיסה ולא מסיים את הפרי…". הוא אומר ומוסיף: "ואני מקווה שהוא יהיה יותר זול בשוק, כדי שכולם יוכלו לאכול פרי בריא וטעים".
גאוות יחידה: פיתוח זן "הדס" הישראלי
צימי הצליח לפתח זן ישראלי חדש של קיווי צהוב, שנקרא "קיווי הדס" על שם בתו. "לזן הזה, שהוא מאוד פורה, יש תכונות דומות לקיווי הצהוב הניו זילנדי". אומר צימי."הוא פרי גדול מאוד, מתוק מאוד ובעל קליפה דקה. היתרון שלו הוא בעונת הקטיף שחל בחודש ספטמבר, בתקופה בה אין בארץ קיווי בכלל. וכך הוא יכול להימכר לקראת החגים. בזכות כל התכונות הללו הוא רווחי מאוד ואנחנו התחלנו לקבל עליו ציון מאוד מאוד גבוה", מספר צימי בגאווה. "השנה אנחנו קוטפים את היבול הראשון, ואני מקווה שהוא יתקבל בצורה נאותה; ובשנה הבאה כאשר היבול יהיה רב יותר, נוכל להפיץ אותו והוא יימכר היטב".
החזון השלישי: הקמת בית ספר לגידול קיווי בחוות מתתיהו
"החזון השלישי שלי הולך ומתגשם, ולאחר מכן אני מקווה שאוכל לצאת לפנסיה בשקט". אומר צימי. ההכנות שלו למימוש החזון נעשות ב"חוות מתתיהו" של משרד החקלאות, שנמצאת ליד קיבוץ ברעם. זוהי חווה חקלאית לניסיונות עם עצי פרי. והוא מספר: "התחלתי להכין שלוש חלקות של קיווי. אחת מהן כבר קיימת. זוהי חלקה מוצלחת של עצים מבוגרים נותני פרי. החלקה השנייה עם עצים בני שנה, והחלקה השלישית תוקדש לקיווי הצהוב מזן 'הדס', אותה ניטע בשנה הקרובה".
צימי עומד להקים שם בית ספר לגידול קיווי, שיהיה כמובן בתמיכת משרד החקלאות. והוא מפרט את חלומו: "במקום שאני אתרוצץ בין המשקים ואגיע לחקלאים ביישובים השונים לצורך הדרכה, הם יגיעו למרכז הלימודי הזה. כל מושבניק או קיבוצניק, חקלאי מבוגר מנוסה או חקלאי צעיר – יוכל להגיע לשם כדי לערוך ניסיונות בשלוש חלקות אלו. תהיינה אפשרויות לעשות שם ניסיונות בדישון, בהשקיה, בגיזום ובצורות גידול שונות. חברים יוכלו לבוא ולקבל הדרכה ממני ומחקלאים נוספים, וכמובן מחוקרים של מו"פ צפון שעובדים אתי. חקלאים יוכלו לבוא בזמנם החופשי כדי ללמוד איך לגדל קיווי בצורה הכי נכונה. נוכל לערוך שם ימי עיון וכנסים".
כאמור, צימי עובד עם מו"פ צפון, בראשות החוקרת ד"ר מיכל אקרמן, וכן עם מדריכת שה"מ ד"ר ענת זיסוביץ ועוד חוקרים וחוקרות שהתמקצעו בקיווי עושים ניסיונות רבים גם בחווה וגם במטעים עצמם. והוא מציין: "אנחנו מיישמים בשטח את כל ממצאי המחקרים. לומדים הרבה מן הניסיונות שעושים החוקרים בנושאים שונים, כגון מהי צפיפות העצים הרצויה במטע ואיך מתגברים על בעיות הניקוז".
ברמת הגולן מגדלים את הקיווי בתוך בתי רשת. הסיבה היא הרוחות החזקות שיש באזור. רוחות קרות וגם רוחות חמות מזיקות לקיווי. "הקיווי מאוד מאוד אוהב מים, אבל הוא סובל מעודפי מים. אז בעקבות הניסיונות הגענו ברמת דיוק גבוהה לצרכים היום יומיים של הקיווי. בעקבות המחקר שינינו את שיטות ההשקיה. עכשיו אנחנו עובדים בעיקר בטפטוף עם שתי שלוחות של טפטפות לכל שורה".
יש שיתוף הפעולה מלא בין החוקרים של מו"פ צפון לבין החקלאים. החוקרים מביאים את הידע התיאורטי שלהם ומיישמים אותו בשטח, במטעים של החקלאים עצמם. כך נלמד גם נושא הדישון. "הקיווי צורך הרבה דשן", אומר צימי, "כי הפרי נמצא על הענפים החד שנתיים של אותה שנה. לכן הצימוחים החדשים צריכים להיות חזקים מאוד".
חקלאות תחת אש: ממשיכים לעבד את האדמה בקו הגבול
צימי מספר על המצב הקשה מאוד בשלוש שנים אחרונות עקב המלחמה. "גם בתקופת המלחמה לא נטשנו את המטעים. החבר'ה נשארו ביישובים שעל הגבול, הפכו להיות צוותים של כיתות כוננות, וכך הם שמרו בלילה ועבדו במטעים ביום. המטעים האלה ספגו גם הפגזות וגם שריפות. החבר'ה האלה ראויים להערכה רבה. הייתה שנה אחת בה אי אפשר היה לקטוף את הפרי עקב המצב הביטחוני. אבל עכשיו הכול משוקם".
ולסיום מצהיר צימי: "הקיבוצים על הגבול מסמנים את גבולות המדינה, וכך גם המושבים. מטעי הקיווי ממטולה ועד היישובים משגב עם, מנרה, יראון, מלכיה, ברעם, סאסא ואבן מנחם נמצאים ממש בקו הגבול עם לבנון. גדר המערכת היא גם דרך הטרקטורים שהחקלאים עוברים בה לצורך עיבוד המטעים. כאמור מעולם לא נטשנו את המקום, המשכנו לעבוד גם במלחמה. מובן שזה בחסות צה"ל שמגן על הגבולות. ואני חושב שמגיע 'פרס ישראל' למגדלי הקיווי בגבול הצפון, כי הם עושים שם עבודת קודש בנאמנות רבה"
