עופר מושקוביץ (פושקו), חבר קיבוץ משגב-עם, נמשך לחקלאות מילדותו. הוא איש מים, עבד בגד"ש ועכשיו הוא מרכז את ענף האבוקדו בקיבוץ. הוא מתאר בכאב את הנזק שנגרם למטע שלו, שנמצא 140 מטר מהגבול, וכיצד עלה בדעתו רעיון מקורי למנוע שרפה נוספת
עופר מושקוביץ (פושקו) נולד בשנת 1965 בקריית ביאליק, להורים שהגיעו ארצה בשנת 1950. אביו מרומניה ואימו, ילידת פולין, נמלטו עם משפחתה בעת מלחמת העולם השנייה לרוסיה.
"החל מכיתה ד' הייתי חבר בתנועת הנוער 'המחנות העולים'" הוא מספר. "ובגיל 18 התגייסתי לנח"ל עם חברי הגרעין שלי". הגרעין שלו היה בתחילה בהיאחזות הנח"ל 'יבוק' בבקעת הירדן (עתה זהו יישוב בשם 'חמדת)'. "הגענו למשגב-עם בשנת 1983, ומאז ועד עתה זהו ביתי" הוא אומר.
"תמיד היה לי חיבור לחקלאות, תמיד אהבתי חקלאות. כשהייתי ילד הייתי משוטט עם חבריי בשדות סביב קריית ביאליק. והגשמתי את חלומי להיות חקלאי בקיבוץ משגב-עם" מספר פושקו.
בעיות ביטחוניות במשגב-עם
במשגב-עם היו תמיד בעיות ביטחון. "לאורך שנים הגדר של משגב-עם היתה בעצם הגדר של מדינת ישראל".
אירוע טראומטי היה באפריל 1980, כאשר חמישה מחבלים מ"הארגון לשחרור פלשתין" הצליחו לחצות את הגדר וחדרו לתוך בית ילדים בקיבוץ. בסופו של דבר נהרגו חמשת המחבלים, אבל הם הצליחו לרצוח אדם מבוגר וילד מן הקיבוץ. נוסף לכך נהרג גם חייל וכן כלב מיחידת "עוקץ". "הוותיקים בקיבוץ סוחבים אתם את הטראומה הזו מאז ועד היום" מעיד פושקו. " בשלב מסוים כשצהל נכנס ללבנון, יצרו רצועות ביטחון".
חקלאות במשגב-עם
בעבר היה בקיבוץ מפעל לאריגת יד ויצרו בו מוצרים כגון תחבושות לחדרי ניתוח ועוד. הקיבוץ משכיר דירות לסטודנטים של מכללת תל-חי, אבל עיקר הקיום מבוסס על חקלאות. יש להם בריכות דגים, גידולי שדה, לול ומטע אבוקדו.
גידולי שדה – בעבר נכנס קיבוץ משגב-עם לשותפות בתחום זה עם קיבוצים נוספים. תחת השם "גד"ש שמש" הם היו שותפים יחד עם עמיר, שמיר, שדה נחמיה וכפר סאלד. "כשהשטחים של משגב-עם היו השטחים הטובים והפוריים ביותר" מתגאה פושקו. השותפות התפרקה ומאז גד"ש משגב-עם הוא בשותפות עם קיבוץ סאסא.
לשאלה מה מגדלים בקיבוצו, עונה פושקו: "הגידולים משתנים מפעם לפעם, היום יש לנו אפונה, שעועית, ברוקולי, כרובית, עגבניות, תירס ובצל".
ענף האבוקדו – "הענפים המרכזיים הם הלול ומטע האבוקדו" אומר פושקו, שמרכז את ענף האבוקדו. יש להם 400 דונם מטע אבוקדו. מתוכם מאה דונם מטע צעיר. הם מגדלים זנים שונים של אבוקדו: אטינגר, האס, ריד, טיג ופינקרטון. "המטע המניב שלנו, של 300 הדונם, מצליח מאוד" אומר פושקו. "האבוקדו שלנו הוא גדול וטוב". הם מפנים את כל הפרי לבית האריזה האזורי "אבוקדו גל". והרוב, שמונים וחמישה אחוזים, מופנים לייצוא והשאר לשוק המקומי.
איש מים
במקביל לריכוז מטעי האבוקדו משמש פושקו "איש מים", כמו שהוא מגדיר את עצמו. יש לו ידע רב בכל שיטות ההשקיה וכמובן בתכנות, והוא תורם מן הידע שלו במים לכל ענפי החקלאות במשגב-עם. "אפשר לומר שעברתי את כל ההיסטוריה של שיטות ההשקיה – ממטרות קו, קַוונועים וטפטוף. עברתי על כל סוגי התכנות של ההשקיה וכל הבָּקרים למיניהם.
"אני תמיד איש מים. תמיד התחברתי לנושא זה שמעניין אותי מאוד. התחלתי בחיבור מַחְברים של הממטרות ואחר כך מחברים של הטפטוף. לאט לאט התפתחתי וצברתי ידע רב בהכשרות ובקורסים שונים. ומובן שפניתי למגמות המחשוב. למזלי יש לי גישה טובה למחשבים, ואני לומד ומתחבר לכל תוכנה חדשה שמגיעה. לא לכל החקלאים יש אומץ להתמודד עם זה. אני יודע לבחון את התוכנה, לשלוט בה, לשנות דברים לפי הצורך שלי. יוצרי התוכנות ומפתחי האביזרים יודעים שאני מתמצא בתחום ולא מאמץ את מה שהם מציעים בלי התאמה אישית שלי."
פושקו מעורב גם ב"מפעל החצבני והדן", שהוא מפעל המים האזורי, המוליך מים לכל מערב עמק החולה.
במלחמה – עזיבת התאילנדים והשרפה במטע
כל תושבי הקיבוץ, מלבד כמה עובדים חיוניים, פונו לבית מלון בטבריה. פושקו הוא כמובן אחד מן הנשארים. "היו לנו הרבה תקופות של מבצעים ומלחמות, בהם נפגעה העבודה החקלאית שלנו. היו תקופות ששתלתי שתילים בהפוגות הקצרות בין מטחי הקטיושות. אבל אף פעם לא היה מצב חמוּר כמו עכשיו".
וזה התחיל עם התאילנדים. פושקו עובד עם שלשה תאילנדים קבועים המתגוררים במקום. בתחילה פנה אל פושקו אחד מהם, הוותיק ביותר, שעובד בקיבוץ כבר ארבע וחצי שנים, דובר עברית ויודע היטב את העבודה. הוא אמר לפושקו שהוא רוצה לעזוב ולשוב הביתה, לתאילנד. "מסתבר שתאילנדים רבים בדרום נטבחו ממש" אומר פושקו, "ואלו שנשארו בחיים שלחו למשפחותיהם בתאילנד תמונות לא מצונזרות מן הטבח שהיה. לכן החלו העובדים התאילנדים לקבל טלפונים ומכתבים בהולים, כדי שישובו הביתה". פושקו ניסה להרגיע את העובד שלו, ביקש ממנו לחכות שבוע-שבועיים, אולי יירגע המצב. אבל אחרי העובד הראשון הגיעו אל פושקו גם העובד השני והשלישי, והתחננו לשוב הביתה. פושקו הבטיח להביא עבורם מיגונית, ואכן פנה אל המועצה כדי לבקש אספקת מיגונית, אבל העובדים התאילנדים לא השתכנעו להישאר במקום שהוא 140 מטרים מהגבול, בטווח יריות של נ"ט. בלית בררה פנה פושקו אל חברת כוח האדם. שם נאמר לו, שהתאילנדים יתפנו למחרת בבוקר לקיבוץ אשדות יעקב, שם המצב הביטחוני לא מסוכן.
בשעה שמונה בבוקר סיפר פושקו לעובדיו שהם יתפנו באמצעות מונית לאשדות יעקב, והציע להם להכין תיק לנסיעה. "שעתיים אחר כך, בשעה עשר עמדו כבר כל השלושה עם מזוודות ארוזות וחיכו למונית. הם לא זזו מן המזוודות שלהם עד השעה שלוש אחר הצהריים, כשהמונית הגיעה לקחת אותם, והם ברחו כל עוד נפשם בם". מתאר פושקו.
והוא ממשיך לספר על מה שקרה בשבוע בו שוחחנו: "למחרת בבוקר הגעתי כדי להיכנס לשטח מטע האבוקדו. על הכביש, במרחק של כחמישים מטר, אני רואה שהדרך חסומה בקונצרטינה ענקית, הצבא חסם את הדרך ואין כניסה למטע. אני הייתי חייב להגיע למטע, הצטרף אלי חקלאי ממטולה שגם רצה להגיע לשטח שלו. נסענו בדרכים חלופיות שאני מכיר היטב, עשינו עיקוף במשך כ-10 דקות והגענו. במטע שלי עשיתי כמה עבודות דחופות ותיקונים ויצאתי החוצה".
למחרת בשש וחצי בבוקר התקשר אל פושקו אדם מכיתת הכוננות ואמר לו שהוא רואה עשן עולה ממטע האבוקדו. "התקשרתי לחבר טוב ממעיין-ברוך ושאלתי אותו אם הוא יודע משהו על כך. והוא ענה לי: 'היה אימון של צה"ל בלילה, וכל הלילה היה ריח של שרפה באוויר. עכשיו אני מבין את מקור הריח'. במעין-ברוך הרימו רחפן וצילמו מלמעלה את המטע. קיבלתי תמונה ובה עשן סמיך מאוד עולה מאמצע המטע שלי. ידעתי שהאש עלולה להתפשט יותר, כי במטע הוותיק יש לרגלי העצים שכבה של 20-30 ס"מ עלים יבשים, והם מגבירים את האש. ניסיתי להגיע למטע, אבל צה"ל עצר בעדי. זה היה ממש מתסכל, לראות את העשן מהמטע שלי ואני לא יכול לעשות כלום. הפעלתי את כל הקשרים שלי, פניתי לכל הגורמים האפשריים, כולל קב"ט המועצה האזורית וראש המועצה. בסופו של דבר, אחרי תיאום בין הצבא לגורמים האזרחיים, קיבלתי אישור להיכנס לשם ביום למחרת, יום רביעי ה-25 באוקטובר.
"ביום רביעי בבוקר נסעתי לשטח, חברי המועצה הדריכו אותי להפעיל את המיקום באפליקציה של הטלפון הנייד שלי, כדי שהם יצליחו לעקוב אחרי המקום בו אני נמצא בזמן שהותי במטע. נכנסתי אל השטח והמראה היה לא קל, כל החלק התחתון של שטח המטע נשרף, ובמקביל כל הזמן מזרזים אותי בטלפון שאצא מן השטח, כי הוא חשוף לפגיעות של נ"ט. אבל נשארתי, ואז עלה בדעתי רעיון איך להציל את המטע משרפה נוספת, שעלולה להתלקח אם תבוא רוח. פתחתי את ברז המים של ההשקיה בזרם אדיר. השיקול שלי היה, שהאש תשרוף את צינורות הטפטוף, ואז המים יפרצו, יתיזו על הכול וייצרו הצפות, וזה יעצור את האש אם תפרוץ. ואכן כך קרה. נוצרו שם שלוליות ענק, שהגיעו עד מגורי התאילנדים ועד המשרד שלי".
זה היה רעיון מצוין של פושקו. האש כבתה. אבל נזק גדול נעשה. כחמישים דונם של מטע אבוקדו נשרפו. ויותר מזה, הנזק ממשיך עקב המצב. מספר פושקו: " עכשיו זה שיא העונה. הייתי באמצע הקטיף של הזן אטינגר, הייתי אמור לסיים תוך שבועיים שלושה ולהתחיל את הזן הבא. אני לא רואה שאוכל לעשות זאת, והעצים 'מפוצצים', משופעים בפרי. אמנם התקשרו מקיבוצים אחרים והתנדבו לעזור לי בקטיף, אבל הצבא לא מאפשר להיכנס לשטח. ואני גם לא רוצה לסכן אף אדם, לא תאילנדי ולא ישראלי. כי עם כל הצער, בסופו של דבר זה נזק לרכוש, ולא אוכל לסכן מישהו ולקחת על מצפוני את מה שיקרה לו. צריך לשמור על חיי אנשים".
"מצב לא סימפטי, אבל זה מה שיש" מסכם פושקו. "כאשר מסתכלים על מה שקרה בדרום הארץ, מקבלים פרופורציות. נקווה שנעבור את זה מהר עם כמה פחות נפגעים ושיהיה טוב". והוא מסיים בנימה אישית: "יש לי שלוש בנות. אחת מהן נרשמה להרחבה בקיבוץ ואני מקווה שגם השנייה תירשם אחריה. אני סבא לנכד בן חודש. הבת עם הנכד אמורים להגיע למשגב-עם. אני מאמין שיהיה בסדר ויהיה שקט וכולם יירגעו, ונוכל לבנות את הבית שלנו כמו שצריך". אמן ואמן.