ניתן לומר שהתפוז JAFFA, (בשילוב בו זמנית, של משאבת המנוע והמצאת הדשן הכימי), היה השמן והדלק, בגלגלי המפעל הציוני ובלא התפוז JAFFA, נידונה העליה הראשונה והישובים החקלאיים, העלובים ומזי הרעב, לכישלון צורב ולסיום המפעל הציוני, עוד בטרם יקרום עור וגידים
השמוטי-JAFFA, הינו זן של תפוז שגדל אך ורק ביפו והופיע לראשונה, משום מקום, באמצע המאה ה-19. הוא יוצא בעיקר לאירופה ונחת על שולחנם של מלכים ורוזנים. מחירו נשקל בזהב. תפוז השמוטי-JAFFA הוגדר "כתפוז הטוב ביותר בעולם"!!!
לא יאמן, עד כמה, תפוז אחד קטן, שנשכח מכל לב (אפילו הפרדסנים הישראלים, ממעטים לגדלו כיום), הינו "סלע קיומנו".
להלן, אומר משפט, שעלול להצית מחלוקת : "בלא השמוטי-JAFFA, יתכן כי לא היתה קמה מדינת ישראל". הנה אמרתי ואנמק.
כשעולי העליות הראשונות התקרבו לארץ ישראל, בפרספקטיבה רחבה, מהים, נגלה לעיניהם כל מישור החוף (מחיפה ועד עזה) דיונות חול לבנות, מדבר צייה וצלמוות. משקרבו לנמל יפו (נמל יפו, היה שער הכניסה היחידי לא"י מהים) והנה, פאטה מורגנה – כתם ירוק, פורח, מלבלב, דשן, חקלאי.
הביטוי נווה מדבר, ממעיט ומעליב מהמחזה החקלאי, שנגלה לעיניים. לאחר, שהעולים החדשים, יצאו מנמל יפו, הם הופתעו לראות תוצרת חקלאית, שאין כדוגמתה, אף בארצות מוצאם באירופה, עתירת הגשם והחקלאות, שמייבאת את מיטב התוצרת החקלאית מאסיה ואפריקה. מרבית השטח ממזרח ליפו היה פרדסים, עם תפוזי השמוטי-JAFFA. עשרות מיליוני יהלומי זהב כתומים, שגודלם פי שלושה, מהתפוז האירופאי, פורטוקל. אם התמזל מזלם והגיעו באפריל, קיבלו מכת ריח גן העדן של פריחת עשרות מיליוני תפוזים (ב-1885 יוצאו מנמל יפו, 100 אלף תיבות. כל תיבה 50 ק"ג- כ-300 תפוז. סה"כ יוצאו מעל 30 מיליון תפוזי שמוטי-JAFFA).
Made in Jaffa
אך לא רק התפוזים, כל דבר, שגדל באדמות יפו, היה פאר היצירה החקלאית העולמית!! (ראה מאמר הח"מ: "תגלית מדעית על מקור איכותם של תפוזי השמוטי-JAFFA", "עת הדר", גיליון 143, ע' 20).
כל הפאר החקלאי הזה נמצא כאי קטן ומסביבו דיונות מדבריות לבנות, המקיפות אותו מכל עבר.
כשיצא חלוץ העליות הראשונות, משטחה המצומצם של אדמת יפו החקלאית, הוא יצא חזרה למדבר, לחול ולשממה. דיונות של חול וחול. 50 מעלות, ללא טיפת מים, צל או צמחיה.
גודל השטח החקלאי של יפו היה איפה מצומצם מאד, כמידות אגם הדלתא של איילון, שיבש, כ-7,500 דונם בלבד.
העליה הראשונה
לעליה הראשונה לא היתה כל דרך להתפרנס בארץ הקודש. חיי המסחר בערים, שהיו קטנות מאד ומצומצמות אוכלוסין, נשלטו ע"י סוחרים ערביים, בני המקום. העולים החדשים, שהיו ברובם, חסרי אמצעים כספיים, לא יכלו להתחרות בסוחרים הערבים, ששלטו במסחר ובכלכלה. ואם מדובר בעבודת כפיים-פועל בשכר יומי – הערבים היו עדיפים בהרבה בעיני המעסיקים (גם ערבים ומקומיים, גם חזקים, גם יודעים את העבודה והשפה וגם מסתפקים בשכר זעום).
ממילא, לא היתה לעולי העליה הראשונה, כל כוונה, להשתלב במסחר או בעבודות הדחק, בערים המעורבות, כגון: יפו, צפת, ירושלים וכד'. מטרת העליה הראשונה, היתה להיאחז בקרקע, לגאול את אדמות הארץ הקדושה ולעסוק בחקלאות (הם הבינו עיקרון, ששרי ממשלה בימים אלה טרם השכילו להבין, לפיו האוחז בקרקע הוא אדון הארץ!). הסיכויים להצליח במימוש חזונם זה היו נמוכים מאפס.
במשך עשרות אלפי שנים ועד לעליות הראשונות היתה ארץ ישראל ארץ מדברית, נטולת טיפת מים או גידולים חקלאיים (טרם המציאו את משאבת המים לשאיבת מי תהום ואת הדשן הכימי). אמנם באזור ההר, ניתן לגדל עצי פרי ישראליים ובעמקים, לגדל חיטה ושעורה, ב"חקלאות בעל", אלא שכל אזור חקלאי כזה היה תפוס מזה עידן ועידנים ע"י תושבי הארץ הערבים.
בא"י המדברית, שמונה חודשים בשנה – אין טיפת גשם. בקיץ החום מגיע ל-50 מעלות. אין מים לשתייה, קל וחומר לגידולי חקלאות. גם הקרקע אינה מתאימה לחקלאות. כל רצועת מישור החוף, חלק רציני מהארץ, הינה דיונות וחול ים זהו מצע, בעל גרגר, גדול יחסית, אוורירי מאד, שאינו אוחז מים. כלומר, כבר בסמוך לסיום גשמי החורף, לא נותרת טיפת רטיבות במצע, אף לא בעומק של מטרים אחדים מתחת לקרקע, בה נמצאים שורשי העצים. במצע זה גם אין גרם אחד של דשן.
במקומות מסוימים במישור החוף, מצויה אדמת חמרה ("חמרה" בערבית: "אדום"). אדמה זו נוצרה מתחמוצת הברזל שנמצאה בחול הים. תחמוצת הברזל, פעפעה עם מי הים המתאדים, שנותרו במצע, לשכבת החול העליונה וצבעה אותו באדום. זאת אדמת החמרה האדומה. החמרה הינו מצע בעל גודל גרגר קטן מאד, היא אינה אוורירית ואוחזת מים, לעיתים עד כדי ביצה… בחורף יש עודף מים ושורשי הצמח נרקבים. בקיץ החמרה מתייבשת והופכת "לבטון". מאחר ומקורה בחול הים, אין בחמרה גרם אחד של דשן.
אדמת החמרה נחשבה ע"י השייח'ים הערבים, לקרקע הנחותה ביותר ועל כן הם מיהרו לדחוף אותה לנדבנים ציונים, גואלי הקרקע. מכאן, כי כל רצועת מישור החוף, מחיפה ועד עזה, הייתה ללא טיפת מים, מזג אוויר מדברי ועם מצע שאינו מאפשר לגדל עליו דבר. במישור החוף, רק לגדות נחלים החוצים ממזרח למערב, ניתן לגדל גידולים חקלאיים ולהשקותם במי הנחל הזמינים. ואולם, לגדות הנחלים, כבר היו גידולים, בבעלות הוואקף, בדואים או פלחים ערבים.
בפנים הארץ, הרי טרשים מסולעים, שכל האדמה הפורייה שהיתה עליהם, אם היתה, נסחפה מזה זמן לעמקים – וגם עליהם לא ניתן לגדל דבר. העמקים הפוריים שבהם אדמה טובה ויש משקעים, נתפסו מזה עידן ועידנים ע"י חקלאים ערבים. כלומר, אין קרקע! אין מים! אין דשן! ואזור מדברי לוהט! "קשה-קשה". על כך, יש להוסיף, "קורט" עינויים כלליים שהעליה הראשונה "התבשמה" בה. בקיץ, חמסינים שהגיעו ל-50 מעלות. בחורף, גשמים עזים שחדרו לחושות ולאוהלים והרטיבו, עד לשד עצמותיהם. לא היו ברשותם עצים לחימום. היו ביצות, עם אין סוף עקיצות יתושים ומלריה. הם נאלצו לעבוד בפרך, היו עניים מרודים, עד כדי רעב ללחם. לא היו מי שתיה זמינים. רבים נפלו ומתו ממחלות קשות שהיו שכיחות, או שפלו קרבן לבדואים וערבים, שהיו חשדניים כלפיי כל זר ועל כן, רצחו, אנסו וגנבו, כתחביב, מכל הבא ליד.
כל מי שעיניו בראשו, שלא לדבר על מעט הגיון ולוגיקה בקדקודו, יבין ויסכים שבמוקדם או במאוחר, היו צפויים חלוצי העלייה הראשונה, להישבר ברוחם, גופם ונשמתם ולחזור, אלה שעדיין נותרו בחיים, אומללים וחסרי כל, לארצות מוצאם, באירופה. השמועה היתה נושאת כנפיים, בקרב הקהילות היהודיות, במהירות הבזק ועליות ציוניות נוספות, לא היו יוצאות לדרך. בזה היה תם ונשלם, הפרק של העליה הראשונה וכנראה גם האחרונה, לא"י, לשנים שיבואו.
אמנם נכון, הברון אדמונד דה רוטשילד, תמך בעליה הראשונה. רכש קרקע, כלים חקלאיים, בהמות, זרעים, סיפק מדריכים חקלאיים ואף הקצה דמי מחיה וכדומה, אבל כל הניסיונות לגידולים חקלאיים כשלו, לא היו רווחיים ודרשו מאמץ עצום. הגידולים לא כלכלו את המתיישבים ואף לא הביאו לעצמאות כלכלית, עד שדומה היה כי סבלנותו כמו גם כספו, החלו לפקוע, לקראת סיום העליה הראשונה (העביר הטיפול במושבות ליק"א).
המפעל הציוני החקלאי, שסיכוייו על הנייר – אפס מאופס, היה צפוי לכישלון צורב שהיה סותם את הגולל, על העליות המאוחרות והגדולות יותר. למזלה של הציונות, כמו גם למזלנו אנו, כל הכוכבים הסתדרו, בעת ובעונה אחת, לטובתנו. לאחר כל הכישלונות החקלאיים המפוארים, צריך היה להיות גם עיוור וגם סנילי, בכדי, שלא להיזכר בחוויה יוצאת הדופן של כל אדם, שהגיע לא"י ויצא מנמל יפו: עשרות מיליוני תפוזי שמוטי-JAFFA, יהלומים כתומים עם ריח גן עדן משכר. אה כן ועניין נוסף, לא פחות חשוב, שקלו את מחירם בחו"ל, בזהב. כל ערבי שגידל שמוטי ביפו הפך למיליונר… העולים החדשים, כמו גם הברון, קימטו את מצחם, גירדו פדחתם ושאלו את עצמם, "מדוע שלא נגדל, אף אנו, את יהלומי הזהב האלה?"
תפוז הזהב JAFFA
ובכן, נכבדיי ומלומדיי, לא כל כך פשוט, לגדל את יהלומי תפוז הזהב JAFFA.
מים – התפוז זקוק למים רבים והרי כל ארץ ישראל היא מדבר נטול מים. ויפו? יפו יושבת על הדלתא של אגם נחל אילון שיבש. בעומק של ארבעה מטר כבר נמצאו מים חיים בכמות אין סופית. אלה לא מי תהום (כפי שגאולוגים טוענים וטועים), שיש לחלצם מעומק של עשרות מטר, מתחת לאדמה, בטכניקות שטרם הומצאו. אלה שאריות אגם נחל איילון. בכל פרדס ביפו היה ממוקם בית באר (ביארה) ואנטיליה מעץ, המחלצת את המים הזמינים להשקיית הפרדס. לחילוץ המים מעומק של 4 מטר, יש לבנות גלגל עץ בגובה של 9 מטר! לא ניתן לבנות אנטיליה למים עמוקים.
שמש – בהרים בהם המשקעים רבים יותר, קר בחורף. התפוז אוהב שמש ורגיש לקור. וביפו? שפע של שמש. חם במידה, בריזות במידה, מוגן היטב מרוחות הים (הפרדס היפואי היה צפוף מאד, עד 200 עץ לדונם, על כן גובה העצים היה נמוך מאד וכך העצים מגינים אחד על רעהו. בהיקף, עצי לימון גבוהים יותר, כהגנה נוספת).
המצע – מרבית האדמות בא"י ובעיקר במישור החוף, נטולות גרם אחד של דשן (תקופה בה טרם הומצא הדשן הכימי, מה שיש בקרקע – זה מה יש…). מבחינה פיזיולוגית, מצע חול ים הוא אוורירי מדי, אינו אוחז מים כלל. מצע חמרה, חסר אוויר לחלוטין עד כדי ביצה. וביפו? כמפורט לעיל, אדמות יפו היו כנראה האדמות הטובות ביותר בא"י וכל גידול שנעשה בהם, היה גדול פי כמה, אף בהשוואה לגידולים האירופאיים, לרבות יבוא, מאפריקה ואסיה. אדמות יפו, הינם הקרקע של אגם, דלתא אילון, שיבש, בצרוף כל החומר האורגני, שיבש לתוך הקרקע.
הרכבה – תפוז השמוטי המפורסם והמהולל, שגדל יותר מבכל העולם, ניתן לריבוי ביפו אך ורק ע"י הרכבה. יש "לקצור" רוכבים, מענפי העצים הקיימים ביפו בלבד. ברם, המגדלים היפואים הציבו שומרים חמושים (רובם פושעים נמלטים, מרוקאים ואלג'יראים), שלא היססו לירות ולהרוג (היה להם ניסיון ופרקטיקה) למניעת גנבות רוכבים.
בשלב זה נכנס לתמונה נס גלוי, "אצבע אלוהים" יאמרו אחדים, או: "כל הכוכבים הסתדרו בשלשות", יאמרו אחרים, ואפיקורסים גמורים יפטרו עצמם במשיכת כתף, בביטוי, "צירוף מקרים".
מים – בשנת 1868, הגיעה עליית הטמפלרים – גרמנים דתיים, משכילים וחרוצים ליפו, ורכשו את השכונה האמריקאית שכשלה.
אחד מחברי הטמפלרים, ואגנר שמו, הקים בית חרושת למנועים, המצאה בראשית דרכה שטרם נראתה בא"י העותומאנית והפרימיטיבית. אחד המנועים, איפשר שאיבה של מי תהום ואף סינן את החול. לראשונה בהיסטוריה, ניתן היה לחפור בארות לעומק של עשרות מטר ולספק מי תהום. בפרפרזה למערבונים: מרגע שהמציאו את משאבת המנוע הראשונה, נגמר המדבר האחרון.
דשן – ב-1850 הומצא לראשונה הדשן הכימי, באנגליה ובגרמניה, אך הגיע לא"י העותומאנית רק בסמוך לעליות הראשונות. לראשונה ניתן היה לערבב בבור השתילה, מצע חמרה עם מצע חול וליצור מצע משופר, אוורירי, אך גם אוחז מים, להוסיף זבל עופות כקומפוסט ולדשן בדשן כימי (על שילוב אדמות חמרה, באדמות חול, ליצירת מצע משופר, בבור השתילה, מספר לנו לייב פלמאן, בספרו: "מעין גנים", הנחשב לספר היהודי הראשון בעולם לגידול התפוז, שנכתב ב-1891- ועל כך במאמר אחר). לראשונה, ניתן היה לגדל תפוזי שמוטי-JAFFA, כמו גם כל גידול חקלאי אחר, בכל מישור החוף, גם באדמת חמרה וגם באדמת חול (מתאימים את כמויות המים, הדשן ומשטר ההשקיה, לכל מצע).
רוכבים – ייחורים להרכבות? טוב, זה קל. שלחו ערבים שיגנבו ייחורים מפרדסי יפו… שילמו להם בעין יפה וביצעו הרכבות ("פרדסים מספרים" – יצחק רוקח, עמ' 90). מרגע שנוצר פרדס שמוטי-JAFFA יהודי ראשון, כבר ניתן היה לבצע הרכבות מפרדס זה, לא צריך יותר לגנוב.
הצטלבות דרכים נדירה
הצטלבות דרכים נדירה זו, הכל באותו מועד, תפוז-JAFFA, משאבת מנוע, המצאת הדשן הכימי והעליות הראשונות, הובילה לכך, שבין לילה החלו לקום פרדסים של תפוזי JAFFA (שבמקור גדלו אך ורק בשטח מצומצם ממזרח ליפו), תחת כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן ותחת כל מושבה ובכל שטח אדמה. אנשי העליה הראשונה שנידונה לכיליון וכישלון ולחזרה לאירופה, אבלים וחפויי ראש – ניצלו, באופן תדמיתי, בזכות התפוז JAFFA. לקראת אמצע העליה הראשונה (1890), החלו בפ"ת ונס ציונה, לשתול פרדסי שמוטי ועשור מאוחר יותר, בשנת 1900, עם הקמת ארגון "הפרדס" בפ"ת, כבר היו כ-2,000 דונם שמוטי יהודיים בא"י.
בעליה הראשונה, עלו כ-25,000 יהודים. מתוכם, ירדו כ-20,000, 80% – כלומר כישלון מוחלט. אם היה הישג אחד מוצלח, לעליה הראשונה, אלה היו כ-20 ישובים חקלאיים קטנים, מרביתם כושלים, שהוקמו לראשונה אחרי 2,000 שנות גלות. אם היה הישג חקלאי ותדמיתי אחד וחשוב ליישובי העלייה הראשונה, היה זה התחלת נטיעת פרדסי השמוטי, יהלומי הזהב.
ואכן, בתפר שבין העליה הראשונה לשניה, ב-1904, החלו יהודים בעלי הון להשקיע ברכישת שטחים ובנטיעת פרדסי שמוטי. כלומר, נוצרה תקווה וציפייה, בפעם הראשונה, כי ניתן ואפשרי להקים ישובים חקלאיים בא"י על בסיס כלכלי וניתן לעשות עסקים! ניתן לשים יד על יהלומי השמוטי ולהתעשר. יש תקווה למודל חקלאי רווחי בהקמת ישובים חקלאיים וגאולת קרקעות בא"י. ב-1917, שנה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כבר היו כ-12 אלף דונם פרדסי שמוטי, בבעלות יהודית.
דבר גורר דבר. אם לא היתה ההצלחה היחידה של העליה הראשונה בהקמת ישובים חקלאיים ואפשרות להתעשר ולהתקיים, בנטיעת פרדסי השמוטי הראשונים – לא היו מגיעים משקיעיי הנדל"ן של ראשית העליה השניה, ומי יודע אם בכלל היתה מגיעה ומתקיימת העליה השניה. משנת 1926 עד שנת 1936 נרכשו וניטעו מעל 140 אלף, דונם תפוזי שמוטי.
העליה השניה והשמוטי
העליה השניה, שהחלה מ-1904, כבר היתה בסימן השמוטי: JAFFA-JAFFA-JAFFA. חקלאי העליה הראשונה, שקיבלו את הקרקעות כמעט בחינם, מהברון, הפכו להיות בעלי פרדסים, "המתעשרים החדשים", החלום הרטוב של כל עולה חדש וחסר כל, כמו גם של כל ספקולנט ובעל הון יהודי, בחו"ל. עשרות אלפי עולים חדשים מהעליות הראשונות לארץ, התפרנסו מהפרדסים, כפועלים יומיים, בקטיף, בעבודת הקרקע, באריזה, בעטיפה, בייצור ארגזים, בשינוע ארגזים לנמל יפו ולאחר מכן, בהקמת נמל ת"א. עיקר מטרת הקמת נמל ת"א הייתה יצוא של תפוזי השמוטי JAFFA. דומה כי כל החזון הציוני ינק מתפוז השמוטי-JAFFA וכל פרנסת הארץ התבססה על תפוז השמוטי-JAFFA. נרכשו אדמות לפרדסים ואחר כך הוקמו הבתים וקמו הישובים.
אם אני צודק (זה הכל, ספקולציות ותאוריות שאינן ניתנות להוכחה, אך גם לא לשלילה), יש לתלות את הצלחת המפעל הציוני והעליות השניה ואילך ועד להקמת המדינה בעקבותיהן, בתפוז השמוטי-JAFFA. בלעדיו, כל הטוב הזה לא היה קורה.
גם אם נניח שהגזמתי קצת ומדינת ישראל היתה קמה גם קמה, גם ללא תפוז השמוטי-JAFFA, עדיין אין ולא תהיה מחלוקת, שתפוז JAFFA היה אחד הגורמים העיקריים להצלחת המפעל הציוני והקמת המדינה. בזכות אותו תפוח זהב נקנו ונגאלו מאות אלפי דונמים (ב-1936 היו 155 אלף דונם פרדסים יהודיים), עניין בעל חשיבות שיא, לקביעת גבולות המדינה, בטרם בוצעה החלוקה. בזכות תפוז JAFFA נוצר מקור פרנסה לעשרות אלפי עולים חדשים ודוק, באותה עת, לא היתה כל עבודה חלופית, אחרת אנה היה מגיע המפעל הציוני עם עשרות אלפי פועלים, רעבים, מובטלים ובעיקר כועסים.
תפוז השמוטי-JAFFA היה לענף היצוא מס' אחד של א"י, מתחילת המאה העשרים ואף שנים רבות לאחר הקמת המדינה. ב-1964, כבר היו בארץ 400 אלף דונם הדרים, מתוכם 220 אלף דונם שמוטי. 14 מיליון תיבות הדרים יוצאו, מתוכם 8 מיליון תיבות שמוטי. (בהשוואה: מהשמוטי המקורי מיפו יוצאו ב-1885 רק 100 אלף תיבות). המט"ח, שהתקבל בעקבות היצוא, שימש לרכישת נשק ולהגנה על קיום המדינה ולבנייתה עוד בטרם נולדה, בתקופה הקריטית ביותר לקיומה.
בזכות התפוז-JAFFA, נוצר מותג של הבחור הישראלי החדש, הן פנימה בקרבנו והן בנכר. לא עוד, היהודי הגלותי, החלש, החולה והנפחד. תפוז ויטמין C, בריאות, שמש, ים וכוח, הקיבוצניק מהסיירת. מי רוצה להתעסק איתנו? התפוז החליף את הצבר (לא מתוק בפנים, אלא חזק ובריא בפנים).
בזכות התפוז JAFFA, מותג כל יצוא ההדרים והתוצרת החקלאית הישראלית.
מחקרים מראים, כי עד עצם היום הזה, ולמרות שחלפו כמאה חמישים שנה, מוכן הצרכן הבריטי, לשלם עבור המותג: "JAFFA", כ-20% יותר! זכר למותג המקורי היפואי במאה ה-19, שהיה התפוז הטוב בעולם (למרות, שכיום, תפוז השמוטי, מגודל בכל העולם וטעמו לא נופל מתפוז השמוטי הישראלי (על ההבדל בטעם, בין תפוז השמוטי-JAFFA המקורי ל-JAFFA הישראלי, במאמר אחר).
בזכות המותג JAFFA הצליחו מגדלי ההדרים בא"י, למכור לעולם במחירים גבוהים יותר, לא רק את תפוז השמוטי JAFFA, אלא גם תפוזים ממינים אחרים, לרבות הדרים אחרים, כגון: קלמנטינות, לימון, אשכולית, פומלו וכד'.
בזכות המותג JAFFA, מצליחים החקלאים בא"י למכור במחירים גבוהים יותר, סתם תוצרת חקלאית, כללית. המחשבה הפסיכולוגית שליוותה את הצרכן העולמי מזה כ-150 שנה, הינה שאם התפוז הכי טוב בעולם הגיע מיפו-א"י, אז כנראה, כל הסחורה החקלאית מא"י מובחרת במיוחד, ויש לשלם עליה מחיר גבוה יותר. בזכות השם הטוב, של תפוזי השמוטי JAFFA, המותג נמתח ומצליח למכור יותר, אפילו משקאות תוססים, בשם זה.
אגב, המילה JAFFA נכנסה לסלנג האנגלי והיום משמשת את האנגלים להגדיר כמעט כל דבר שקשור להדרים: סוכריות בטעם תפוז, עוגת תפוזים, מיץ תפוזים וכך הלאה. חלקם אפילו לא מכירים את הסיפור המסתתר מאחורי הביטוי.
אם נצרף את שווי קרקעות פרדסי השמוטי-JAFFA, בתי האריזה, המכונות, העובדים הישירים והעקיפים, הטרנספורטציה וכד', לרבות הסכומים הכספיים שהתקבלו ממכירת התפוז JAFFA, מעת העליות הראשונות ושתילת הפרדסים היהודיים הראשונים ועד לימינו – אנו מגיעים לשווי שוק של מאות אלפי מיליארדי דולר, שווי שוק שלוקח בהליכה, את כל שוק ההייטק הישראלי.
שווי שוק, שצמח, מתפוז אחד קטן, שמוטי JAFFA שמו, שגדל אך ורק ביפו והתגלה לראשונה באמצע המאה ה-19. מפתיע, עד כמה מהר חולפת תהילת עולם ועד כמה נשכח וכלל לא מוכר כיום, הקטנצ'יק הזה, שאנו חבים לו את עצם קיומנו. וגם אם אינך מסכים עם תאוריה זו, הרשה לי לצטט דברי טעם ממשפחתה של אשתי (מקבוץ צרעה): "בשביל קצת אמת, לא הורסים סיפור טוב".
* הכותב הינו בעל משרד עו"ד, המתמחה במקרקעין
