חן רותם, בת קיבוץ שמיר, היא זמרת הלוקחת חלק במופע "שומרות לילה" שעוסק בזיכרונות וחוויות מהלינה המשותפת, מהצד החיובי שלהם. מופע שהוא תיקון
תקופת הקורונה אילצה את חן רותם (40) להתמודד עם המצב לא רק כזמרת, אלא גם כאם לילדים (10, 8, 2.5) וכמורה לתקשורת, שסבלה מהשיבושים במערכת החינוך. למרות הכל היא הצליחה להמשיך להופיע וגם השיקה לאחרונה את סרט הדוקו "נגד הזרם" אותו ביימה יחד עם בן זוגה ושותפה ליצירה עומר יפמן, המספר את סיפורם של אנשים המבלים את זמנם על גדות נחל ציפורי.
בסרטים הקודמים של בני הזוג "כל הבקרים השמחים" (2012) ו"תחושת בטן" (2020), נחשפו החיים הפרטיים שלהם, כזוג שבו הגבר ביסקסואל מוצהר והאישה מחליטה להפוך לפונדקאית.
חן, שגדלה בשמיר, מתגוררת כיום בקריית טבעון אחרי עשר שנים בתל אביב. לעיר הגדולה היא הגיעה באמצע העשור הראשון של המילניום ולמדה במכללת "הד". מאז 2019 היא שותפה למופע "שומרות לילה", שעוסק בזיכרונותיהן של שלוש נשים שגדלו בלינה המשותפת (במקרה של רותם, עד גיל 10), יחד עם ענבל שיבולת-בינסטד (עמיר) ושרון רשב"ם-פרופ (גבעת חיים איחוד). הן נפגשו בפסטיבל "שייח אברק" לתרבות אזרחית בקריית טבעון והתחברו תחת הבימוי של מאירה מדינה-יונגה. תיאטרון יפו מארח אותן בקביעות ועכשיו, כשחוזרים לשגרת הופעות, הן צפויות גם להגיע במרץ ל"תיאטרון הידית" בפרדס חנה.
חן, אשר גם מלמדת פיתוח קול ועוסקת בהקלטת שירי ערש, מספרת: "המופע כולל טקסטים וציורים של שרון, קטעי משחק של ענבל, ושירים שלי, אני מבצעת על הבמה וזה מסע מהילדות שהיינו לנשים שאנחנו היום. מדהים כמה החוויות דומות ומשיקות זו לזו למרות שכל אחת באה ממקום אחר. זה לא מחזמר ולא הצגה אלא מופע אוטוביוגרפי, כמו חיבור בין שלוש הצגות יחיד, גם זה אופייני לקיבוץ. כל אחת עושה את מה שהיא טובה בו, וכך נוצר שלם שגדול מסכום חלקיו", מסבירה רותם.
תיאטרון יפו אטרקטיבי עבור יוצאי קיבוץ שחיים בגוש דן?
"אמנם יותר קל לעבוד עם קהל שבוי ולהופיע בקיבוץ, אבל יש משהו אחר בלוקיישן שבו אנשים קונים כרטיסים מתוך רצון, ולא מתחככים בפרצופים מוכרים להם במשך המופע, שמתאים גם למקומות קטנים ופאבים. לצערי הקורונה מנעה הופעות נוספות בקיבוצים".
"המופע התחיל משיתוף פעולה בין מאירה לענבל", מוסיפה רשב"ם-פרופ, שמתגוררת כיום במושב גאליה ליד רחובות. "פסטיבל שיח אברק נתן במה לאמנים לא מוכרים לארגן לבד מופעים ולקחת אחריות מלאה עליהם. חן ואני הגשנו מועמדות ואז גילינו את מאירה וענבל, ונוצר חיבור. הטקסטים והציורים שלי נלקחו מתוך הספר 'הזמן שכך', שהוצאתי ב-2017. פגשתי את חן בהופעה בתל אביב, והיא הבטיחה שנופיע יחד אם אצליח לגייס כסף להוצאת הספר לאור, וזה בדיוק מה שקרה. נוצר בינינו חיבור על סמך חוויות ילדות משותפות, למרות הריחוק הגיאוגרפי. אלה החוויות המעצבות של חיינו כפי שכתב מאיר אריאל 'המכות הכי קשות בחיים קוטפות את כל האוסקרים'. אני מאמינה שטקסטים כאלה יכולים לעניין גם את מי שגדל בחדר צפוף במשפחה גדולה, כי אז אתה מרגיש דחוי ותלוי באחרים שסביבך. אמנם מלמדים אותנו את אגדות האחים גרים בילדות, אבל כשגדלים מבינים שהן גורמות לסיוטים ולעתים לאגרסיביות".
חן, תיארת את הלינה המשותפת כטראומה ("שומרת לילה") ואת תחושת המחנק שלך בקיבוץ ("שישי בצהריים"), למה את מתגעגעת בכל זאת?
"המופע לא נועד לנגח ולהשתלח. אנחנו מבליטות את הצד החיובי של הזיכרונות שלנו. הקיבוץ היה המקום הכי יפה בעולם עבורי. גדלתי על ערכים של אליטיזם, מצוינות, טבע, תרבות, צניעות ודרך ארץ, ובידיעה שגם ההורים שלנו סבלו מקשיים רבים. מבחינתנו המערכת לא תמיד ראתה את הפרט, ולכן המופע הוא סוג של תיקון. הופענו גם בשמיר וזה המקום הכי מרגש מבחינתי".
השירים של בן קיבוץ אחר, יורם טהרלב, מתארים מציאות אחרת מזו שחווית כנערה בשנות ה-90.
"השירים של יורם נוצרו עבור דור קודם, זה שהיה עסוק בשנות ה-50 וה-60 בבניית מדינה וביצירת מיתוסים שניתן להזדהות אתם. בדור שלנו ניתן כבר לדבר על הפרט, כמו הילדות שהיינו, והיחס שלו לקולקטיב. לכן אני חושבת שגם לדור ההורים שלנו קל להתחבר למופע, כי הם חוו את הלינה המשותפת נעלמת ואת השינויים שעברו הקיבוצים ב-30 השנים האחרונות".
באלבום הראשון שלך "מה יגידו" שיצא ב-2010 חידשת את "בהיאחזות הנח"ל בסיני" של נעמי שמר, מה ניסית לומר?
"נעמי שמר כתבה את השיר בעקבות געגועים לחיי קיבוץ בשנות ה-30 וה-40, שאופיו השתנה, ואני, שחוויתי את שנות ה-90, ביטאתי דרך הרוק קנאה בנאיביות של 20 שנה קודם, וגם שאלתי עד כמה המיתוס תואם למציאות".
פרצת לתודעה בתל אביב, אבל את מתארת את העיר כחסרת רחמים ואפלולית.
"הופעתי בבארבי, אוזנבר, תמונע ושאר המועדונים, אבל הייתי זקוקה לתקופה ארוכה כדי להרגיש בבית בעיר הגדולה. ראיתי מלחמה מתמדת על עשיית תרבות ויוקר מחיה מאמיר, וחשתי שדוחקים צעירים החוצה. לכן גם עזבנו לפני שש שנים כשנולד הילד השני. חיפשנו מקום ירוק ולא רחוק מדי מהמרכז, עומר גדל בקריית טבעון (ותקופה קצרה ברמת יוחנן – י.ו) והמקום התאים לנו. יש פה תחושת קהילתיות וגם אפשרות להתבודד".
את רוקרית, אבל כבר באלבום השני ("אבנים כבדות", 2012) ויתרת על הגיטרות-בס-תופים לטובת פסנתר. למה זה קרה?
"הייתי בהריון עם הילד השני וחששתי שאצטרך לעזוב את המוזיקה. לכן חיפשתי יצירה עם הקול שלי בפרונט. הילד הגיע איתי לאולפן בגיל שלושה חודשים וסייע לי לתפקד. באלבום השלישי 'בחוץ חלום בלהות' (2016) חזרתי לרוק ולנגנים שלי".
בזמן הקורונה גילית את האופציה של הופעה ביתית.
"כן, הופעתי בין היתר בברקאי ובמלכיה בחצרות לעיניי 30 איש. כל הופעה היא בעיניי ניצחון גדול, ולא משנה כמות הקהל. נראה לי שבתקופה הזו הקהל מעריך יותר אינטימיות ופחות פירוטכניקה. הגעתי לתובנה הזו כשחיממתי את עמיר לב (הפיק את "בחוץ חלום בלהות", האלבום השלישי שיצא ב-2016 – י.ו) לפני שנים. יחצ"ן אולי יגיד שאלה מילים רומנטיות, אבל אני עושה דברים בקצב שלי ושמחה שגם קהל חדש ממשיך להגיע להופעות. כך אני שומרת על החופש שלי לומר מה שרוצה ואיך שרוצה. לא הגעתי לפלייליסט של גלגלצ, אבל השמיעו אותי ב-FM88 וזכיתי להכרה".
השירים באלבום הראשון כללו ביקורת חברתית נוקבת על הרס הסביבה ("נגמר הים"), חוסר אמון בהנהגה ("הוזה המדינה"), גבריות רעילה ("תל אביב") ועוד. בימינו את פחות ביקורתית?
"השיר הראשון נכתב אחרי מפגש עם טרקטורונים בחוף הבונים, והשני מהמרפסת שלי בתל אביב בזמן הפגנות המחאה החברתית של 2011. אומרים שעם השנים אתה מתאזן כי הזעם מיועד לצעירים, אבל אני מרגישה צעירה וכותבת מתוך מה שמפעיל אותי – אהבה, הילדים שלי או המצב במדינה".
את חוגגת החודש 40. איפה הקריירה שלך עומדת?
"לא קבעתי לעצמי יעד שצריך להשיג עד גיל 40. אני רוצה להמשיך לכתוב ולהוציא אלבום למרות שהמוזיקה הנוכחית בנויה בעיקר על סינגלים. אני עושה רוק ישראלי כי זה מה שאני יודעת, אבל פתוחה לרעיונות חדשים. העיקר טמון בעיניי במילים ולחן, וההפקה היא רק בונוס, וכך צפוי להיראות גם האלבום הבא שלי".