אנו חבים לנופלים חוב עצום, ואת החוב הזה אנחנו פורעים יום יום בבניית הארץ הזו ובשמירה על אורח חיינו הקיבוצי המיוחד" בשבוע שעבר, קיימה התנועה הקיבוצית את טקס הזיכרון השנתי לזכרם של 3,093 חברי וחברות, בני ובנות התנועות הקיבוציות שנפלו בעת שירותם הצבאי ובפעולות האיבה. הטקס עמד בסימן 20 שנה ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, והתקיים בנוכחות מצומצמת ובהתאם למגבלות וההנחיות הנגזרות ממגפת הקורונה
בטקס, שנערך באנדרטת הקיבוצים שבמועצה האזורית מגידו, אשר תמיד נמצאת במצב תחזוקה מצוין הודות לטיפולו המסור של איציק שפרן מעין השופט, השתתפו פעילי התנועה הקיבוצית, משפחות שכולות שיקיריהן נפלו בלבנון ומקצת ממתנדבי שנת השירות בתנועה הקיבוצית ותנועות הנוער. את הטקס פתחה מנחת הטקס, בתיה רזניק שאמרה: "הטקס יעמוד בסימן 20 שנה ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. מלחמת התשה – בת 18 שנים, שלא זכתה עד היום להכרה הראויה לה."
את אבוקת הזיכרון הדליקה שלומית סיבוני, אמו של סמ"ר אסף סיבוני ז"ל, מקיבוץ ניר עם אשר נפל באסון המסוקים. לאחר מכן קרא את ה'יזכור' שמוליק כהן, אביו של סמ"ר מורן כהן ז"ל מקיבוץ אשדות יעקב איחוד, אשר נפל במלחמת לבנון השנייה. אלעד פשחור, אחיו של סגן יפתח פשחור ז"ל מקיבוץ עין הנצי"ב שנפל בקרב בלבנון בשנת 1985, אמר תפילת קדיש.
האלוף במיל' עמירם לוין, מפקד פיקוד הצפון לשעבר בין השנים 1994-1998, היה האישיות הביטחונית הבכירה בטקס: "אין כמעט מישהו, אין משפחה בחברה הבוגרת שלנו שלא חווה את המלחמה הארוכה והאכזרית הזו, כל אחת ואחד וזיכרונותיו, כל אחד וחוויותיו, כל אחד ולקחיו. כמעט כל אחת ואחד מאתנו השאיר שם משהו מעצמו .בשבילי זה בעיקר פרצופים, זה דמויות, זה ריחות של אבק שריפה מחברים מפויחים, פצועים וחללים. עשרות מטובי חבריי ופקודיי שלא הצלחתי להשיב הביתה, אלפי לוחמים ומאות מפקדים שלחמו שם ימים, חודשים ושנים. וכן, גם כמובן מחשבות ולקחים איפה שגינו ומה אפשר היה לעשות טוב יותר, את מי היה אפשר להשיב למשפחתו ולא השבנו.
מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר: "למרות הסיבות והמגבלות, התעקשנו לקיים את טקס הזיכרון, גם אם במתכונת מעט שונה. כאן, על לוחות האבן חקוקים שמותיהם של 3091 נופלים. מספר עצום… מפלצתי, המעיד על חלקן חסר הפרופורציות של התנועות הקיבוציות במחיר הדמים הכבד שאפשר את הקמת מדינת ישראל, ומבטיח את קיומה, ביטחונה ושגשוגה.
האם אפשר או נכון היה לצאת מאזור הביטחון קודם? זאת השאלה שלא מרפה היום, והתשובה היא – כן, ולא רק אפשר, כנראה שגם היה צריך. אבל אנחנו גם שואלים, והמשפחות השכולות שואלות בעוצמה רבה יותר, האם נלחמנו שם על הגנת אזרחי הגליל?, והתשובה היא בהחלט כן. העיסוק בשאלות הקשות הללו חשוב והכרחי לכולנו, למשפחות השכולות, לחברה בישראל, למפקדי הצבא ולמדינאים שכן דור שלם של לוחמים חווה את המלחמה הארוכה הזו, מאות לוחמים חזרו על אלונקות או גרוע מכך – בארונות עטופי דגל ישראל, למאות משפחות הזמן עצר מלכת במלחמה הזו. לכן, חובה ללמוד ולהפיק לקחים וחובה גם לעסוק בריפוי הפצעים."
אלי בן שם, יו"ר ארגון "יד לבנים", אביו של סגן קובי ז"ל שנפל באסון המסוקים: "מפריע לי שלא יודעים להעריך את מספר המתים מקרב התנועה הקיבוצית ותרומתה להקמת המדינה. אתם חייבים להעביר את המסר ואת תרומתם של הנופלים לקום המדינה. 20 שנה לאחר הנסיגה מלבנון ואין שם למלחמה שהתקיימה בין שתי המלחמות המוכרות. חשוב לציין ולזכור את נופלי לבנון. חובת כולנו לכבד ולזכור אותם ולתת שם למלחמה ואות ללוחמיה."
דבר המשפחות השכולות
אורנה שמעוני, אמו של סגן איל שמעוני ז"ל, מקיבוץ אשדות יעקב מאוחד ומהפעילות הבולטות למען היציאה מלבנון, הביאה את דבר המשפחות השכולות: "אני אומרת זאת לראשנה בפומבי כאן, ביום בו אנו זוכרים את בנינו ובנותינו. ידע כל עם ישראל שהשכול לא לקח מאיתנו את יכולת החשיבה וההנהגה והשאיר לנו רק את הבכיינות והנהי. ההיפך מכך. אלפי המשפחות של התנועה הקיבוצית הגדולה, הן משפחות יוצרות, כל יצירה, כל הנצחה שהן מקימות היא למען הקהילה, אמירתן עם כאבן, הוא בדרך כלל כדי שכולם יבינו מה זה כאב, אובדן וגעגועים.
"אני רוצה מכאן לומר בפניכם המנהיגים, צריך לפתוח כל תלם ולחפש הידברות בכל מקום, גם עם השטן, רגע לפני מלחמה. מלחמה היא הפתרון האחרון. כולנו, גם אתם, המנהיגים יודעים חלק מתוצאותיה והוא הרחבת משפחתנו, היחידה שאיננו רוצים להרחיב. איליק שלי, איך אני יכולה בלי החיבוק האוהב שלך. בלי הנשיקות החמות. בלי הסומק כאשר מדברים על אהבה ראשונה, בלי כתמי הגריז, החספוס והסדקים בידיים, הריח שלך במדים, הריח של עלם חמודות. אתם יודעים, את הריחות, התנועות, צלילי הקול לא שוכחים. הם הגעגועים.
"אתה לא חלום של אף אחד, אתה בחלומי שלא מקיץ. אתה לא מעונב בעניבת הייטקיסטים, אני נושמת את זיעתך במדים ומנשקת את ידיך מהגריז. לא מאוהב, נשאר אהבתי. לא מחובק עם עלמה, אני אחבקך תמיד. לא רץ אחרי ילדיך, יישארו התמונות עם האחיינים. רק געגועים, תמונות, תחושות של מגע, אתם ניבטים מהקיר מחייכים, ידיי מושטות וחוזרות, נאספות בגעגועים."
מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר: "למרות הסיבות והמגבלות, התעקשנו לקיים את טקס הזיכרון, גם אם במתכונת מעט שונה. כאן, על לוחות האבן חקוקים שמותיהם של 3091 נופלים. מספר עצום… מפלצתי, המעיד על חלקן חסר הפרופורציות של התנועות הקיבוציות במחיר הדמים הכבד שאפשר את הקמת מדינת ישראל, ומבטיח את קיומה, ביטחונה ושגשוגה. אנו חבים לנופלים חוב עצום. ואת החוב הזה אנחנו פורעים יום יום בבניית הארץ הזו ובשמירה על אורח חיינו הקיבוצי המיוחד. אורח חיים שידע אסונות ואתגרים קשים בעבר, והוכיח גם בתקופה המאתגרת הזו, את כוחן של הקהילתיות, הערבות הדדית והאחריות חברתית. השנה, תיקנו טעות היסטורית, לרשימה הארוכה של השמות נוסף גם שמו של אדם שנקל ז"ל, חבר קיבוץ אבוקה (שהיה ואיננו). אדם נפל במלחמת העצמאות ב- 1948 ובאיחור רב, שמו התווסף ללוח הזיכרון הנמצא כאן מאחורי. רדי פילס ז"ל, חבר ובן קיבוץ געש, "החלל ה-74 של אסון המסוקים", לוחם בחטיבת הנח"ל, היה החובש הראשון שהגיע אל זירת התרסקות המסוקים ובמהלך כל אותו לילה מקולל פינה את גופות חבריו ליחידה. אחרי שנים ארוכות של סבל נפשי מתמשך, שם רדי קץ לחייו ביולי האחרון. לאחר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הכירה בו מדינת ישראל כחלל צה"ל ושמו יתווסף בקרוב ללוח הזיכרון העצוב שלנו.
"השנה, 20 שנים לאחר יציאת צה"ל מלבנון מתחילה מדינת ישראל להכיר באותה מלחמה קשה, מתישה, ארוכת השנים ברצועת הביטחון של דרום לבנון. הקדשנו את טקס הזיכרון השנה לבנינו שנפלו במערכה קשה זו".
מזכ"ל התנועה הזמין לשאת דברים את בריג'יט מלוא, חברת קיבוץ שדה אליהו, אמו של רס"ן נדב מלוא ז"ל מן המפקדים הבולטים שאבדו לצה"ל, שאבדו לישראל, בהרי לבנון: "להיות הורה לחייל בשנות ה-90 היה דבר מורכב. ליווינו את הבנים לשער פאטמה ביום הראשון של התעסוקה וחיכינו להם לאחר 4 חודשים בעת הירידה מהקו. ברגע שעלו לקו התמלאנו חרדות, הקשבנו לחדשות לעתים קרובות וידענו לפרש אותן. ביקשנו מהבנים לוותר על החופשות בגלל הסכנות שארבו להם בכבישי דרום לבנון. הלכו לישון בידיעה שהבנים שוכבים במארב, וקיווינו שיהיה מאוד קר כדי שהמחבלים לא ירצו לצאת.
ההורים סיפרו את סיפור החיים של הבנים ופועלם לפני ובמהלך השירות הצבאי, וגם על הערכים שלאורם הלכו הבנים וחינכו את הילדים שאיתם התנדבו בשנת השירות ואת פקודיהם בצבא. עוד שמעו השינשינים מההורים על האפשרויות שלהם להשפיע על החברה בישראל בשנת השירות, ועל חשיבותם של שירות צבאי משמעותי ומעורבות חברתית בהמשך חייהם.
"בשיחת הזום שקיימנו השנה ביום הזיכרון עם חבריו של נדב מהאזרחות והשירות הצבאי, הבהרנו להם שמבחינתנו אין מקום לרגשות אשמה כי אין אשמים במלחמה, כמו שאין טעם למסקנות בדיעבד. לעומת זאת, כדי להיות ראויים לנדב ולכל הנופלים עלינו לחיות חיים ערכיים ומשמעותיים. אין ספק, גם 'מלחמה ללא שם' משאירה צלקות. אצל חלק הן הגלידו ואצל חלק הן ממשיכות לדמם. כולי תקווה שבזכות הרשתות החברתיות והלגיטימציה לדבר, לשאול ולהרגיש יוכלו הלוחמים למצוא שקט ושלווה לנפשותיהם".
איציק חולבסקי, ראש המועצה האזורית מגידו: "כבוד גדול למועצה אזורית מגידו, שאתר ההנצחה לזכר נופלי התנועה הקיבוצית נמצא בשטחה. אנו כאן לזכור את אלפי הנופלים, 3093 חברי קיבוצים, שמסרו את נפשם ואת גופם במערכות ישראל והבטיחו לנו במותם את קיום המדינה, עצמאותה ובטחונה. את הלקח של הדשדוש המדיני כולנו חייבים לזכור ולפעול תמיד לחיזוק העוצמה הצבאית ובמקביל לא להפסיק לרגע את החתירה להסדרים מדיניים."
בין מניחי הזרים בטקס, היה גם עומר גרשטיין, בנו של תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, מפקד היק"ל שנהרג ממטען צד בלבנון בשנת 99', הניח ביום שני זר לזכר הנופלים בלבנון בטקס ההתייחדות השנתי עם זכרם של 3093 חללי התנועות הקיבוציות שנפלו במערכות ישראל ובפעולות האיבה. את הזר הוא הניח יחד עם מנכ"לית התנועה הקיבוצית, הדס דניאלי-ילין. ארז גרשטיין ז"ל היה בן קיבוץ רשפים ועומר התנדב לשנת שירות דרך התנועה הקיבוצית לפני גיוסו לצבא. עומר גרשטיין היה רק בן שנה וחצי כשאביו נהרג ממטען צד בלבנון. כיום, הוא משרת בעצמו כתור קצין לוחם בחטיבה לאחר שיצא לקורס קצינים מיחידת אגוז.
כמדי שנה, אורגן הטקס כולו על ידי הכוחות המקומיים בתנועה – מנהלת מטה התרבות, ריקי רז, איציק שפרן, יעל רז לחייני, רכז האזור בתנועה, רוני ברניר, יו"ר סניף יד לבנים הקיבוצי, ד"ר אירית בר-נתן ושאר פעילי התנועה שהתגייסו להפקת הטקס והאירועים הקשורים בו. גם השנה קדם לטקס באנדרטה יום מורשת למתנדבי שנת השירות של התנועה הקיבוצית. חלקו הראשון של יום המורשת כלל מפגש ביער הקיבוצים של השינשינים מקומונות נווה הדסה, נרדים, חוות תלמים, מגדים, זיו נעורים וכפר גלים עם ההורים של פז אליהו ומורן כהן זכרם לברכה. מפגשים אלו, התקיימו זו השנה החמישית, כחלק ממסורת מרגשת ובעלת משמעות רבה לכלל המשתתפים.
פז אליהו ז"ל מקיבוץ עברון, היה שינשין בכפר הילדים נרדים בערד ונפל במבצע "צוק איתן". מורן כהן ז"ל מאשדות יעקב איחוד, היה שינשין בכפר הנוער נווה הדסה ונפל במלחמת לבנון. הוריו של פז, אורי ורחל, נפגשו עם קומונת נרדים והוריו של מורן, שמוליק וניצה, נפגשו עם קומונת נווה הדסה. שאר הקומונות התחלקו בין שני המפגשים.
ההורים סיפרו את סיפור החיים של הבנים ופועלם לפני ובמהלך השירות הצבאי, וגם על הערכים שלאורם הלכו הבנים וחינכו את הילדים שאיתם התנדבו בשנת השירות ואת פקודיהם בצבא. עוד שמעו השינשינים מההורים על האפשרויות שלהם להשפיע על החברה בישראל בשנת השירות, ועל חשיבותם של שירות צבאי משמעותי ומעורבות חברתית בהמשך חייהם. לאחר המפגשים המשיכו השינישינים לטקס באנדרטת הקיבוצים ומתנדבי שנת השירות, מקומונת 'זיו נעורים' אף לקחו חלק פעיל בתוכנית הטקס.
חברי התנועות הקיבוציות שנפלו בעת שירותם הצבאי ובפעולות האיבה – הטייס שאהב דבורים: תא"ל ארלוזור (זוריק) לב ז"ל
