"עד היום היינו בתקופה של או או. או שאתה חבר, או שאתה אויב. או שאתה ימין, או שאתה שמאל. ופה אני רואה הרבה דוגמאות של גם וגם. אני גם שומע סיפורי אימה, ואני גם שומע סיפורי גבורה" מספר יניב הגי מבארי שהוא ומשפחתו ניצלו מהתופת
יניב הגי (50), חבר בארי ורכז המטה השיתופי בתנועה הקיבוצית, נשמע ממש מתנצל כשאני מבקש ממנו לתאר מה עבר עליו ועל משפחתו באותה שבת נוראית שבה הותקף קיבוצו על ידי מחבלי חמאס. "הסיפור שלי מיום שבת הוא סיפור", הוא אומר, "אני לא מזלזל בו חלילה, אבל הוא לא מהסיפורים הקשים שהיו בבארי. הוא אפס קצהו של מה שהיה. אני לא סיפור מייצג". אחר כך הוא מתרצה ומספר את הסיפור.
בפתחו של הר געש
הוא היה מזכיר הקיבוץ לפני שהתגייס לפעילות בתנועה. נשוי לאיילת ואב לשלושה: אופק (21), שי (19), גל (15). הם הגיעו לבארי ב-2005 משליחות בחו"ל, ושלושת ילדיו לא מכירים מציאות שהיא לא מלחמה. "תמיד ידענו שאנחנו על פתחו של הר געש", הוא אומר, "אבל חיינו בהדחקה. האמנו שאנחנו בטוחים עד כמה שאפשר. האמנו שאם יגיע מחבל הוא יגיע לבד, וכיתת הכוננות תתפוס אותו. האמנו שהצבא יגיע מהר. עם זאת, היו לנו תמיד סיוטים על מחבלים שייצאו ממנהרות, ועל זה שכולם יסתערו על הגדר ויחצו אותה. בסופו של דבר, כל הסיוטים האלו התממשו ואפילו יותר גרוע".
ביום שישי הם חגגו 77 שנים להקמת בארי, ובשבת בסביבות 6:30 בבוקר התעוררו למשמע מטח רקטות אדיר שכמותו לא היה קודם לכן. "הבנו שמשהו לא בסדר", מציין הגי, "וגם לפני זה הבנו שמשהו לא בסדר. כשכל המפקדים של חמאס והג'יהאד האסלמי נפגשו בלבנון ויצאו עם הכרזת מלחמה, אשתי איילת אמרה שהם מקיימים את מה שהם מבטיחים ושהולך לקרות פה משהו. אמרתי לה שהיא היסטרית, ומסתבר שהיא צדקה. כשהתפוצצו הקסאמים הייתי בבית עם איילת ועם הבן הצעיר גל. גל הוא מאוד פוסט טראומתי, ומראש הוא ישן בממ"ד. הבן השני, שי, היה בחדר שלו במגורי צעירים, וגם הבת הגדולה אופק הייתה בחדר שלה במגורי צעירים. היינו גם בקשר עם שתי האחריות של איילת שהיו בבית שלהן, ועם ההורים של איילת בבית שלהם. בסך הכול, היינו מפוזרים בשישה ממ"דים, והיינו גם בקשר עם עילם, הגיס של איילת, שקפץ מיד החוצה כחבר כיתת הכוננות. בשורה התחתונה, אני מודה לאלוהים שבדרך נס כולנו נשארנו בחיים. זה נדיר. בגלל זה הסיפור שלנו הוא מאוד לא מייצג את מה שקורה בבארי".
מה עבר עליכם באותה שבת?
"ברגע שהודיעו שיש מחבלים נכנסנו לממ"ד. השתדלנו להיות בשקט, כדי שגל הפוסט טראומתי לא יתעורר למציאות הזאת. הנחנו שצה"ל יבוא כל רגע, ושהאירוע יסתיים עד שהוא יתעורר. זה לא קרה. עברו שעות ואנחנו בשקט מתקשרים עם כולם בווטסאפ, וכבר שומעים ברקע מלא יריות ומלא דפיקות על הדלתות. אנחנו כבר מבינים שהמחבלים נכנסים לכל בית, וקוראים בווטסאפ את הקריאות לעזרה: הצילו, שמע ישראל, תעזרו לנו, הם פה, איפה צה"ל, שמישהו יבוא לעזור לנו. מאות הודעות כאלו. אנחנו כבר יודעים בדיוק מה קורה בקיבוץ. אנחנו אחוזי אימה. אני קפאתי. לא ידעתי מה לעשות. אבא שלי התקשר ואמר לי לשים את המקרר על דלת הכניסה לבית, ועשיתי את זה. אחרי זה אנחנו שומעים צרחות נוראיות מהשכנים. צרחות של סרט אימה, שיש לי צמרמורת כשאני חושב עליהן. מישהו שחט את השכנים שלי ושמענו אותם. גל התעורר ושאל אותי מה הצרחות האלו, ולא ידעתי מה להגיד לו. הסברנו לו שיש מחבלים בקיבוץ, והוא נשם והצליח לשמור על קור רוח".
המחבלים עברו בית בית
משפחת הגי שהתה בממ"ד מהבוקר ועד 22:00 בלילה, ובזמן הזה היו כמה התרחשויות. "הבית שממול התחיל להישרף", מספר יניב, "וראיתי את זה מהקומה השנייה. צילמתי את זה לווטסאפ של השכונה, וכתבתי שהבית נשרף. ואז עזרנו לאחת המשפחות לתזמן את הבריחה שלה מהבית הבוער לבית של השכנים. לא ראיתי מחבלים, והם הצליחו לצאת בריצה ולעבור לממ"ד של השכנים. אחר כך, שכנה אחרת, אימא צעירה לשלושה ילדים קטנים שבעלה היה בכיתת כוננות, התקשרה ואמרה שמתחיל אצלה חום בלתי נסבל בממ"ד בבית שנשרף, ושהיא רוצה להתפנות לממ"ד שלנו. פינינו את הבריקדות מדלת הכניסה, והיא יצאה מחלון הממ"ד עם הבן הגדול בן שש, הבן השני בן ארבע, ותינוק בן שנה. חיכיתי להם על גרם המדרגות. כשהיא יצאה מהחלון היא ראתה מרחוק מחבלים שרצים עם פחיות בידיים. הבן הגדול הגיע אליי בריצה והעליתי אותו לממ"ד למעלה, והאימא שהייתה צריכה לרוץ 150 מטר כדי לחצות את החצר, רצה עם התינוק על הידיים וגררה את הבן השני על הדשא. היא הגיעה מתנשפת ובוכה לתחתית גרם המדרגות, ואז התחילו לירות עליהם צרורות. היא העבירה לי את הילד, והצלחנו להגיע לממ"ד. חסמנו מחדש את דלת הכניסה, והם הגיעו לממ"ד. הם היו מפורקים. הילדים בבכי היסטרי, והאימא בהיפר ונטילציה. ואז גל, הפוסט טראומתי שלי, פשוט הרגיע את האימא. הוא עשה לה תרגילי נשימה עד שהיא נרגעה. אחר כך הוא גם טיפל בילדים, והאירוע הזה נחווה אצלו כאירוע מחזק. הוא, שבדרך כלל מקבל עזרה, עזר למישהו אחר שהיה במצוקה, וזה נתן לו המון כוח. זה לימד אותי שיש מצבים שאנחנו גם חסרי אונים וגם יש לנו כוחות, בו זמנית".
הם היו בממ"ד עד הלילה כשבאו לחלץ אותם, ובכל שעה שלח הגי סטטוס בתפוצת נאט"ו כדי שמישהו אולי יפעיל קשרים לחלונות הגבוהים וישלח עזרה לחילוץ. "לא באה עזרה במשך שעות מאוד ארוכות, שבהן המחבלים עברו בית בית ושחטו את כולם. ראינו בקבוצות איך הם מתקדמים בית אחר בית, ופשוט הורגים את כולם. זה היה נוראי. בסופו של דבר הצבא חילץ אותנו. הגענו לשטח כינוס מחוץ לקיבוץ, וגם לשם הגיע מחבל שהחיילים הרגו אותו. עלינו על משאיות והגענו לנתיבות. שם הביאו לנו מזרונים, אוכל ומים, והתייחסו אלינו מאוד יפה. בבוקר יום ראשון עלינו על אוטובוסים, ונסענו לאזור ים המלח".
רגשות אשמה
יניב הגיע עם משפחתו לעין גדי, והוא מרכז את קבוצת המפונים שם המונה כ-70 איש. קבוצה גדולה יותר, כ-500 איש, נמצאת במלון דייויד ספא בים המלח.
"בימים הראשונים שמעתי מחברי בארי גם סיפורי זוועה וגם סיפורי גבורה", הוא אומר, "אני חושב שהמשהו הייחודי שיש לי להגיד, מעבר לסיפורים שאנחנו שומעים כל הזמן, זה הגם וגם הזה. אני חושב שיש פה משהו שיש בו בשורה. עד היום היינו בתקופה של או או. או שאתה חבר, או שאתה אויב. או שאתה ימין, או שאתה שמאל. הכול היה שחור-לבן. ופה אני רואה הרבה דוגמאות של גם וגם. אני גם שומע סיפורי אימה, ואני גם שומע סיפורי גבורה".
איך מתמודדים עם האובדן כשמתגלה שיש 113 נרצחים וכ-70 נעדרים וחטופים, שזה כ-18 אחוז מאוכלוסיית בארי שמנתה 1,108 נפשות?
"בתור מי שמרכז את הפינוי, הדאגה העיקרית שלי עכשיו היא לחוסן של האנשים ולשיקום שלהם. לכן מאוד חשוב שאנחנו ביחד. אנחנו קבוצה אחת, ואנחנו עובדים על גיבוש של הקבוצה הזאת, כדי לקלוט את ההלם כרשת ולא כיחידים. למשל, אנחנו עושים כל יום אחר הצוהריים פגישה, שבה אנחנו עוברים על ההודעות, ואז אנחנו מקריאים שמות של הרוגים וחטופים. אנחנו עושים את זה ביחד. נותנים ידיים, מעלים בדמיון את השם של מי שנהרג, ושולחים לו אהבה. אנחנו בוכים ומקבלים את זה ביחד כקבוצה. זה נותן הרבה כוח לאנשים, שהם לא לבד בעניין הזה. אחר כך יש לנו שיחה על הדברים. תוך כדי, אנחנו דואגים שכולם יקבלו טיפול יומי של חוסן, ושל המטפלות הרגשיות שנמצאות פה, וגם טיפול בגוף. לכל אחד כאן יש תפקיד. מישהו אחראי על הלוגיסטיקה, מישהי אחראית על הדוברות, מישהו אחראי על החדרים, מישהו על פעילויות הספורט. כל אחד לוקח אחריות על פי מה שהוא רוצה ונכון לעשות באותו הרגע. האחריות הזאת מספקת לכל אחד מאיתנו איזו שהיא משמעות מול הקבוצה, ונותנת לנו כוח במקום שבו אין לנו כוח. זה גם וגם. מצד אחד, אנחנו מאוד חלשים, ומצד שני, אנחנו לא חסרי אונים. אנחנו פועלים בתוך הסיטואציה, ומחזירים לעצמנו את השליטה. מצד אחד, אין לנו בית ואנחנו בחוסר ודאות גבוה, מצד שני, אנחנו מנהלים את עצמנו ומשיגים לעצמנו ודאות".
בארי היה קיבוץ מבוסס ותרם לחברה הישראלית גם כספים וגם פעילויות של החברים, ומהמצב הזה הפכת לנזקק ולפליט בארצו. אני מתאר לעצמי שזה לא קל מבחינה נפשית.
"אתה נוגע באתגר מספר אחת שלנו שהוא מאוד יפתיע: כל מי שאני פוגש מחברי בארי יש לו רגשות אשמה. לכולם יש רגשות אשמה. לי יש רגשות אשמה על זה שהסיפור של האחרים הוא הרבה יותר קשה משלי. למי שהיה בכיתת כוננות יש רגשות אשמה, על זה שהוא לא היה בבית עם האישה והילדים כשהם היו צריכים אותו. למי שהיה בסיטואציה מאוד קשה ומורכבת, יש רגשות אשמה על איך שהוא פעל שם. האשמה אוכלת אותנו. מאוד קשה להתמודד עם זה, ואנחנו עובדים על זה. אנחנו מדברים על זה, מטפלים בזה בשיחות האישיות, כי זה מעכב אותנו. זה האתגר המרכזי שלי כרגע".
"לא צריך את הכבוד של ראש הממשלה שיגיד קיבוץ"
הגי מספר שאנשי בארי עטופים בחום על ידי אנשי עין גדי, שמהרגע הראשון לקחו אותם תחת חסותם. "מה שקורה פה נותן כוח גם לאנשי הקבוצה מבארי וגם לאנשי עין גדי שמרגישים חלק מאיתנו. הם עוזרים לנו בכל מה שאנחנו צריכים. כולם מתנדבים בשבילנו, והפכנו להיות חברים. האהבה שאנחנו מקבלים מעין גדי, ומכל מדינת ישראל שמתקשרים, שואלים מה קורה ושולחים ציוד, מרגשת אותנו מאוד. אני מרגיש ששמו אותנו באינקובטור עם מנורת חימום, שזו האהבה של מדינת ישראל".
מצד שני, מסתובבת ביום ראשון שמועה זדונית ברשתות החברתיות על לוויה למאה חברי בארי.
"מבחינתי זדוני זה החמאס. אני מסרב להאמין שישראלי יוציא הודעה כזאת בזדון, ואני לא מתעסק עם זה בכלל. אני לא מתעסק עם חדשות, ולא עם קונפליקטים עם הממשלה".
אין לך כעס על ראש הממשלה שלא מזכיר את המילה קיבוץ, וביקר בבארי אחרי חמישה ימים כשלא היו שם חברי קיבוץ?
"לא. לא ידעתי שהוא היה בבארי, וזה לא מעניין אותי כרגע. אני לא צריך את הכבוד של ראש הממשלה שיגיד קיבוץ. כולם יודעים את המחיר ששילמו קיבוצי הגדר, ואני לא צריך את ההכרה של נתניהו בזה".
איך הקשר שלכם עם התנועה הקיבוצית?
"מדהים. הם מגיעים לכאן, והם גם השתתפו בשיחה של המפונים. הם מתעניינים במצב, ועוזרים דרך מוקד החירום. אנחנו מתארחים בתוך קיבוץ, וזה אומר הכול".
אתה כבר מתחיל לחשוב על הבנייה מחדש ועל החזרה לבארי?
"האנשים פה לא עסוקים ב'איך נחזור', אלא ב'האם נחזור'. השאלה הזו נמצאת באוויר, אבל זה מוקדם מדי. יש אנשים שיום אחד בטוחים שיחזרו, ולמוחרת אומרים שלא יחזרו. אין לי תשובות לשאלה איך אפשר לחזור, כשיש גדר ופלסטינאים בצד השני של הגדר. זה לא יעבוד. אי אפשר יהיה להבטיח לנו ביטחון, וזה כרגע מה שמטריד אותי. מצד שני, יש צעדים של חזרה לשגרה. הדפוס פועל, ואוספים כספים לבניית הקיבוץ. אנשים שואלים באיזה תנאים נחזור לבארי, ונראה מה יהיו התשובות שנקבל".
