ההגבלות על טיסות לחו"ל גרמו לרבים להתמקד בטיולים בנופי ארצנו ובארץ ישראל יש המון מה לראות. עדינה בר-אל הגשימה חלום פרטי מהעבר ויחד עם חבריה יצאה לטיול בשלושה מנזרים שבשפלת יהודה
בעבר, תמיד כאשר היינו נוסעים לירושלים, ראיתי בדרך, קצת מרחוק, חלק מבניין מנזר השתקנים ומחשבה היתה חולפת במוחי: "כדאי לבקר שם, ואולי לבדוק אם הם באמת שתקנים…" – טיול בשפלת יהודה
השנים חלפו. נסענו לחו"ל פעמים רבות, טיילנו בכל מיני מקומות בארץ, והתכנית לבקר במנזר זה נותרה בגדר רעיון בלבד.
עד שהגיעה העת. אחרי למעלה משנה בה נשארנו בארץ והיינו ספונים בבתינו (די מפוחדים) בגלל המגפה ההיא, ולגבי חו"ל נשארו הגבלות רבות, חיפשתי מקום לטייל בו בארץ. העונה הזו, לפני פרוץ הקיץ, אידיאלית לטיולים.
הטבע פורח ומזג האוויר די נוח. רציתי לטייל כאן אבל למצוא מקום מעניין. מקום בו ניתן להכיר אנשים שונים מאיתנו, שמאמינים בדת שונה ויש להם תרבות שונה. בדומה לחו"ל, אבל בארץ.
ואז נזכרתי בתכניתי לבקר במנזר השתקנים, שמוכר גם כ"מנזר לטרון". באינטרנט מצאתי הצעה מצוינת – סיור בשלושה מנזרים באזור לטרון, לא רק באחד. הציע זאת מדריך בשם הרצל חובב, תושב המקום, חבר קיבוץ נחשון.
מכיוון שתמיד שימשתי ב"ועדת תרבות" של חבריי, עוד מימי גרעין הנח"ל, גייסתי אותם, את חבריי הפנסיונרים וקבענו מועד עם הרצל המדריך ב-28 במאי.
אבל גם תכנית זו כמעט לא יצאה אל הפועל. שוב היינו צריכים להיות ספונים בבתינו (בעיקר הדרומיים שבינינו), די מפוחדים, הפעם מרקטות, אזעקות ופיצוצים. כעבור אחד-עשר יום הושגה הפסקת אש והצלחנו לצאת במועד שנקבע לסיור.
הרצל התגלה כבעל ידע רב ואהבת הסביבה בה הוא חי, והצליח להלהיב קבוצה בת 22 איש מכל רחבי הארץ, במשך ארבעת השעות בערך בהן התלווינו אליו. יחד עמו גילינו שמה שהיה בתש"ח אזור קרבות הפך לחבל ארץ יפה, מלא בכרמי גפנים ובעצי זית.
אחווה ושתיקה – מנזר השתקנים
נפגשנו ב"גן האחווה" בכניסה אל המנזר. עומד שם פסל עשוי עץ ועליו שלוש דמויות שחיו במאה ה-12: היהודי רש"י מפרש התנ"ך והתלמוד; הנוצרי ברנר דה-קלרבו, אבי מסדר הטרפיסטים; וצלאח א-דין לוחם לדת המוסלמים. הפסל מבטא את הרעיון של "איש באמונתו יחיה", נגד אלימות ובעד אחווה.
אבי מנזר השתקנים הוא פול, בן שמונים ושש עתה. הוא הגיע למנזר זה מלבנון בהיותו בן 12, כיוון שהיה אז בית-ספר לילדים במקום.
עתה יש במנזר 18 נזירים שהגיעו מארצות שונות, ביניהן: צרפת, בלגיה, צ'כיה, ארגנטינה. רק אחד נולד בישראל, ביפו. זהו נזיר בשם ז'אן-מארי, שקיבל את פנינו בתוך הכנסייה.
ז'אן-מארי סיפר לנו על היקב שנמצא מתחת לאדמה ומפיק יין באיכות מעולה, כמו בצרפת, באשר היינן הראשי שלהם הוא צרפתי. עוד הוא סיפר על סדר היום של הנזירים: "אנחנו חיים על עבודה ותפילה," הוא מציין.
"אנחנו מתחילים את יומנו מוקדם מאוד. התפילה הראשונה שלנו נערכת בשעה ארבע ורבע עד חמש ורבע. אחר-כך יש לנו זמן להתפלל לבד או לקרוא ספרים.
בשעה שש ושלושים יש תפילה עם מיסה ולאחריה ארוחת בוקר משותפת בחדר האוכל. בין שמונה ושלושים לשעה אחת-עשרה אנו עובדים. חלקנו עובד בחוץ, בכרמים וחלקנו בתוך המנזר.
לאחר העבודה שבים לתפילות ולקריאת ספרים. לנזיר יש נטיה להתפלל כל הזמן," הוא מדגיש. וכאשר הוא נשאל לתוכן התפילה הוא אומר: "אנחנו מתפללים לשלום כולם כי לכל בני האדם יש אותו ערך."
ועתה בא השלב המסקרן, בו קיבלנו תשובה לגבי פשר השם "מנזר השתקנים". מסתבר אכן שהנזירים קיבלו על עצמם לשתוק. את הנדר הזה קבע במאה השישית לספירה בנדיקטוס הקדוש.
"אני קיבלתי היום רשות מיוחדת לדבר אתכם," מבהיר ז'אן-מארי וממשיך להסביר את מטרת נדר השתיקה: "הכוונה להיות תמיד בהתבוננות פנימית.
שתיקה שווה זהב – טיול בשפלת יהודה
אם שותקים נמצאים קרוב יותר לאלוהים," מוסיף הנזיר, "וכאשר שותקים, שומעים יותר את האחרים. מילה שיוצאת מהפה, אין לנו שליטה עליה, כפי שנאמר 'מוות וחיים ביד הלשון'."
בקיצור, הנזירים ממעיטים מאוד בדיבור גם בינם לבין עצמם, ויש להם מערכת סימני ידיים לצורך תקשורת.
בכרמי הגפנים והזיתים שלהם עובדים שכירים ערבים ובתחום המנזר עצמו מגדלים הנזירים הצמחונים ירקות ופירות לצריכה עצמית.
היקב חצוב בסלע ומחובר למנזר במנהרה תת-קרקעית. רוב היין שלהם מיועד לייצוא. מובן שניתן לקנות בחנות המקומית יינות שונים ומוצרים נוספים.
הכנסה נוספת היא מהפעלת האולם שלהם לקיום קונצרטים בשבתות בצהריים. "אנחנו לא חיים מתרומות," הדגיש בפנינו ז'אן-מארי הנזיר, "אלא תורמים לאחרים. אנחנו עוזרים לכולם, ביניהם גם לילדים בעזה."
מאז שנת 1967 נוצרו קשרים ידידותיים בין הנזירים לחברי קיבוץ נחשון, אשר בין השאר עזרו להם לשווק את היין.
"שָרוֹת לאלוהים כל היום" – מנזר דיר ראפאת
באזור בית שמש נמצא מנזר דיר ראפאת, המנזר הוא אחד משלושת המנזרים השייכים למסדר "האחיות מבית-לחם", המוקדשים למרים אם ישו. המקום נבנה על ידי הפטריארך הלטיני של ירושלים בשנת 1927 כאתר עלייה לרגל ותפילה לצליינים.
ברחבה מוצלת ליד המבנה המרשים, התיישנו במעגל, והפעם הופיעה נזירה צעירה בשם סרפינה, אחת מעשר הנזירות שחיות במקום. בעברית קצת מגומגמת, (הנזירות מדברות בצרפתית זו עם זו) סיפרה לנו סרפינה על עצמה ועל חברותיה.
"אנחנו שָרוֹת לאלוהים כל היום." היא פותחת ואומרת. "אנחנו מתפללות חמש פעמים ביום." במנזר זה אין חדר אוכל משותף. כל נזירה אוכלת בחדרה הפרטי, מלבד בחגים ובאירועים מיוחדים.
לאחר המפגש הקצר עם סרפינה, עמדנו מול בניין הכנסייה. מעל הכניסה, על גג הבניין, עומד פסל ברונזה ענק, בגובה של שניים וחצי מטרים, של מרים אם ישו.
גם בתוך הכנסייה ניכרת נוכחותה של מרים אם ישו, וזאת בזכות איורים ומעל מאתיים כתובות בשפות שונות. כל הכתובות הן תרגום של המילים "שלום לך מרים". אלו המילים שעל פי הנצרות אמר המלאך גבריאל למרים הצעירה, וניבא לה שהיא תהיה אם המשיח.
יקב מוני – יין טוב ונוף נהדר
למרגלות המנזר נמצאי המבנה הגדול של "יקב מוני". היקב שייך למשפחת ערטול, שהם ערבים-נוצרים. המייסד הוא שְקיבּ ערטול, שמוצאו מכפר מע'אר בגליל. היקב נקרא על שם ד"ר מוניר, בנו הבכור של המייסד שְקיבּ ערטול, שנפטר בגיל צעיר ממחלת לב.
עובדים בו בני כל הדתות, יהודים, מוסלמים ונוצרים, והיין כשר בהשגחת יהודים חרדים. המשפחה מעבדת כאלפיים דונם של כרמי גפנים ועצי זית. בחנות רחבת הידיים ניתן לטעום יין וכמובן גם לרכוש יין, שמן זית, גבינות ועוד.
ממש בתוך החנות – מדהים, יש מנהרה חצובה בסלע, בה יש שולחן ארוך וספסלים וניתן לערוך שם ארוחות משותפות, אבל אנחנו בחרנו לאכול ארוחת בוקר משותפת – בה כל אחד הביא משהו מה'ספציליטה' שלו – בסוכת הגפנים המוצלת, שנמצאת בחזית היקב ובה שולחנות וספסלים.
וכאן המקום לתאר את הנוף הנפלא המשתקף מכאן. עמדנו בצל הגפנים בסוכה ולנגד עינינו השתרע האזור שהוא, כפי שהזכיר לנו הרצל המדריך, "בין צרעה לאשתאול".
זהו מקום בו חי ופעל שמשון מתקופת השופטים, הזכור בעיקר בפעילות המלחמתית שלו כנגד הפלישתים. באתרי התיירות משווים את הנוף הזה לאזור טוסקנה באיטליה.
ואכן המראה מרהיב העין, של שיפולי הגבעות ועמק שורק הירוקים, שדות מעובדים, כרמי גפנים, עצי זית ומרחוק עצי אורנים. אכן מזכיר אזור זה בחו"ל.
בית ג'מאל – מנזרי גברים ונשים
באזור בית שמש, על גבעה בגובה 370 מטר מעל פני הים נמצא כפר ג'מאל. בכפר נמצאים שני מנזרים – אחד לגברים ואחד לנשים – כנסייה על שם סטפנוס הקדוש וגם תחנה מטאורולוגית.
מנזר הגברים – שייך למסדר הסלזיאני. את השער הרחב פתח לנו הנזיר אנטוניו. מלבד מבנה המנזר, בחצר רחבת הידיים שנכנסנו אליה יש גם סוכות גפנים מוצלות למטיילים.
כמו כן, תמצאו שם תחנה מטאורולוגית שנחשבת לאחת משתי העתיקות בארץ (יחד עם זו של מקווה-ישראל). התחנה הוקמה בשנת 1919 ופועלת עד היום.
בצד מבנה המנזר יש מגרש כדורסל. מסתבר שהמקום, שהיה עד שנת 1916 בית יתומים ובית ספר חקלאי, משמש היום כקייטנה לילדים נוצרים מכל רחבי הארץ.
היום חיים במנזר שבעה נזירים. הם עוסקים בחקלאות – מגדלים גפנים, מוסקים זיתים, עוצרים שמן זית וכובשים זיתים. כמו כן יש במקום אולם קונצרטים להשכרה.
נכנסנו לכנסיית "סטפנוס הקדוש". האב אנטוניו סיפר לנו תולדות הכנסייה, שנבנתה על חורבות כנסייה ביזנטית. שרידי הכנסייה הביזנטית מן המאה החמישית לספירה נתגלו בשנת 1917, ובהן פסיפס וכתובות ביוונית.
בשנת 1932 נבנתה הכנסייה על שם סטפנוס הקדוש על חורבות הכנסייה העתיקה. הפסיפס מוצג עתה על קירותיה החיצוניים. אנטוניו הרחיב על מקור השם כפר ג'מאל.
רבן גמליאל
לדבריו בעבר היה שמו "כפר גמלא", על שם רבן גמליאל. לא נרחיב על המחלוקת בין הנוצרים ליהודים לגבי זהותו. לפי תפיסת הנוצרים, כפי שהציג אותה אנטוניו בפנינו, מדובר ברבן גמליאל שהתנצר בחשאי וקבור כאן.
ואילו לפי תפיסת היהדות, רבן גמליאל פעל ביבנה וקבור בה, אך אחוזתו היתה כאן. מה שברור, שניתן לייחס את השם ג'מאל, שפירושו בערבית "בית היפי", לנוף הנפלא הנשקף ממרומי הכפר.
הזכרתי כבר את הרצון לספוג תרבות ואמנות בסיור זה, ואכן, הכנסייה הזו ממש מרחיבה את הלב בעיטוריה הפנימיים. יש בה ציורי קיר יפהפיים ופסיפסים מדהימים על הקירות ועל העמודים.
רובם מעשי ידיו של האמן הגרמני אמיל ריץ, יליד 1900. יש בה ארבעה חלונות ויטראז' חדשים יחסית, שיצר האמן ולדימיר ברזובסקי, אשר האמן חנן שדמי הכין בקיבוץ נחשון.
מנזר הנשים – שייך למסדר שנוסד בצרפת בשנת 1950. בארץ השתקעו הנזירות בשנת 1985. בדרך כלל חיות בו כעשרים וחמש נזירות. הן מקדישות את עצמן להתבוננות, הגות ותפילה.
לכל אחת יש תא, חדר קטן, בו היא ישנה, מתפללת, אוכלת ועובדת. הנזירות במנזר מתכנסות יחד לטכסים דתיים והן משתכרות מעבודות קרמיקה.
בסיור בחנות שלהן יש הרגשה של ביקור בגלריה אמנותית. כלי הקרמיקה – צלחות, כדים ועוד – ממש יפהפיים ומלאי טעם. ושלא כמו בחנויות המנזרים האחרות שביקרנו, בהן רוב המזכרות עם סמלים נוצריים, כאן הכלים ניתנים לשימוש ולקישוט לבני כל הדתות. ממש מומלץ.
עץ הזית העתיק
למרגלות כפר ג'מאל נטועים עצי זית. כמה מהם עתיקים. אחד הידועים בהם הוא עץ זית כבן שמונה-מאות שנה. הגזע שלו הוא ברוחב של כתשעה מטרים, ויש בו קפלים וצלקות המלמדים על עברו העשיר. יש אנשים שמגיעים לאזור במיוחד כדי לראות את העץ ולהצטלם על הרקע שלו.
לסיום, כל מי שמעוניין לסייר בארץ, להיפגש עם אנשים שונים מאיתנו באורח חייהם ובאמונותיהם, ליהנות מתרבות חומרית יפה, אמנותית – מבנים מיוחדים, עיטורים ופסיפסים – ובמיוחד ליהנות מהטבע והנופים; עתה, לאחר ה"שחרור" שחווינו, ולפני הקיץ – זה המקום: המנזרים באזור לטרון ובית שמש. ואם תצרפו אליכם את חבריכם הטובים, כפי שאני עשיתי, תצאו נשכרים כפל כפליים.
