ימים אחדים אחרי שמדינת ישראל החלה לשוב לימים של שפיות, עת הלכה ונמוגה מגפת הקורונה מאיתנו, מטח רקטות ששיגר ארגון חמאס אל בירת ישראל ב"יום ירושלים" תשפ"א, 54 שנים לשחרור העיר, חדר לחיינו מושג חדש בשם "שומר החומות", שעיקרו עוד התמודדות של תושבי עוטף עזה עם המכות הקטלניות של ארגוני הטרור הממוקמים ברצועת עזה.
הפעם, לא רק העוטף סובל/סבל. גם העורף חש היטב את המהלומות שהסבו הרוגים ופצועים והרס רב בערי ישראל.
בימים אלה ועל רקע המתרחש מאזור העוטף ועד צפונה מתל-אביב, ביקשנו לבדוק את תחושותיהם של חקלאי ישראל שנזקקו לניסים, בעת שניסו לעבד את אדמותיהם – חקלאות ישראל תחת אש
אחי סיטבון, מגדל ירקות מושב דקל. חמש עשרה שניות התרעה
"כמגדל ירקות המתגורר כשבעה קילומטרים מרצועת עזה אני מרגיש סוג של שליחות בימים אלה "לקטוף תחת אש". בגידול ירקות אי אפשר לחכות עוד שבוע-שבועיים שהמצב יירגע ונפתח שוב את המפעל. העובדים שלנו מתודרכים. "בהישמע צבע אדום" לשכב על הרצפה או לרוץ לאחר המיגוניות שמשרד החקלאות ומשרד הביטחון פיזרו לנו במושב לאורך שנים.
זוהי שליחות של ממש להאכיל את תושבי מדינת ישראל בימים כאלה ואני מאמין שהאזרחים מעריכים כל פרי וירק שמגיעים עליהם למדפים. זו ההזדמנות להפנים למה החקלאות חשובה ולמה אין לנו את היכולת להתבסס על יבוא של מוצרים טריים. רק ביחד נוכל להמשיך ולצמוח. אנחנו נגדל כחול לבן והאזרח ייהנה".
יניר מוגרבי, פעיל מרכזי בחברה חקלאית, מושב בית הגדי. החזון המרכזי לספק לכלל התושבים ירקות טריים
"מבצע שומר החומות" מהווה עבורי אתגר משמעותי הן בפן האישי והן בפן המשק החקלאי כמכלול.
המשק החקלאי שלנו ממוקם במושב בית הגדי, סמוך לעיר נתיבות. את כמות האזעקות והירי לעבר שטח מדינת ישראל בכלל והמועצה האזורית שדות נגב, שם ממוקם המושב שבו המשק שלנו פעיל, לא ניתן לספור על עשר אצבעות. קיים קושי רב להניע את התאילנדים למימוש וביצוע העבודות הן מבחינת התשתיות והן מבחינת הקטיפים. יש אתגרים רבים לענף החקלאות במדינת ישראל והפעם אנו נאלצים להתמודד עם אתגר ביטחוני המהווה אבן נגף למימוש החזון והעמידה ביעדים.
ימי ההסלמה והירי הבלתי פוסק לעברנו מקשים מאד על תפעול הציר השיווקי, אך קיימת אסטרטגיה בחברה החקלאית שלנו והיא כזו שלא משנה איזה אתגר עומד או יעמוד למולנו, אנחנו ממשיכים בחזון המרכזי שהוא לספק לכלל התושבים במדינה ירקות טריים, "יהיה אשר יהיה".
ממגפה להסלמה אנו חקלאי מדינת ישראל מבינים כי ביטחונה התזונתי של המדינה ניחן בתוצרת מקומית. אני מצפה ממקבלי ההחלטות לשמור על החקלאות הישראלית. אולי הפעם הדרג המדיני ישכיל להבין בדרך הקשה כי חקלאות ישראלית היא פרי ביטחונה של מדינת ישראל".
מאיר יפרח מזכיר ארגון מגדלי ירקות, מתגורר במושב אוהד, בעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה. 200 מטרים בין הפקרות למיגון ראוי
הכתב המיתולוגי שמעון וילנאי התקשר אלי לפני מספר ימים וביקש שאכתוב על חקלאות תחת אש בעוטף עזה. בטרם כתבתי, לא ידעתי עד כמה הוא ניבא את מה שהתחולל ביום התשיעי למבצע "שומר החומות", והפעם קרוב אלי, במשק המשפחתי שלי עם שני בניי.
במשך חמישה עשורים אנחנו נאחזים ביישובי העוטף ועושים, כמו שאומרים, חקלאות לתפארת. מספקים לאורך כל השנה שמונים אחוזים מהעגבניות ומתפוחי האדמה בישראל, בנוסף לעוד מגוון ירקות, הכול מהעוטף. כל זה אנו עושים לצד קשיים שמוערמים עלינו בזה אחר זה ומול הפקרות של יבוא פרוע מארצות עוינות, שתומכות בטרור נגדנו. יבוא חסר אחריות זה מאיים לייבש את כלל חקלאי ישראל וביניהם גם את חקלאי העוטף, שמובילים בגידול כמה ממיני הירקות המאוימים ביותר ביבוא.
תמיד אנו אומרים וכותבים על כך שהחקלאות היא שמחזיקה את הגבולות, וחקלאות העוטף, כמו שאר גבולות הארץ, היא דוגמא מופלאה לאחיזת האדמות תחת איום ביטחוני מתמיד. אכן, בעת כתיבת שורות אלה, בשיא ימי הלוחמה של "שומר החומות", העוטף קיבל כ-50% מהטילים שנשלחו לארץ, ולמרות זאת, החקלאים המשיכו לייצר, לעבוד, לקטוף ולשווק תוצרת חקלאית לאוכלוסיית ישראל. כך היה גם בימי הקורונה וכך סיפקו החקלאים את ביטחון המזון בכל המלחמות והמבצעים שעברה ישראל מאז הקמתה.
טילים רבים ספג האזור, אבל טיל אחד שנפל במשק שלי משקף את מצב החקלאים והחקלאות ומראה כמה המדינה הזו מנוהלת ברשלנות ובהפקרות. 7 יישובים בעוטף עזה נמצאים מחוץ ל-7 ק"מ ה"קדושים" שקבעה המדינה למיגון מטעמה, תחום שממנו לא זזים, תוך הפקרת יישובים רבים ללא מיגון ראוי; כל זה מתוך חשש שחלילה העיר אשקלון, שכל כך נפגעת בתקופה זו, תיכנס להגדרת האזורים שהמדינה "תיאלץ" למגן. הם יצטרכו אז להשקיע כספים רבים, שלא בא להם להוציא על יישובי העוטף. ראו כמה מבוזבז בכל תחום, כמה כספים מוציאים בגלל בחירות חוזרות ושטיקים פוליטיים. חלק קטן מזה יכול ללכת למיגון האזרחים באזור הסובל ביותר משכנות לעזה. לצערי לא היה מי שישמע, אולי עכשיו יקשיבו, אבל איני בטוח, הזיכרון קצר.
התושבים חיים בעוטף כמו ברולטה רוסית, מקרה טרגי רודף מקרה נוסף, והפעם שילמו במשק בחייהם שני עובדים זרים, שהם חלק מהותי מהעבודה החקלאית, שאין לו תחליף, עובדים שבסך-הכול באו ממרחקים כדי לפרנס את משפחותיהם. האמת, נס משמים, כי האסון היה יכול להיות גדול יותר, ונסים לא קורים כל הזמן, גם לא חלילה בקרב המשפחות שחיות ללא מיגון ראוי בבתיהם. כך מי שהם ראויים למיגון הם דווקא אלה שנותרים ללא הגנה.
כולם מטיפים בכל כלי התקשורת שהמיגון מציל חיים, אז איפה הייתם עד היום? היישובים ב-7.2 ק"מ לא ממוגנים כפי שראוי, ואני מקווה שגם אשקלון תוכנס לתחום המיגון ותופסק ההפקרות. אני בטוח שהסכם פוליטי אחד עולה יותר מביטחון לחקלאי העוטף ולחקלאי ישראל בכלל, למשך תקופה ארוכה.
הלוואי שיהיה זה הסבב האחרון, אבל לצערנו אנחנו ריאליים.
כך חיים התושבים בעוטף, ובהם החקלאים, בחשש מתמיד, בטראומה מתמשכת, אבל מכאן לא נזוז.
יפעת בן שושן, מושב נתיב העשרה. חקלאות במבצע
כמעט 40 שעות אחרי הפסקת האש. עוד הפסקת אש. כמה פעמים שמחנו לקראתה, או שמא התאכזבנו. תלוי את מי אתם שואלים.
שומר החומות – הוא השם הנבחר הפעם. שם שמבטא חוזק וחוסן, כמעט כמו השם "צוק איתן". שמות שמבטאים איתנות נפשית וגם פיזית. ככה בונים תודעה. הרי כולנו, בעיקר אלו שחיים כאן בעוטף עזה, לא זקוקים לשמות שיוציאו לאור את החוסן הקיים אצלנו לאורך שנים.
מתחילת המבצע הנוכחי שהתחיל לפני כמעט שבועיים אני עסוקה במחשבות על החקלאים ששוב עלולים להפסיד את העונה שחלקם נמצאים ממש בשיאה. על העובדים הזרים שבוודאי ימצאו עצמם מבוהלים ולא בטוח שיהיה להם למי לספר על הפחד.
ביום שלישי האחרון אספנו את עצמנו והחלטנו להיענות להזמנה להתארח ביחד עם משפחות רבות מנתיב העשרה – במעלה החמישה. אנחנו כבר מבינים שאם להתפנות, עדיף ביחד.
יש לנו זיכרון צרוב היטב מקיץ 2014, אז התארחנו באופן עצמאי אצל חברים ומשפחה ושוב אצל חברים עד שהוחלט לארח אותנו ביחד במקום מסודר מטעם המדינה.
זה קרה מאוחר מדי אך לפחות קרה. תושבי העוטף כבר למודי ניסיון, חלקנו לא מחכים להנחייה המסודרת וכבר בימים הראשונים התרוקנו פה הבתים מיושביהם.
נפגשנו כמעט כולנו בבית ההארחה שעד לא מזמן שימש כמלונית קורונה, ולא חווה את השיתוק שחוו רב בתי האירוח והמלונות בישראל. הילדים התרוצצו במסדרונות ובחדר האוכל ואנו, ההורים, לא טרחנו להרגיע אותם.
לא אחרי השבוע שעברו, בין אם נשארנו בבית ובין אם בחרנו לצאת מהעוטף המופגז מהרגע הראשון.
רק החקלאים שלנו נשארו במושב. לא עזבו כי יש להם שטח לטפל בו וגם עובדים זרים לדאוג להם. בעבר, כשהידיים העובדות בחקלאות הגיעו מרצועת עזה – המשימה הזו לא הוטלה על החקלאי הישראלי.
אבל היום, כשאת העובדים בחקלאות, נדרש החקלאי להלין ובעצם להיות אחראי עליהם מאה אחוז מהזמן – אין לו ברירה והוא לא יכול לעזוב ולהשאיר אותם כאן.
את מה שעבר על חקלאי נתיב העשרה בשבועיים האחרונים – אני לא בטוחה שניתן יהיה לספר בכתבה אחת. לכל חקלאי אלפי רגעים שנצברו לחוויה אחת גדולה שתהא צרובה בהם לכל החיים.
הבטיחו לנו לחימה מסוג אחר והיא אכן הייתה כזו. תדירות הירי ועוצמת התגובה לא היו מוכרות לנו עד כה. כבר ביום השלישי למבצע, כשהיו פה התראות חמות על ירי נ.ט – נחסמה הגישה לחממות הדרומיות של נתיב העשרה.
אזור שבו נמצאת מחצית משטחי החקלאות של המושב. הכי צמוד למעבר ארז ובחלקים גדולים – שטח חשוף לעיני השכנים מצידו הדרומי של הגבול. פיצוץ אדיר באמצע היום לא מותיר ספק.
מיד מגיע סרטון שבו נראה רכב של אחד החקלאים ושניות ספורות לאחר מכן – נורה טיל נ.ט על רכב צבאי. את הדקות שבהן מגיע צוות פינוי הנפגעים ממלא מטח של פצצות מרגמה שמי שיורה אותן מנסה למנוע את הפינוי.
אלו דקות של נצח שבסופן אנו מתבשרים על מותו של לוחם צה"ל, עומר טביב, ממושב אליקים. יום עצוב, יום קשה לכולנו ועוד יותר למשפחתו. אני לא מפסיקה לחשוב עליהם.
צוות המחלצים הראשונים ואיתם תושבים נוספים נוסעים למחרת ללוויה של עומר ז"ל. ככה זה אצלנו, החיבור הוא מיידי, בטח בסיטואציה כה כואבת.
החקלאים שלנו מבינים היטב את המשמעות של חסימת הגישה לחממות, גם את השלכות ההנחיה הזו שתלווה אותם בימים הבאים. עכשיו צריך לדאוג למי שנמצא שם באזור הדרומי של החממות, לחקלאים שיצאו לעבוד בבוקר, לעובדים הזרים ולבעלי החיים.
בימים כאלה אין שינוע של תוצרת חקלאית, הנהגים מפחדים להגיע. בצדק. החקלאי שנשאר עם תוצרת טרייה שנקטפה הבוקר יאלץ ככל הנראה להשמידה. אין לו דרך למכור אותה ואפילו אם יציע אותה בחינם – אין מי שיבוא לקחת.
אני שומעת על חקלאי, דור שני כאן במושב, שלקח את החקלאות הכי קרוב לליבו והיא מפרנסת אותו ואת משפחתו, ועל כך שהוא נמצא בשלב הקריטי ביותר של העונה.
הוא מגדל ירקות לזרעים. זרעי מכלוא. עכשיו זמן סירוסים והפריות ואם עוצרים את התהליך – ירד לטמיון תהליך ארוך של הכנות ואיתו פרנסה שלמה.
חקלאי אחר, נאלץ להפוך עולמות ובעזרת טובי המוחות הצליח להגיע למשק החי שלו ולטפל באלפי בעלי החיים – מקור פרנסתו. אני חושבת על מגדלי הפרחים, אלו ששוב יאלצו להישאר עם שטחים שבהם לא ניתן לקטוף תוצרת.
בפעם הקודמת זה קרה בתקופת הקורונה – רגע לאחר ששתלו את הפרחים שאמורים היו לקשט את החתונות והאירועים של קיץ 2020 ונותרו עם כמויות אדירות שחלקן הושמדו.
הפעם, אין אירועים וחתונות בגלל המצב, אנשים בכל הארץ לא רוצים לצאת מהבית, ההתקהלות הוגבלה והחקלאים – שוב ייאלצו להישאר עם כמויות גדולות של תוצרת, עד שזו תושמד.
רק לקראת סוף השבוע אני מבחינה שעוד חקלאי ועוד אחד מצטרפים למשפחות שלהם כאן, בנופש שנכפה עלינו. אני מביטה בעיניהם, הם נראים מותשים, לא מרבים לחייך. אני יודעת וגם הם יודעים, שמחכה להם מרוץ לא פשוט לרשויות. מרוץ מתיש שבו יצטרכו להוכיח את מידת הנזק, את גודל ההפסד.
תהליך שבו אתה, חקלאי שגר על הגבול, מקבל הנחייה שאין גישה לחממות שלך, הנחייה מצילת חיים, אבל אתה יודע שכבר באותו רגע מתחילה לה מלחמת התשה שבה תיאלץ לוותר על שעות עבודה ותיאלץ לשלם הרבה כסף ליועצים שיכינו עבורך את החומר לרשויות שאולי בבוא היום יסכימו לפצות אותך על חלק מהנזקים שברגעים אלו נראים בכל בית בישראל.
ככה זה, כשמגיעה הפסקת האש הרשמית, אצל חקלאי העוטף מתחילה המלחמה על החקלאות.
