מאז הוזמן בילדותו לאולפן טלוויזיה, בועז פרמדר, ממושב ניר-ישראל, קשור בנימי נפשו לתחום. בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר על דרכו בהפיכת התחביב למקצוע, החל מתקופת בית-הספר התיכון בו צילם וערך סרטים, דרך עבודה בחברות הפקות שונות ועד שהגיע ל"כאן 11" שם, בין היתר, הוא זוכה לעבוד עם חמשת חברי "זהו זה" המופלאים, שהעריץ בילדותו.
ילד ג'ינג'י באולפן
בועז פרמדר נולד בבאר-שבע בשנת 1976. הוא למד בעיר ביסודי מאיר ובתיכון מקיף ו'.
את המשיכה למקצועות הטלוויזיה חש כבר בהיותו כבן 10: "כשהייתי תלמיד בכיתה ד' ראיתי ידיעה, שמחפשים ילדים ג'ינג'ים להופיע בתכנית 'תופסים ראש', שהוקדשה לצבעים. שמחתי להגיע לאולפני הרצליה. לתכנית הוזמנו המון ילדים, ג'ינג'ים כמוני. אחרי סיום צילום הקטע שאליו הוזמנתי לא רציתי ללכת הביתה. הבטתי על האנשים העובדים עם המצלמות, עקבתי אחרי אופן העברת ההוראות לצלמים ולשחקנים, נכנסתי לראות איך פועל חדר הבקרה. ישבתי שם מוקסם. רציתי לדעת איך הכול מגיע למסך. רק לאחר כמה שעות הסכמתי לשוב הביתה עם אימא, שליוותה אותי.
"אחרי החוויה הזו חיפשתי דרך להגיע שוב לאולפני טלוויזיה. הבנתי שלכל תכנית יש מפיק, אדם שאחראי על כל מה שקורה. קראתי את השמות שהופיעו בכתוביות בסופי התכניות. רשמתי לי שמות של מפיקים ובאיזה אולפנים הם עובדים. הייתי מתקשר בטלפון למרכזיות של אולפנים, ומציג את עצמי בצורה זו: 'אני ילד בן 10 מבאר-שבע, ואני מבקש לדבר עם המפיק'. כאשר נעניתי, ביקשתי להיות בקהל באולפן. הוזמנתי לאולפני 'טלעד' בירושלים, אבל הנגישה ביותר מכולם היתה 'הטלוויזיה החינוכית' ברמת אביב.
"הייתי מגיע בדרך כלל בחופשת הקיץ, וילדים של עובדי הטלוויזיה היו מגיעים עם הוריהם לעבודה. השתלבתי ביניהם ושוטטתי בין האולפנים באופן די חפשי. הורי תמכו בי וליוו אותי, שהו אתי ימים שלמים ברמת אביב או בירושלים.
אחת התכניות הראשונות אליהן הוזמנתי כקהל היתה 'זהו זה'. זו היתה התכנית האהובה עלי. אהבתי מאוד את השחקנים שהשתתפו בה, אבל בעיקר את הכוח של השידור החי. היו מזמינים אותי לשלוש בצהרים והייתי מגיע בעשר בבוקר. בבית היה לי אוסף ענק של תכניות 'זהו זה' שהקלטתי בווידאו.
"קצת לפני לימודי התיכון נסעתי עם אבי לטיול באנגליה, וניצלתי הזדמנות לבקר באולפני טלוויזיה בלונדון, שנחשבת ל'אורים ותומים' של התחום הזה. ביקרנו באולפני ה-BBC וה-Thames. אני חושב שאבא שלי עשה את אותו טריק שעשיתי בארץ: פשוט פנה אל אולפני הטלוויזיה והם הזמינו אותנו. התקבלנו בכבוד מלכים. אולי חשבו בטעות שאנחנו נציגי גוף ישראלי רציני. ערכו לנו סיור ונכחנו בהפקות טלוויזיה גדולות."
"נער הפקה" בתיכון
לאחר סיום בית הספר היסודי, החל בועז פרמדר ללמוד בבית הספר מקיף ו' בבאר שבע, בו היו מגמות אמנויות ופעלה שם גם מגמת צילום ותיקה. למזלו בדיוק באותה שנה הורחבה המגמה למגמת טלוויזיה, ובועז השתלב בה היטב.
"זה היה בין בתי הספר הראשונים בארץ, בו היו אולפן טלוויזיה וחדרי עריכה, והמורים היו אנשי מקצוע, בעיקר מתחום הצילום," הוא משחזר.
יש לציין שבאותן שנים החל המדיום הזה להתפתח מאוד. בארץ פעלו אז ערוץ 1 וערוץ 2 הניסיוני. הכבלים החלו לפרוח. היה גם ערוץ MTV ועוד ערוצים זרים.
"הכול היה שונה וחדש, והעולם הזה קסם לי מאוד," מציין בועז. "מנהלת בית הספר, שמחה בנאי, ממשפחת האמנים הידועה (אימא של אורנה, אביתר, מאיר ואפרת), האמינה בעתידו של מסלול הטלוויזיה ועודדה את התפתחותו. בית הספר רכש מכשירים חדשים, שחלקם לא היו מוכרים גם למורים שלנו. אנחנו, התלמידים, למדנו יחד איתם את הטכנולוגיות החדשות.
"הטלוויזיה שינתה פניה לחלוטין. הרגשתי שאנחנו חלק מפרק חלוצי של ממש בתולדות הטלוויזיה בישראל. ישבתי שעות על תוכניות טלוויזיה שראיתי וניסיתי להבין את המנגנונים שמרכיבים אותם; מפרק ומרכיב מחדש. מלבד עבודות הצילום והעריכה עם חבריי לכיתה, הייתי מבלה במשך שעות בחדר העריכה בבית הספר, גם אחרי הלימודים. לעיתים היו ההורים שלי מגיעים בשעות הערב לראות אם אני עדיין שם, ולעיתים בשעה עשר בערב היה אב הבית מגיע ומודיע לי שהוא נועל את בית הספר."
עוד מספר בועז פרמדר: "מטעם בית הספר יצאתי להרבה משימות צילום. הייתי כמו 'יחידת צילום' של בית הספר – כותב, מביים, מצלם ועורך המון אירועים בבית הספר. כן נשלחתי לצלם אירועים וסרטים עבור העירייה והקהילה. באחת הפעמים צילמנו הצגה שהפיקו תלמידי מגמת התיאטרון. ישבתי בחדר העריכה וערכתי את החומרים שלנו. מרכז מגמת התיאטרון התלהב מאוד מהעבודה שלי וחיבר אותי לחברת הפקות מקומית, 'שפריר הפקות'. התחלתי לעבוד כנער הפקות ועשיתי מגוון רב של תפקידים זוטרים, החל מהגשת מים וקפה ועד סידור הסט לצילום. כך קרה שבגיל 15 התחלתי לעבוד לפרנסתי בטלוויזיה, במקביל ללימודי בתיכון.
"הכרתי אנשים מתחום הצילום, הסאונד ועוד ויצרתי עמם קשרים טובים. עשינו פרסומות וסרטי תדמית וגם תוכניות טלוויזיה ששודרו בכבלים. צילמנו במקומות שונים בכל רחבי הארץ. יש קסם גדול בלהיכנס לעולם אחר בכל יום. כל יום צילום הוא חד פעמי, מעניין ומרגש."
לימודי קולנוע ועבודה בחדשות
"אחרי הצבא," מספר בועז, "עברתי לתל-אביב ועבדתי בחברת ההפקות 'מזמור'. עשינו הפקות חוץ רבות. בעיקר ספורט ומופעים, אבל רציתי ליצור לעצמי. להוביל, לביים ולכתוב בעצמי וגם להעשיר את ידיעותיי בתכנים נוספים. בחנתי כל מיני אפשרויות ובסוף נרשמתי למכללת ספיר. למדתי שם במשך שלוש שנים במסלול קולנוע. זה היה המחזור הראשון לתואר, שנפתח בדיוק עם תחילת לימודיי שם. היינו קבוצה קטנה וזכינו לחקור ולהתנסות בקולנוע בהדרכת קולנוענים ואנשי תקשורת מובילים.
"בתקופת הלימודים חזרתי לבאר שבע וכדי להשתכר ולממן לימודים ומגורים, התחלתי, במקביל ללימודים, לעבוד בהפקות של חברת הכבלים 'ערוצי זהב'. התחלתי שם כצלם חדשות, בהמשך כעורך וידאו ועוד מגוון תפקידים.
במרוצת הזמן נעשיתי במאי של החדשות המקומיות. באותה תקופה, בראשית שנות האלפיים, היתה מתיחות רבה באזור, בעיקר סביב גוש קטיף. היו אירועים ביטחוניים רבים ברצועת עזה, הנחת מטענים בצירי הדרכים ועוד. היתה דרישה לאנשי חדשות בכל הערוצים, ועבדתי המון עם חברות החדשות של כל הערוצים, ערוץ 2, הערוץ הראשון וערוצים נוספים."
במהלך לימודי הקולנוע ואולי גם בזכות העבודה בתחום החדשות, גילה בועז שהקולנוע הדוקומנטרי מעניין אותו מאוד. "זהו תחום שהתפתח בארץ בעשרים השנים האחרונות. בעבר הוא היה מאוד אבסטרקטי ולא נגיש. שמור לפסטיבלים וקשה לצפייה במדיום כמו טלוויזיה. בשנים האחרונות סרטים דוקומנטריים הפכו קומוניקטיביים הרבה יותר וזוכים לפופולאריות רבה. כשמצליחים למצוא סיפור טוב, ללוות אותו, למצוא את הזווית הנכונה שלו, ובעיקר לספר אותו נכון כך שיעניין ויסחף, זה פשוט ממלא את הנפש."
הפקות באוסטרליה
בתקופת לימודיו הכיר בועז את הדס לבית בר-אל ממושב ניר-ישראל. (גילוי נאות: הדס היא הבת של כותבת שורות אלו). השניים נישאו בשנת 2003 ומיד לאחר מכן נסעו לאוסטרליה, שם חיו במשך כשנה. "גרנו במלבורן והזדמן לי לעבוד באופן זמני בחברת הפקות בבעלות יהודית, שהפיקה סרטים לאירועים שונים וסרטי תדמית לקהילה.
ערכתי שם סרטים. קצב העבודה שם היה שונה ופחות אינטנסיבי. סדרי העדיפויות היו שונים. כאן בארץ אתה יכול לעבוד 20 שעות רצוף, במרוץ לעמוד ב'דד ליין' לא הגיוני. שם מסגרת העבודה היתה הרבה יותר תחומה. אם אני לא שמתי גבולות, שמו לי. זה היה מרענן ושונה מאוד.
"באוסטרליה התמודדתי עם החשיבות של הרקע התרבותי ביצירה. חסרים היו לי הֶקשרים תרבותיים וחברתיים. חסר היה לי עולם אסוציאציות שלם כדי להיות באמת חלק מהיצירה. כמובן שאפשר ליצור דרך זווית של מהגר, אבל זה אתגר לא פשוט להיות מהגר – גם בחיים האמיתיים וגם להביא את זה אל המסך. אם זה לא היה קשור לרצון שלי להביע את עצמי באופן מקצועי, אני מאמין שזה היה קל יותר. באוסטרליה ניסיתי לעשות דברים אחרים, פיתחתי תחביבים, חיפשתי עבודה בתחומים אחרים, אבל תמיד מצאתי עצמי שוב בחדר עריכה או אוחז במצלמה.
אני מלא הערצה למהגרים שכן מתמודדים. זה דורש כוח רצון עצום וסוגר בפניך סיפורים וחיבורים, שבשפה ובתרבות שלך קורים כמעט מעצמם. להרבה אנשים המציאות לא מאפשרת להימנע מזה."
עבודה בערוץ צעיר ובועט
"כשחזרנו לישראל התחלתי לעבוד בערוץ 10, שהיה אז ערוץ צעיר ומתפתח," מספר בועז. "עבדתי שם במשך שש שנים. בעיקר כעורך וידאו בתוכניות החדשות אבל נשלחתי גם למשימות נוספות, הפקות מיוחדות שערוץ 10 יזם בארץ ובארצות אחרות. בין השאר הפקתי את שידורי ה'פיינל פור', כאשר קבוצת מכבי תל-אביב שיחקה במדריד; תכניות מיוחדות של 'לונדון וקירשנבאום'. באחת מהן ליוויתי אותם לפולין ושידרנו משם. זו היתה תקופה מאוד מעניינת בערוץ צעיר ובועט.
היתה שם גאוות יחידה. הקדישו מקום רב לפריפריה ולסיפורים חברתיים. הכנסנו לחדשות סיפורים ארוכים יותר וסדרות, שהיו שמורים עד אז ליומני סוף השבוע בטלוויזיה.
דווקא העובדה שבערוץ תמיד צפו פחות מאשר באח הוותיק, ערוץ 2, אפשרה לו להעז ולחפש את הדרך שלו בצורה מקורית ובחופש יחסי. זו היתה תקופה של הרבה ניסויים על המסך, שהפכו במרוצת השנים לשפה המודרנית של שידורים בכלל ושידורי חדשות בישראל בפרט, בכל הערוצים."
במקביל לעבודתו בערוץ 10 עבד בועז כפרילנס בחברות הפקה שונות וגם יזם כמה פרויקטים וסרטים בהפקה עצמית, כמפיק וכבמאי: "עבודה בחדשות היא מאוד אינטנסיבית וסוגרת אותך בסוג של בועה. מצד אחד יש יכולת להביע את עצמך בכל ערב על המסך, להשפיע ולהיות חלק מסדר היום הציבורי. אבל מצד שני, יש פרויקטים שדורשים אורך נשימה אחר ומגיעים לעומקים אחרים, וזה משהו שלא רציתי לוותר עליו."
חדשות בבירה
בראשית 2011 גויס בועז להקים ולנהל את מערך החדשות המקומיות בירושלים. "ב-2011 קיבלה חברת 'קודה תקשורת' לידיה את הפקת החדשות המקומיות מידי רשות השידור. זה היה אתגר עצום להקים חברת חדשות מאפס, ואני נעניתי לו."
במסגרת זו, יחד עם צוות גדול של עובדים שהיו בפיקוחו, הקימו ותחזקו את חברת החדשות המקומיות בירושלים. בועז היה אחראי לכל התכניות והכתבות שהועלו לאוויר ועסק רבות בבימוי.
"ירושלים היא עיר מאוד מעניינת, מעבר להיסטוריה ולרוחניות שעוטפת אותה," מספר בועז, "היא מיקרוקוסמוס של האוכלוסייה בארץ. יש בה חילוניים ודתיים, יהודים ובני דתות אחרות. מצד אחד היא עיר הבירה של ישראל ויש בה גאווה גדולה על כך, ומאידך יש בה תחושה של עיר פריפריאלית."
בתקופה שבועז עבד בחדשות בירושלים התרחשו בה אירועים גדולים שסוקרו בחדשות. "בימים הראשונים שעלינו לאוויר היה פיגוע קשה בבִּנייני האומה ליד המערכת. הרוגה אחת ועשרות פצועים. זו לא היתה תקופה של פיגועים והאירוע הפתיע אותנו מאוד. היינו צריכים לעלות בשידור חי עם ניידות שידור ודיווחים מהשטח וללוות את האירוע ואת המשפחות. האירוע הזה היה מכונן והזכיר לכל חברי המערכת איפה אנחנו נמצאים ומה נדרש מאיתנו כגוף חדשות. הרמנו שידורים מורכבים וראויים. בהמשך אותה שנה עסקנו בסיפורים גדולים נוספים כמו מחאת הדיור, תחילת מחאת העולים מאתיופיה ושחרור גלעד שליט."
לאחר שנתיים אינטנסיביות כמנהל מערכת החדשות בירושלים, עבר בועז לחברה האם, "קודה תקשורת". זו הפיקה תכניות רבות לטלוויזיה, סרטים, סדרות ותכניות תחקיר, שבועז היה שותף ליצירתן.
בין השאר פיתח וביים את כל עונות סדרת התחקירים "עושות חשבון" שהוקרנה בערוץ 10; היה בצוות הפיתוח וביים את את הסדרה "שטח הפקר" עבור "כאן 11" של תאגיד השידור הישראלי. כמו כן, לקח חלק בפיתוח ובימוי תכנים, תכניות טלוויזיה וסרטים דוקומנטריים עבור "קשת", "רשת" וחברות נוספות.
בין השאר פיתח את הפורמט של "מהצד השני" עם גיא זהר וביים פרקים רבים שלה. "בעידן של 'אמת לדקתה' והתפקיד שהתקשורת ממלאת בהדהוד חצאי אמת וחדשות כזב, זה היה מתבקש. גיא מאוד רצה תכנית כזו. אני לא מופתע מהפופולאריות של התוכנית. הצוות המעולה שלה יודע לדייק את האמירה, להיזהר ממוקשים רבים בדרך וזו תוכנית מתאימה מאוד לתקופה. התכנים בה מבקרים את כל המרחב התקשורתי והפוליטי. מכל קצוות הקשת הפוליטית אוהבים לצטט אותה, כשהיא משרתת אותם, כמובן."
אחת הסדרות שבועז יצר עם חבריו בקודה היתה התכנית "חדשות מן העבר" ששודרה במשך יותר מ-7 עונות בחינוכית ובועז ביים את כל פרקיה.
מספר בועז: "המטרה היתה להנגיש לילדים ולנוער פרקים בהיסטוריה גם של ארץ ישראל וגם היסטוריה עולמית, בדרכים שידברו בשפה עכשווית. הגישו אותה מירי נבו, שהיא ממגישי החדשות הטובים בישראל, וזרמה באופן מפתיע ואמיץ עם הרבה שטויות ומשימות שהצבנו לה – ועידן אלתרמן, שהוא איש מצחיק, מוכשר ומתוק, שהתמסר גם הוא למשימה. שניהם התגייסו באופן טוטאלי לסדרה והיה כיף גדול. משפחה של ממש.
"שילבנו בסדרה מין רשת חברתית שהמצאנו, מבוססת על יוטיוב, פייסבוק וטוויטר ודברים נוספים שפיתחנו על הדרך. כך שולבו בפרקים 'הודעות צ'אטים' דמיוניות בין גיבורי הסיפור, סרטונים ויראליים, תגובות של דמויות היסטוריות. יש שם המון רבדים שמדברים לילדים ולהורים במקביל, ובעיקר ניסינו להביא את הסיפורים בצורה מעניינת וחזותית מאוד.
למרות שמדובר בסיפורים היסטוריים, ניערנו אותם מהאבק. ניסינו תמיד למצוא זוויות חדשות, וכמובן שהסיפוק הכי גדול הוא למצוא סיפורים פחות ידועים, ולהציג ולחשוף אותם על המרקע. למשל, הסיפורים על הרצל והאובססיביות שלו לפרסום ולהפוך עצמו לאייקון, או הזלזול שחש ביאליק כלפי אליעזר בן-יהודה. אלו חומרים מעולים לעולם הרשתות החברתיות, תרבות הסלבים של היום. אז, כמו היום, האגו הניע הרבה תהליכים שקבעו את אופייה של המדינה."
כאן 11 ובחזרה ל"זהו זה"
בשנה האחרונה החל בועז לעבוד בתאגיד השידור הציבורי, כאן 11, בתפקיד מנהל קריאייטיב של תכניות האולפן. בועז אחראי על "נראוּת מסך" בתכניות השונות ומסביר: "אני אחראי על איך שהתוכניות נראות ועל הצוותים שגורמים לזה לקרות, הבימוי, עיצוב הסט והתפאורה, זוויות הצילום, התאורה, העריכה, גרפיקות שונות, הליווי המוסיקלי. אלו המון פרטים, שאם אני מצליח בעבודתי, הצופים בבית בכלל לא שמים אליהם לב. הניסיון שלי בתחומים שונים של עשייה הטלוויזיונית בא לידי ביטוי בתאגיד. אני מאוד נהנה מזה."
לדברי בועז, הערוץ הציבורי השתנה לגמרי. יש בו המון תכנים מקוריים לצד פורמטים קנויים, שגם נותנים הרבה אוויר לחברות ההפקה בישראל וגם תמורה אמיתית לצופה, שאיננה מונעת משיקולים מסחריים. ההצלחות מדברות בעד עצמן. "יש הדים חיוביים להרבה ממה שאנו עושים," מעיד בועז, "ואני מאוד גאה להיות חלק מזה. הערוץ מאוד מתקדם היום, עם הרבה עשייה דיגיטלית וחשיבה מתקדמת גם בתוכן וגם בטכנולוגיה ובהנגשתו של התוכן לכלל הצופים."
בשנה האחרונה חווה בועז התרגשות מיוחדת וסגירת מעגל, כאשר התכנית "זהו זה" שבה למרקע: "'גדלתי' על תכנית זו. הערצתי אותם אז ואני יודע לצטט תוכניות ומכיר את הניו-אנסים של כל חמשת השחקנים – דובל'ה גליקמן, אבי קושניר, שלמה בראבא, מוני מושונוב וגידי גוב.
התרגשתי מאוד ללוות את התוכנית במתכונתה החדשה והזדמן לי לביים שתי תוכניות בעונה האחרונה. השחקנים נהדרים, קיבלו אותי בחיבוק גדול וזו הייתה חוויה מאוד משמעותית בעבורי, במיוחד לאור העובדה שהתכניות מצולמות באולפני הרצליה, באולפן הראשון שביקרתי בו בילדותי, ועכשיו אני מנצח על הצוות, נותן הוראות בימוי לשחקנים שהערצתי כילד. זו סגירת מעגל לא נתפשת. זו הסיבה שאני עושה את מה שאני עושה."
צוות לעניין בניר-ישראל
בועז הגיע לניר-ישראל בעקבות רעייתו הדס, בת המושב. לפני הגעתו, החשש הראשוני היה, שהמקום מרוחק ממרכזי התעשייה הטלוויזיונית, אבל אחרי שהם שהו באוסטרליה, הוא החליט שהמרחק הגיאוגרפי, כשעה מתל-אביב או מירושלים, איננו משמעותי. לבני הזוג נולדו במושב ארבעה בנים: עמית ומעיין, תאומים בני 14, עמרי בן 11 ועדי בן 6.
המשפחה מעורה היטב בחברת המשפחות הצעירות במושב. "מצאתי שהסביבה חשובה לי מאוד. לגדל ילדים ולחיות בסביבה כפרית, בין פרדסים ושדות – אין לזה מחיר והנסיעות לא נוראיות. אני מנצל את הזמן. זה מצחיק, כי עבור רוב האנשים שאיתם אני עובד אני גר בסוף העולם. באחת ההפקות שביימתי, הזמנתי את כל הצוות בסוף העונה אלינו הביתה וזה היה נהדר. בהתחלה שאלו אם מחתימים דרכונים בכניסה למושב. אבל זה באמת מרחק יותר מנטלי מפיזי ואני חי עם זה מצוין."
בועז פרמדר תורם גם בחיי הקהילה במושב במשימות שונות: "מצאתי בניר-ישראל כמה חברים מתעשיית הטלוויזיה, מני אליאס, שהוא צלם ויוצר דוקומנטרי אמיתי. אמן בכל נימי נפשו, ועומרי תקוע, שלמד איתי בספיר, והוא אחד הצלמים המוכשרים והעסוקים בישראל. אנחנו 'חולקים בנטל' בטקסים ובאירועים במושב. שותפה לנו ומובילה אותנו, ענת שי, מפיקה המתגוררת גם היא במושב, שיוזמת ודוחפת את ההפקות שלנו בכישרון ובמקצועיות רבה."
פרויקט שנת המצווה
"אחד הפרויקטים הנחמדים במושב," מספר בועז פרמדר, "היה בשנה שעברה, בפרויקט שנת-המצווה, כאשר בניי התאומים, עמית ומעיין, היו חלק מקבוצת ילדי שנת המצווה וכן אלָה, בתו של עמרי. הכנו יחד סרטונים על המושב, בהם הילדים ראיינו ותיקים ונושאי תפקידים. עמרי צילם את הילדים במקומות שונים ביישוב ואני ערכתי את הסרטונים. הפעילות הזו חיברה את הנערות והנערים להיסטוריה של מושב ניר-ישראל והם הכירו את מייסדיו, וכן ענפים חקלאיים שונים ביישוב."
כמה שנים קודם לכן, בועז עבד עם מני אליאס בעריכת סרטו "פרות שמנות פרות רזות" על הרפת של משפחת סקלסקי. "זה סרט על משק כאן במושב. העשייה כולה, גם אתר הצילום וגם אולפני העריכה היו במושב. מני ואני רכשנו מערכות עריכה מקצועיות שהתקנו אצלנו בבתים. זה סרט שעקב לאט אחרי דמויות וצולם ונערך במשך מעל ל-3 שנים. יש לזה ערך עצום בעשייה כזו. יוצאים לצלם, חוזרים, עורכים, צופים, לפעמים הדמויות מצטרפות אליך לעריכה. הכול מתערבב. פרויקט מאוד מיוחד."
סיפורו של בועז פרמדר הוא סיפור על הגשמת חלום ילדות. הוא משקף סקרנות ומשיכה לתחום הטלוויזיה, רצון עז ללמוד אותו, להתנסות בו ולהצליח בו. המרחק ממקום המגורים מעולם לא הרתיע אותו, הן בהיותו ילד בבאר-שבע שהצליח להגיע לאולפנים; והן כתושב במושב דרומי, שנוסע בכל יום למרכז ההתרחשויות של הטלוויזיה.
* זוהי כתבה שלישית ואחרונה בסדרה על אנשי תקשורת במושב ניר-ישראל.
כתבה שנייה: האיש מאחורי העדשה – לכתבה
כתבה ראשונה: קולנוע נגד גזענות – לכתבה
