בתחילת החודש התקיים במכללת תל חי כנס "100 שנה לחלוציות" שהוקדש לקרב בתל חי שהתרחש ב-1 במרס 1920, ולמיתוס הלאומי שנבנה בעקבותיו. הנופלים בקרב, ובראשם יוסף טרומפלדור, תוארו כסוג חדש של גיבורים עבריים המוכנים למות למען מולדתם
"לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל", "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ", "טוב למות בעד ארצנו", "יובטפיומאט" (קללה רוסית עסיסית), אלה הן רק חלק משלל הגרסאות למילותיו האחרונות של יוסף טרומפלדור טרם שנפח את נשמתו בליל ה-1 במרס 1920, כשהובל על מיטה-אלונקה מחצר תל חי לכפר גלעדי.
מה באמת אמר טרומפלדור באותו לילה ובעוד נושאים רבים אחרים הקשורים לקרב תל-חי, נדונו בכנס "100 שנה לחלוציות" במכללת תל חי שהתקיים בתחילת החודש והוקדש לנושא "תל חי – 1920 ".
לקראת הכנס יצא ספר בו קובצו מאמרי החוקרים שהשתתפו בו, בהוצאת יד יצחק בן צבי והמכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, בסיוע מכללת תל חי והמועצה לשימור אתרי מורשת ישראל. תמצית מטרתו של הכנס כתבה בפתח דבר של הספר: "פרשת תל חי סימלה את ראשיתו של עידן חדש בתולדות היישוב היהודי והתנועה הציונית. הקרב והאירועים שקדמו לו, והמסר הפטריוטי של צירוף המילים שאמר יוסף טרומפלדור בגרסה זו או אחרת, העניקו משמעות מיוחדת לפרשה זו, הסעירו את בני דורו והפכו למיתוס לדורות צעירים בתקופת היישוב ושנות המדינה הראשונות. יובל המאה לפרשה יוצר ריחוק היסטורי ומאפשר בחינה מקיפה של האירוע ההיסטורי שהתרחש בגליל העליון, הצבתו בהקשרים רחבים והתבוננות בהתפתחות הנצחתו וריבוי משמעויותיו וייצוגיו של מיתוס תל חי מנקודות מבט חדשות".
אבני הבניין שמהם עם בונה את זהותו
עד כמה הדוקה ומשפיעה פרשת תל חי על חוקרי האירוע, אנו לומדים מהשורשים האישיים של החוקרים פרופ' אמיר גולדשטיין, ראש החוג ללימודים רב תחומיים במכללה האקדמית תל חי, המתגורר כיום בהרחבה של קיבוץ שדה נחמיה, ושל פרופ' יעל זרובבל (70) מאוניברסיטת ראטגרט בניו ג'רסי.
אמיר גולדשטיין גדל בקריית שמונה הקרויה על שם שמונה מהנופלים מגיני תל חי וגדל בבית ז'בוטינסקאי, עם נרטיב של "המשפחה הלוחמת". בעבודתו האקדמית התמקד במקומם של עולי הגרדום בזיכרון הישראלי ובהמשך במחקר בהיסטוריה הפוליטית של הימין הציוני. עריכת קובץ המחקרים על פרשת תל חי, יחד עם יעל זרובבל, נתנה לו הזדמנות להתקרב לנושא ממכללת תל חי, ביתו האקדמי.
יעל זרובבל הייתה סטודנטית צעירה בתכנית ללימודי דוקטור באוניברסיטת פנסילבניה, כשהחליטה לחקור את סמלי הגבורה שהתפתחו בתרבות העברית המתחדשת ואת השינויים שחלו במשמעויותיהם. היא בחנה שלושה מיתוסים: מצדה, בר כוכבא ותל חי וכיצד הם הפכו מאירועי כישלון, למיתוסי זיכרון קולקטיבי של גבורה בחברה של טרום המדינה ולאחר הקמתה. בשיחה אתה בביקורה בארץ לרגל הכנס במכללת תל חי היא מצביעה על ייחוסה המשפחתי, כנכדתו של יעקב פת, איש 'השומר' הקבור בבית הקברות של כפר גלעדי, לא הרחק מפסל "הארי השואג" ואומרת: "הבחירה בתל חי ובדמותו של טרומפלדור הייתה כמעט ברורה מאליה מתוך מודעות אישית לחשיבותם, כבת לדור שני שגדל וחונך לאור מיתוס תל חי, אך גם בשל המסורת המשפחתית של עלייה לתל חי ולבית הקברות ההיסטורי של חברי 'השומר', בו טמון סבי".
הוויקיפדיה מגדירה מיתוס כ"סיפור עם, המתאר אירועים שיש להם חשיבות יוצאת דופן או משמעות עמוקה עבור קהילה מסוימת, שלושה מרכיבים למיתוס: הוא מתרחש במימד אחר, השונה מן המציאות בה אנו חיים, יש בו נימת קדומים של הילה והדרת כבוד והמרכיב השלישי הוא מסר, גלוי או סמוי, המכוון כיצד לנהוג. הגדרה אחרת של המיתוס היא: "אבני הבניין שמהם עם בונה את זהותו ומנמק את תפישתו ההיסטורית, תוך טיפוח הדימוי העצמי. אין זה אומר שאיננו מציאות או לפחות חלק ממנה. מיתוסים היסטוריים אינם בהכרח מסכת של עובדות מוכחות, אלא מעין סיפורי דרך דרמטיים, בעלי לקח ערכי; סיפורים שאין צורך להוכיחם. באמצעותם מפרשת הקהילה את זהותה ומנמקת את תפישתה ההיסטורית ואת התנהגותה".
ההיסטוריונית אניטה שפירא, פרופ' אמריטה מאוניברסיטת תל אביב, שהשתתפה בכנס לציון מאה שנה לקרב תל חי, מגדירה מיתוס כסיפור על אירוע או אדם, שבמשך הזמן נרקמת סביבו הילה שהולכת וגדלה, ומקבלת משמעות מעבר לכאן ועכשיו. אם זה אדם, הוא נעשה עם הזמן גדול מהחיים, ואם זה אירוע, הוא מקבל משמעויות לאומיות או אוניברסליות, הנותנות נוכחות בסיפור האומה.
כיבוש האדמה וכיבוש השמירה
אין ספק שפרשת תל חי עונה להגדרות המיתוס על כל מרכיביו. קרב תל חי, שעל פי מחקרו של ד"ר מולי ברוג היה תקרית אש בלבד, ואחרים מתארים אותו כ"התכתשות קטנה בין יהודים וערבים בפינה נידחת בארץ ישראל", הפך למיתוס שעליו גדל הנוער העברי והישראלי במשך דורות.
יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין במבוא לספר שיצא לקראת הכנס מדגישים היטב כיצד צמחו שורשי המיתוס: "האירוע בתל חי היה בתוך זמן קצר לפרשה מכוננת בתודעת היישוב היהודי והתנועה הציונית. מותם של שמונה מתיישבות ומתיישבים-מגינים (שניים מהם, שניאור שפושניק ואהרון שר, לפני קרב תל חי – ע.ה.), גרם לזעזוע ביישוב היהודי בארץ ישראל. אירוע תל חי היה לסמל, למיתוס ולטקסט פרדיגמטי בתרבות העברית החדשה בעיקר בתקופת היישוב ובשנים הראשונות למדינה. קביעת יום זיכרון שנתי, י"א באדר, והנצחת הנופלים ובראשם יוסף טרומפלדור, היו אבן פינה בתרבות הזיכרון הלאומי החדש."
כבר בהספדים הראשונים לנופלים בתל חי החל להיבנות המיתוס והם תוארו כסוג חדש של גיבורים עבריים המוכנים למות למען ביתם ולמען מולדתם. ברל כצנלסון, שהיה אז בן 34, כתב "יזכור" מיוחד שפירסם בקונטרס, שבועון אחדות העבודה, ובו כתב: "יזכור עם ישראל את….אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחורי המחרשה ויחרפו את נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל". יוסף קלויזנר הספיד אותם: "ראשונים שפתחתם שירה חדשה בספר הקדושים שלנו. על קידוש האומה וקידוש הארץ מתם. עד עתה היו לנו רק קדושי הדת. מכאן ואילך יש לנו גם קדושי הלאום וקדושי הארץ". בין המספידים ושנים אחר כך ומנהיגי היישוב טיפחו לא מעט את דמותו האגדית של טרומפלדור. הגדיל לעשות המשורר אברהם ברוידס שקרא את הקריאה בשנת 1941: "הוא לא מת הוא עוד חי, הגיבור מתל חי".
היבט מעניין על השפעת טרומפלדור וסיפור תל חי המשתלב במיתוס, עולה מדברים שנשא פרופ' מאיר חזן (59), מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב בנושא: "עבודה ומלחמה: עולמה של דגניה ודרכו של טרומפלדור". זהותו הארץ-ישראלית של טרומפלדור עוצבה בדגניה כשעבד בה, בעלייתו הראשונה לארץ ישראל, מנובמבר 1913 עד דצמבר 1914. שני ה"יוספים" – יוסף בוסל ממייסדי דגניה ויוסף טרומפלדור, על פי חזן, היו דמויות נעלות הראויות לחיקוי. הם ייצגו באורח אנושי ומוחשי שתיים מהלכות היסוד שעיצבו את השקפת עולמו ואת פועלו של מחנה הפועלים הארץ-ישראלי הן בימי העלייה השנייה והן בעשרות השנים שחלפו מאז: כיבוש האדמה וכיבוש השמירה. הסיסמה הרווחת בדגניה הייתה "עובד אדמתו – שומר יבולו", ופעמים רבות החברים שמרו ליד הגידולים החקלאיים עם רובים דרוכים בידיהם.
כיבוש האדמה וכיבוש השמירה נוצרו בראשיתם כביטויים שהגדירו את חיי היום-יום, את היעדים הרעיוניים ואת המעשים הנדרשים לשיטת המאמינים בציונות הסוציאליסטית לשם הגשמת הפרוייקט הציוני. דגניה ותל חי יוסף בוסל ויוסף טרומפלדור בהתאמה, התמסדו במרוצת מאה שנות הציונות עם וללא קשר למה שאירע בהן במציאות כמקור של מכלול שאיפות, כישלונות, מאוויים וכיסופים לתקומה ולעצמאות יהודית בארץ ישראל.
מאיר חזן (59, אין קשר משפחתי ליעקב חזן), חבר קיבוץ ברור חיל לשעבר ("עבדתי ברפת ועזבתי בגלל יציאה ללימודים"), אינו סבור שכיבוש האדמה וכיבוש השמירה משפיעים גם על הדורות הצעירים של היום. עם זאת לדעתו מיתוס קרב תל חי עדיין קיים בדור הצעיר והשפעה מסוימת על רוח החברה הישראלית הוא אפילו מוצא בימים אלה כשאזרחים מהשורה, חברת "אל על" והממשלה נענו לאתגר להשיב הביתה מאות ישראלים שנתקעו בקוסקו ובלימה שבפרו.
כל בדיחות טרומפלדור
למרות המיתוס ההירואי שמלווה את "טרומפלדור וחבריו" כבר מאה שנה, לא נעדרה גם ביקורת ואף איזכור שימושים הומוריסטיים ועתים אף ציניים בו. ד"ר עמית עסיס (46), עורך המגזין להיסטוריה "סגולה" שבאופן סמלי נולד בי"א באדר תשל"ד (1974) אחרי הילדים של חורף 73, פתח את הרצאתו על הסרט "בלוז לחופש הגדול" (רנן שור ודורון נשר, 1987). תלמידי שמינית בשנת 1970, לפני חגיגת סיום בית הספר התיכון וגיוסם לצבא, מפנים הומור מקאברי במופע מחאה אנטי-מלחמתי ששיאו ביצוע פרודי-שחור של מילותיו האחרונות הידועות של יוסף טרומפלדור. 'טוב למות בעד ארצנו, טוב למות' זוכות למארש בגוון רוקיסטי ומשרתת אמירה ביקורתית של הסרט על תרבות המוות ומלחמה המצדיקה את המוות ומגייסת לטובתו את הגנת המולדת כצידוק קלוש. המילים "טוב למות" מעמידות בסרט מול האלטרנטיבה שאומרת רע למות. שמלחמה ומוות הם שליליים, ויש בהן הרבה איוולת כי הרי איש לא יסכים שטוב למות.
בהמשך מזכיר עסיס את עמדתו של הסופר יוסף חיים ברנר (נרצח על ידי ערבים ביפו בשנת 1921), שכתביו השפיעו מאד על החלוצים בעלייה השנייה והשלישית: "הוא היה בין האישים המרכזיים שהפכו את מילותיו האחרונות של טרומפלדור לסיסמא מגייסת. ברנר כותב בסיפורו 'מכאן ומכאן' מפיו של גיבורו: 'לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד, צריך בכל זאת לעבוד'. מנקודת מבט זו המוות הצפוי הוא נקודת מוצא נתונה ולא בחירה ערכית, ולפיכך 'טוב למות בעד ארצנו' לא מתפרש כהמלצה לנטוש את החיים עבור מוות למען המולדת – המוות הוא הכרחי ובלתי נמנע ואם כך, מוטב שיהיה למען המולדת. ברנר רואה את גבורתם של מגיני תל חי כ'גבורת נואשים'. מי שעומדים עם הגב לקיר ומשחקים את הקלף האחרון שעוד נותר להם. זו פעולה אידאולוגית שאיננה נובעת מאמונה אופטימית בעתיד אלא מייאוש. רבים מחלוצי העלייה השנייה והשלישית כטרומפלדור, לא בחרו בעלייה לארץ משום שהאמינו בעתיד המבטיח הגלום בה. הם האמינו שאין להם ברירה אחרת".
יעל זרובבל במאמר על "יוסף טרומפלדור: בין סמל לדמות פולקלוריסטית" מונה לא מעט אימרות, מהתלות ואף בדיחות סרקסטיות שיש להן שימוש עד היום על חשבונו של טרומפלדור, בעיקר משנות השבעים מהמאה שעברה, אם כי התופעה התחילה עוד בימי הפלמ"ח. לדעת זרובבל, אף כי בני הדור הצעיר אימצו את ערכי הגבורה והאתוס הלאומי הציוני שהוא ייצג, הם חשו ריחוק היסטורי ותרבותי מדמותו של טרומפלדור שהשתייך לדור המייסדים שהעלה את מיתוס תל חי.
על טרומפלדור כגיבור גידם שזרועו השמאלית נקטעה, נפוצה האימרה המבודחת השגויה "הייתי יד ימינו של טרומפלדור"; "למה לטרומפלדור הייתה מחרשה עם מספר לבן?" תשובה: "כי הוא היה נכה" – שימוש הומוריסטי באנלוגיה בין המחרשה, אחד מסמלי תל חי לבין כלי הרכב של עולים חדשים שרכשו מכונית ללא מיסים שצוינו במספר רישוי לבן; "בידו האחת אחז ברובה ובמחרשה, ובשנייה אישה" – מעין רצון לערער על הצגת החלוצים שהתמקדו כביכול רק באידאלים ולא כאנשים בשר ודם; בניב מיני עממי לאוננות: 'בידו האחת אחז ברובה ובמחרשה, וברגל הוא "עשה ביד"; בדיחות כמו "איך היה טרומפלדור מוחא כפיים", ו"איך היה טרומפלדור מסמן "אחרי".
ביטויים נוספים לשלילת מיתוס המוות ובחירה בחיים, בקשר למיתוס תל חי, מוצאים בספריהם של אהרון מגד "החי על המת", עמוס עוז ב"מנוחה נכונה" ומאיר שלו ב"רומן רוסי". הצילום של הזמר אביב גפן, כשהוא מופיע בעירום עם גיטרה ביד על ראשו קסדה צבאית ועל חזהו הכיתוב "טוב למות בעד ארצנו", עורר סערה גדולה וביקורת חריפה בשיח הציבורי. הצילום שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1992 מציג דמות האמורה להמחיש את המעבר מהאתוס הקולקטיבי לאתוס האינדיווידואליסטי.
זרובבל מסכמת כי הביקורת על האימרה "טוב למות בעד ארצנו" נבעה ממרכזיותה בהנצחת תל חי בזיכרון הלאומי והתמקדה בבעייתיות של השגבת המוות במסר החינוכי של מורשת תל חי, תוך רצון להדגיש את מוטיב החיים מול מוטיב המוות. במקרים רבים הביקורת היא על עמדת המדינה שמובילה לאובדן חיים של אזרחיה, על פולחן המוות והשכול בתרבות הישראלית ועל היעדר תמיכה ממשלתית מספקת להצלת חיים.
מוות מפואר הוא מוות ראוי
פרופ' אניטה שפירא (80) הקדישה את הרצאתה בכנס, לשווה ולשונה בעובדות עצמן ובמיתוסים שנוצרו סביב נפילתו של טרומפלדור והרצחו של ברנר: "היו קווים מקבילים בין אירוע תל חי ורצח ברנר וחבריו. בשני המקרים היהודים התיישבו במקום מועד לפורענות: הגליל העליון, מזה, ובית ערבי, בתוך כפר ערבי, מנותק מיישוב יהודי, מזה. אך בניגוד למקרה תל חי, שבו הסכנה הייתה צפויה וידועה מראש, במקרה ברנר איש לא חזה את מה שהתרחש. חוסר הישע שגילה היישוב, הבלבול, הפאניקה, והיעדר יכולת הפעולה אפיין את שני האירועים”. ברנר נרצח עם חמשת חבריו למחרת הפסח ב-1921, בבית בודד סמוך ליפו, שנה אחרי קרב תל חי. מה שנישמר בזיכרון הלאומי מאותם ימים היה רצח ברנר. בניגוד לטרומפלדור, שהיה חייל בעצם הווייתו, דרוך ונכון לקרב, ברנר וחבריו היו ההיפך הגמור. מותו של ברנר היה אפוף מסתורין ועד היום עומדת השאלה מדוע לא התפנה במכונית שנשלחה לפנותו ביום הראשון לפרעות. אמרו שברנר לא רצה להתפנות, אך כשבונים מיתוס – הסירוב הזה הוא סיבה באנאלית מדי למוות דרמטי. לכן ועלתה הטענה שברנר חיפש את המוות, את קידוש השם, וזה היה המוות שייחל לו. גרסה זו הולמת יותר מיתוס מאשר גרסאות אחרות שהוא ויתר על מקומו במכונית למען בעלי משפחות, או שיצא מהבית להצטרף ליהודים ביפו.
שפירא מתרצת את שני המיתוסים של טרומפלדור ושל ברנר כך: "מיתוס של הקרבה עצמית הוא אמצעי מצוין לחיפוי על רגשות אשם. מוות מפואר הוא מוות ראוי, שאפשר לחנך עליו. הוא נותן משמעות ומעניק ערך לחיים ולמתים כאחד. טרומפלדור היה גיבור. ברנר היה קדוש. תנועה לאומית נבנית על דם קדושיה וגיבוריה, בייחוד התנועה הלאומית של היהודים, שההיסטוריה שלהם עתירה במתים על קידוש השם, אך לא במתים על קידוש כבוד האומה ולמען אחיזתה בארץ. לכן המיתוסים על טרומפלדור וגם ברנר אומצו ועל ידי השמאל והימין כאחד".
היריבות והמחלוקות בין השמאל והימין קיימים מראשית הציונות ועד היום. עם זאת בנושא "מיתוס טרומפלדור", יש כמעט הסכמה מלאה שהייתה קיימת בין ז'בוטינסקי לבן גוריון, בין תנועת בית"ר לבין תנועות הנוער החלוציות.
בין ז'בוטינסקי לטרומפלדור
אריה נאור (80) פרופ' אמריטוס למדע המדינה, מאוניברסיטת בן גוריון והמכללה האקדמית הדסה, נשא דברים בכנס שכותרתם "תל חי, זאב ז'בוטינסקי והימין הציוני". עיקר דבריו הוקדשו למיתוס טרומפלדור בתורת ז'בוטינסקי. הוא פתח דווקא במחלוקת שהייתה לגבי פינוי מגיני תל חי או המשך אחיזתם במקום.
זאב ז'בוטינסקי תמך בפינוי תל חי ובישיבת הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל, שנערכה ב-25 בפברואר 1920 (שלושה ימים לפני הקרב), פנה בבקשה תקיפה "לקרוא תיכף ומיד לטרומפלדור ולחבריו לפנות את תל חי ולחזור לשטח הכיבוש האנגלי". הוא צפה טרגדיה בתל חי, בשל יחסי הכוחות והשיקולים הלוגיסטיים שניתן היה למנוע על ידי פינוי המקום. גישתו של ז'בוטינסקי בדיונים על המצב בגליל לפני ההתקפה על תל חי הייתה רציונלית, בלי קורטוב רגשני והוא שלל את התועלת שבהקרבת חיים הפגנתית.
דבריו ומאמריו של ז'בוטינסקי לא שינו את המציאות בשטח. מנהיגי השמאל הציוני, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ודוד בן גוריון, התוו את העיקרון שאין נוטשים שום נקודת יישוב. הנימוק, בלשונו של בן גוריון: "אם נברח מפני שודדים, נצטרך לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ ישראל.". עם זאת, ז'בוטינסקי הבחין בין גבורתם של טרומפלדור וחבריו לבין ההחלטה להשאירם שם בלי אמצעי הגנה מספיקים. השקפתו הייתה שיש לחנך לגבורה ולמסירות נפש, כאשר מעשי הגבורה מקדמים השגת יעד לאומי כפי שכתב ב"שיר בית"ר", ההמנון שחיבר לתנועת הנוער בית"ר (ברית יוסף תרומפלדור) שהקים בשנת 1923: "….למען ההוד הנסתר: למות – או לבוש את ההר.
טרומפלדור וז'בוטינסקי נפגשו ב-1915 באלכסנדריה במצרים, כי שניהם פעלו להקמת כוח צברי יהודי שישתתף במערכה לשחרור ארץ ישראל מעול העותומאנים. ז'בוטינסקי דרש להקים גדוד קרבי ולא היה מוכן להתפשר על כוח עזר לוגיסטי שהוקם לבסוף כגדוד נהגי הפרידות שנלחם בגליפולי. טרומפלדור התגייס לגדוד בתפקיד הסמג"ד והמג"ד היה לויטננט-קולונל ג'והן פטרסון. בהמשך הוקם גם גדוד קרבי.
בין ז'בוטינסקי לטרומפלדור הייתה הערכה הדדית גבוהה ולאחר קרב תל חי הוא ייחד לו נאומים ומאמרים שבאחד מהם כתב: "דבר גדול למדנו מטרומפלדור: הוא לימדנו מהו חלוץ…איש שעיניו נשואות תמיד להגשמת רעיונו, ושמתוך משאת נפש זו נובעים מכל מעשיו. היום הוא פועל, מחר איכר, ואולי – מי יודע – גם לוחם, ולוחם ממש, בחרב ובחנית". חניכי בית"ר קיבלו ומקבלים עד היום את מיתוס טרומפלדור כאמת שאין מהרהרים אחריה. ביום הזיכרון לחללי תל חי ערכה בית"ר מסדרי אבל בכל מקום שהיה בו קן של התנועה, החניכים עמדו דום ושמעו דברי הספד וגם שרו את שירו של ז'בוטינסקי : "מני דן ועד באר שבע מגלעד לים, אין אף שעל אדמתנו שלא כופר בדם"..
העליות לתל חי של תנועות הנוער
אמיר גולדשטיין, במאמרו בספר שיצא לקראת הכנס "העלייה לתל חי בי"א באדר כזירת מערכה פוליטית 1928-1947", סוקר את נושא העליות לתל חי של תנועות הנוער כדוגמה ציונית ייחודית לעלייה לרגל. היוזמה הראשונה לעלות לרגל לתל חי ולקברי הנופלים הועלתה בשנת 1928 בבית"ר, כשהמפקדה הארצית הודיעה על התארגנות לקראת העלייה לרגל והזמינה את "הציבור העברי להשתתף בהמוניו". באירוע זה השתתפו 55 חברי תנועת הנוער הרוויזיוניסטי משלוש הפלוגות בתל אביב, ירושלים וחיפה. נראה שפולחן עלייה לרגל לקברי גיבורים לאומיים התאים יותר לתנועת נוער ימנית מאשר לרוח פעלית.
הדיון בעלייה לתל חי חשף גם את מיגוון הדעות ביחס לריטואל זה. בתנועת העבודה ניכרה אמביוולנטיות בשאלה אם עלייה לקברי קדושים היא טקס ראוי לתנועה סוציאליסטית. ההכרעה להפוך את העלייה לתל חי למסורת תנועתית התקבלה בין היתר, בעקבות התחרות עם הימין.
יוצאת דופן בנושא העלייה לרגל הייתה תנועת "השומר הצעיר" שפרופ' אביבה חלמיש (74) מהאוניברסיטה הפתוחה, חברת קיבוץ להב לשעבר הקדישה לו את דבריה: "בעיני השומר הצעיר יותר משהיה טרומפלדור גיבור תל חי, הוא היה 'איש החלוץ'…המסר השומרי הוא שיותר משיש להזכיר את נפילתה (של תל חי) יש להזכיר את הקמתה, את העובדה שחיו בה אנשים עובדים, חלוצים".
תל חי נעדרה ממפת הטיולים הארציים של השומר הצעיר וחלק גדול לכך מייחסת חלמיש להיבט הפוליטי בכך שהנהגת השומר הצעיר עשתה מאמצים אדירים לשמור על קיומה העצמאי של התנועה כגוף פוליטי נפרד, מול הניסיונות הבלתי פוסקים של מפא"י, המפלגה ההגמונית ביישוב ובעלת הרוב בהסתדרות, להביא את השומר הצעיר לאיחוד איתה. במשולש המיתוסים השומרי של מצדה, מרד גטו ורשה ותל חי, בתכניות ההדרכה ובמסלולי הטיולים, המשיכה השוה"צ לטפח את ערכי העבודה, ההתיישבות וההגנה ברוח תל חי, אך עם הזמן חדלה לייחס אותם לתל חי ולשאוב ממנה ה בסיום הכנס נערך טקס הענקת אותות עמיתי כבוד של המכללה האקדמית תל חי ובין מקבליו הייתה רחל רבין יעקב (95), אחותו של יצחק רבין, חברת קיבוץ מנרה, ובכך ניתן לראות שקרב תל חי בסמליות הראויה הוא חוליה בשרשרת עד היום.
