הביוגרפיה של יהודה הראל, שנכתבה על ידי ידידו אורי הייטנר, משרטטת את דמותו רבת הפנים של האיש שזכה לכינוי "אבי ההתיישבות בגולן", וגם היה מאבות הקיבוץ המופרט. היעד הבא של הראל: להפוך את רמת הגולן לאזור מצטיין ברמת החינוך שבו. את ההכרזה על הקמת היישוב "רמות טרמאפ", הוא מגדיר בריאיון ל"הזמן הירוק" כאירוע של יחסי ציבור
יהודה הראל – איש הגולן: מי אתה יהודה הראל? הלוחם הבלתי נלאה לצירופה של רמת הגולן למדינת ישראל, הקיבוצניק ממרום הגולן, שכתב שלושה ספרים על החלום והשבר של הרעיון הקיבוצי, או המנהיג הכריזמטי שסוחף אחריו אנשים להגשמת רעיונות ותכניות פרי יוזמתו?
הביוגרפיה שכתב עליו חברו אורי הייטנר (אורטל) ופורסמה לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים, מנסה להשיב לשאלה זו. הייטנר מספר שלצורך כתיבת הביוגרפיה, בנוסף להיכרותם ושכנותם כחברים בקיבוצים ברמת הגולן, ישב עם הראל 120 שעות. לכתבה ב"הזמן הירוק" הסתפקנו בראיון שערך כשעתיים. במהלך הניסיון להכיר את הראל, מצאנו צדדים רבים נוספים באישיותו המיוחדת.
שלמה רוטשילד, ממקימי קיבוץ גולן (שמו המקורי של מרום גולן), מתאר בספר את הראל לסיכום שנתיים כמזכיר הקיבוץ, בתחילת ההתיישבות ברמת הגולן: "יהודה פעל באמצעים מקוריים להשגת מטרותיו, זה בא לביטוי גם בחיים השוטפים, כמו הגרלת תקליט בין החברים שיישארו עד סוף האסיפה, כדי לעודד השתתפות, מודעות בעיתונים לקליטה בקיבוץ – דבר חסר תקדים בתנועה הקיבוצית, מתן אפשרות לחברים לנסוע לחו"ל על חשבון הקיבוץ והוצאת אנשים ללימודים ארוכים כבר בתחילת הדרך".
על יוסי ריין מפעילי יד טבנקין בשנות ה-80 במאה שעברה, אומר הראל ש"הוא הצליח להוציא ממני את הסוציאליזם". דעתו של ריין על יהודה נכתבה כך: "עם כל האידאליזם שלו הוא תמיד היה פתוח. הייתה לו פתיחות והקשבה של ילד. זה דבר נדיר. כדי לשבור את הפרדיגמה הבסיסית שלך כאדם מבוגר, צריך להיות משבר. אצלו זה לא קרה כך. הוא שינה פרדיגמה מתוך הקשבה. הוא אדם של סתירות. מצד אחד, עומק אידאולוגי כמעט פנאטי בנושא הציוני, מן הצד האחר, איזו קלילות בנושא. לפעמים יש דוגמטיות באידאולוגיה שלו, גם בנושא הקיבוץ החדש. בדרך כלל אנשים דוגמטיים לא מקשיבים. לו יש יכולת הקשבה בלתי רגילה….הוא סוכן שינוי רציני. ילדותי ורומנטי, ובמקביל מאד פוליטי. מצד אחד, יושר בלתי רגיל, ומהצד האחר, כישורים פוליטיים בלתי רגילים, כישרון לתמרונים ומניפולציות. אבל יש בו יושרה שאינה מאפיינת פוליטיקאים. הוא גם זה וגם זה. ולא זה ולא זה. יכולתו ליצור תקשורת – הוא נביא אבל עם אינטונציה רגועה, בלי להרים קול, בלי להתלהם הייתה בו פנאטיות ובכל זאת אפשר לשוחח אתו".
אבי כצמן, שערך את שני ספריו של הראל "הקיבוץ החדש" ו"להפריט", אומר בביוגרפיה: "הוא אידאליסט, אוטופיסט. רוצה לתקן את מצב האדם והחברה האנושית מתוך ראיית האדם. מלכתחילה הוא איש של שאלות, לא של תשובות…הוא לא יכול לעמוד במקום. הוא אדם רדיקלי אבל לא פנאטי. הוא מבין שכל תיקון מחביא מאחוריו את הפרכתו. יהודה הראל הוא הרפתקן של הרוח, השומר על נעורי נצח…שש להרפתקאות חדשות, המכירה בשגיאות אבל לא מכה על חטא, הוא אינו רואה בטעות פחיתות כבוד או ערעור על שלמות".
ביישן אבל לא צנוע
התקשורת חיבבה מאד את יהודה הראל, במאבקים על הגולן וגם בנושאים אחרים בעיקר בגלל יושרו, מקוריות פעילותו, ניסוחיו וססגוניות פשטותו. באוגוסט 1991 עת כונה לראשונה "אבי ההתיישבות בגולן", כתבה עליו מיכל קפרא ב"מעריב": "משהו בחיצוניות שלו מקסים אותך מיד. איש מקסים, גבוה, מכנסי דגמ"ח פריקיות קצת, תווי פנים כמעט ילדותיים, מקרינים רגישות גדלה. הוא קצת מפוזר, קצת נבוך, קצת מהורהר, כל המרכיבים ההכרחיים של הקסם האישי".
יהודה הראל, תורם גם הוא על עצמו בביוגרפיה בפרק על הקמת מפלגת "הדרך השלישית" שזכתה לארבעה ח"כים בבחירות. יהודה מעיד שהוא כל הזמן חיפש דרך להסתלק מתפקיד יו"ר התנועה: "רציתי להיות כמו טבנקין או ברל, בלי תפקיד פורמלי אבל עם אוטוריטה ללא תפקיד". הוא מדגיש שהוא אדם ביישן אבל לא צנוע". אורי הייטנר, כותב הביוגרפיה, סבור שהמנהיגות אליה יהודה חותר אינה זו הנתונה לעומד בראש המערכת, כי אם מנהיגות מכוח סמכות טבעית שאינה נבחרת, אך היא הקובעת. בדומה למאיר יערי ויעקב חזן, שרוב הזמן לא היו מזכ"לים של מפ"ם ולא מלאו תפקידי שרים.
הראל: "רמת הגולן מחפשת היום להציב מטרה כדי להגשימה והדבר המתאים ביותר הוא החינוך. אני מחפש דבר שאנחנו נהיה בו הטובים ביותר בארץ. החינוך הוא כישלונה הדרמתי של מדינת ישראל ואני עובד על כך שאנשים צעירים יבואו לרמת הגולן, 'מהמרכז לספר' (במובן של פריפריה), ויראו בה את מרכז חייהם בגלל ההצטיינות שלנו בחינוך"
כשמבקשים היום את יהודה כיצד היה מגדיר את עצמו הוא אומר שיהיה זה עוול לעשות זאת לגביו או לגבי כל אדם אחר במספר משפטים, כיוון שכל אדם הוא עולם ומלואו. עם זאת בשיחה אתו הוא מגניב מפעם לפעם משפטים שחיבורם הכולל מעידים היטב על צדדים רבים, לא רק על אופיו ואישיותו אלא גם על דרכי הפעילות הנעשות בנחישות ובנחרצות, אבל עם חן, הומור ואף שובבות.
במשפט שנאמר לנו מפיו "עד היום לא הייתי מגדיר עצמי כאדם רציני", הוא ודאי מתכוון לכל אותם אירועים שבחרנו לשבץ כאן, כדי להאיר את הצדדים יוצאי הדופן שלו בהשגת מטרותיו בילדותו, נערותו ובגרותו, עד היותו היום בגיל 83.
יהודה וחבריו רצו להקים ספריה בקן תנועת הנוער העובד. הוא נכנס לחנות בדיזנגוף ולאחר עיון בספר, החביא אותו תחת למעיל ויצא בלי לשלם. ביטחונו בסחיבת ספרים גבר, עקב הצלחתו, ויום אחד הוא ושלושת חבריו בתנועה ניסו את אותה שיטה. כשבעל החנות גילה זאת ורדף אחריהם בצעקות גנבים, גנבים. את אותו לילה בילו הראל וחבריו במעצר בתחנת המשטרה, עד שבא אבנר ברוש, מדריכם בתנועה, מקיבוץ מעוז חיים ושיחרר אותם.
הוא נולד בברלין לרחל וזאב אורבך, ממקימי גבעת ברנר, שנשלחו לשליחות הקיבוץ המאוחד לתנועת "החלוץ". אביו בן 27 חלה בסרטן הגרון ונפטר בבית חולים בשוויץ. אמו חזרה לקיבוץ וכשמלאו ליהודה 4 שנים, היא נישאה לליאוניד שטינברג, ידידו של אביו שסעד אותו במחלתו. לימים, כשהצטרף כחבר בגבעת ברנר, שינה את שמו לאריה הראל ודבק בו שם החיבה "פוני" בגלל תסרוקתו. הוריו עזבו את הקיבוץ, לאחר שהאסיפה לא אישרה לרחל להצטרף עם הילדים לבעלה ששירת בצבא הבריטי כרופא במצרים ובעירק. עבור יהודה להיקרא "עירוני", שם גנאי בעיני ילדי הקיבוצים באותם ימים, היה מאד קשה והוא הקפיד לבלות בחופשות הקיץ בגבעת ברנר עם הבטחה שיחזור לשם. הוא מודה שילדותו ונערותו השפיעו מאוד על דרכי הגשמת רעיונותיו בבגרותו. חלק ניכר הוא מייחס למאמצו אריה הראל, שקרא לו "אבא" מגיל עשר והייתה לו "השפעה נדירה עליי בכל הרמות". הוא הצטרף לתנועת הנוער העובד שאז חניכיה היו בעיקר ילדי עובדים. הוא למד בבית חינוך והיה תלמיד בעייתי למדיי, וחיים הנגבי חברו הטוב סיפר עליו כתלמיד:
בבית הספר הייתה תחרות מי יביא את התיק הקל ביותר. יהודה שבר את השיא, כיוון שבא ללא תיק בכלל ורק בדרך לבית הספר היה קונה עיפרון ומחברת. חבריו החליטו להתנקם בו וכשהמורה ביקש שאחד התלמידים יקרא חיבור על "הסיבות לנפילתה של האימפריה הרומית", שניתן כשעורי בית ביום קודם. התלמידים לחשו למורה "יהודה". כשהמורה ציווה עליו על יהודה לקרוא את החיבור, הוא פתח את המחברת הריקה והתחיל לקרוא בקול עמוק ובקצב מתון. גם כשהמורה ציווה עליו לחזור על הקטע המסיים שנית, יהודה לא התבלבל וחזר מהדף הריק על החיבור שהמציא בו במקום.
האנקדוטה הנ"ל על "סוף האימפריה הרומית במחברת הריקה" של יהודה הראל הסתיימה ב-ב.א. בהצטיינות בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב בשנת 1970. כשראש החוג, פרופ' צבי יעבץ, גילה את הפוטנציאל שבו, הוא הציע לו להגיע לכתוב דוקטורט בדרך מקוצרת ויהודה בחר בנושא "הקונגרס העשירי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות". לשם כך למד רוסית, אך סירב לנסוע ללונדון להשלמת הדוקטורט.
לאחר מותו של טבנקין שנפטר בשנת 1971, שינה את עבודת הדוקטורט לנושא אחר "הקמת אופוזיציה בתנועת העבודה בידי יצחק טבנקין 1912 – 1944 " ועמד להקדישה למורו ורבו טבנקין. הוועדה להצעות מחקר העמידה בפניו קשיים בירוקרטיים, אך הראל היה עסוק מעל לראש בקידום והתיישבות בגולן ומנוף להגשמת תורתו של טבנקין. הוא עזב את האקדמיה, ויתר על הדוקטורט ופנה ליוזמה להקמת מכון יד טבנקין ולביסוס קיבוצו מרום גולן.
הקיבוץ המופרט
שלושה ספרים כתב יהודה הראל על הגשמת דרכו של הקיבוץ בחזון ובמעשה: הסוציאליזם של טבנקין (1972), הקיבוץ החדש (1993) ולהפריט (2010).
הספר הראשון נכתב מתוך הזדהות עם הסוציאליזם של טבנקין, לאחר שהראל התפכח מהקומוניזם השלם הדוגמטי. בעיניו של יהודה דרכו של טבנקין בסוציאליזם הוא כ"קומוניזם קונסטרוקטיבי מהפכני", ברוח אחדות העבודה ההיסטורית המתבטא "בהעברת אוצרות הטבע והרכוש, מרשות הפרט לרשות הכלל, סידור כל ענייני העבודה והרכוש על ידי החברה העובדת ויצירת חיי העם העברי בארץ ישראל כקהילת עובדים בני חורין ושווי זכויות, החיה על יגיעה, שליטה ברכושה, כלכלה ותרבותה ברשותה…".
21 שנים אחר כך, כתב הראל את "הקיבוץ החדש" בו הוא מנתח את כשלי הקיבוץ ומציע דרך קיבוצית חדשה להצלת הקיבוץ, שהמטרה בה היא "שימור והאמצעי הוא שינוי". הוא מציג משולש שצלעותיו הן הקהילה, העסק והפרט. הקהילה מוצעת כדמוקרטיה ישירה שיש בה שוויון בקולות החברים, על פי עקרונות החיים הקיבוציים, אך היא נפרדת מעסקי הקיבוץ המנוהל בניהול קפיטליסטי. הפרדת הקהילה מהעסק כוללת גם ויתור על העבודה העצמית ושימוש בעבודה שכירה. בראייה היסטורית אומר הראל: "מה שכתבתי ב'הקיבוץ החדש', הוא היום האידאולוגיה של הקיבוץ השיתופי. בחלק גדול מהקיבוצים השיתופיים העסק מתנהל בצורה קפיטליסטית נטו. כעסו עלינו על הפנסיה, על הרכב לפרט, על העבודה השכירה – אלה המהפכות שהצעתי אז, משק קפיטליסטי וחלוקה קומוניסטית".
בשיחה מצטט יהודה הראל את צ'ה גווארה "אם אתה מהפכן, תעשה מהפכה". במבוא לספרו "להפריט" הוא מספר שהשיטה שהציע ב"קיבוץ החדש" יושמה בקיבוצו מרום הגולן והיא חילצה אותו מהמשבר הכלכלי. כמהפכן באישיותו וכאדם שסבור ש"מטעויות לומדים ומכישלונות נבנים" ולא חושש לכנות "שגיאות מפוארות", גם אם הוא אישית אחראי להן. תוך מספר שנים הבחין שיותר ויותר קיבוצים וחבריהם אינם מסתפקים בשינויים שהציע ומעדיפים ביטול השוויון והשיתוף בצריכה, בשירותים ובקהילה. יהודה ניסה בהתחלה להתנגד לשינוי. נראה לו גם מוטעה השימוש במונח הפרטה, אך מה שהביא אותו לכתיבת ספרו "להפריט", הוא השכנוע העצמי שפירוק המערכת הקיבוצית חיוני לפרט, לקהילה, לכלכלה, לשירותים ולחברה. הוא נוכח לגלות שביטולה המלא של המערכת הקיבוצית הוא תנאי הכרחי להמשך קיומו ושגשוגו של הקיבוץ ולאושרם של חבריו. הוא הבין שגם הכינוי הנכון והמדויק לפירוק הקולקטיב והעמדת הפרט במרכז הוא "הפרטה". המהפכות שעבר בהנחותיו על הדרך הקיבוצית התבטאו גם בדרכי המחשבה הפוליטית שחווה מההתרחקות מהקומוניזם, עבור לסוציאליזם ועד למהפכות של סוף המאה ועשרים בעולם, בישראל ובקיבוץ.
במאבק על חוק הגולן בשנת 1980, הוקמה שדולה הגולן בראשותו של ח"כ אברהם כץ עוז (כצל'ה) מהמערך, חבר קיבוץ נחל עוז. יו"ר הכנסת, מנחם סבידור החליט שאסור לגברים להיכנס לכנסת עם סנדלים. הראל, שביקר כל שבוע בכנסת, לא ידע על כך והסדרנים עיכבו אותו בחוץ. הוא שאל אם יגרוב גרביים זה יהיה בסדר, וקיבל אישור. שמעון שבס, שהיה פעיל בשדולה העביר להראל את הגרביים שלו וכך נכנס יהודה בסנדלים עם גרביים ושבס עם נעליים ללא גרביים.
המשפחה במרום גולן
כשהראל נשאל מהי פסגת הישגיו הוא משיב ללא היסוס: המשפחה. את רעייתו ציפקה, הכיר כשהייתה בת 17 בכיתה י"ב, והוא מדריך ב"מחנות העולים" בקן רעננה: "הגיע מדריך, רזה, כחוש, לבוש מוזר ומגוחך, עם מכנסיים לא בדיוק ארוכים ולא בדיוק קצרים, סנדלים מצחיקים, משהו הזוי… חתיך הוא לא היה אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה". עם זאת היא התבטאה: "הוא היה אליל. לא רק שלי, של כולנו". בשיתוף פעולה עם אחיה הבכור, עם הסיסמה "לא להרפות", נולדה הרומנטיקה ביניהם והם נכנסו למגורים משותפים מיד בתום לימודיה, עם גרעין הנח"ל שהשלים את מנרה. ציפקה איננה "עזר כנגדו" של יהודה הראל, אלא שותפה מלאה ויש המגדירים אותה כמנוע המגשים את מטרותיו. לכל אורך חייהם המשותפים, במשך 60 שנה, הם חולקים את תחנות חייהם בתנועה, במנרה, בקיבוץ מרום גולן ונאבקים ועובדים ללא ליאות, ביחד וגם לחוד, על המטרות שהם מציבים לעצמם. מספר יהודה הראל בגאווה: "בשבת האחרונה התכנסנו כל המשפחה – ציפקה, אני והילדים הגר, איילת, ארנון, רותם ואמיר, שהגיע מארצות הברית עקב תפקידו בחברת הייטק. אמיר הכין חידון משפחתי שהשתתפנו בו כולנו. כל ילדיי ונכדיי, מלבד אמיר, חיים במרום הגולן ומבחינתי זהו ההישג הגדול ביותר שלי בכמה דרגות גבוהות מהמטרות האחרות שהגשמתי". העיסוקים הציבוריים של יהודה וציפקה, היו לגאווה במרום הגולן, אך גרמו גם לא מעט ביקורת מצד חבריהם עד אפילו לאשמה בהזנחת ילדים, כשלא בילו איתם את שעות ה"ארבע עד שש" הקיבוציות.
רוב ילדי משפחת הראל לנו בלינה המשותפת וחלקם עברו אותה לא בדרך קלה. אבל יהודה טוען, כיוון שהוא עצמו עבר אותה בגבעת ברנר, שהלינה המשותפת מתאימה מאוד לילדים חזקים ופגעה בילדים חלשים. כשעלה הנושא להצבעה בקיבוצו, הצביע נגד הוויתור על הלינה המשותפת: "אינני מביט אחורה בתסכול ובזעם, לא על הקיבוץ בכלל וגם לא על הלינה המשותפת בפרט. היום, אני נגד הקיבוץ ברמה האידאולוגית, אבל אני לא נגד הקיבוץ של אז. אני גאה בו".
כל אלה מביאים את הראל לומר, שעובדות החיים מדברות בעד עצמן ואיכות השעות שבילו עם ילדיהם, החינוך שהוענק לילדיו מהקיבוץ, מציפקה וממנו ובחירתם של ילדיו להישאר כחברי מרום הגולן הם הוכחה להצלחת הפרויקט המשפחתי שלו.
ביום העצמאות ה-70 למדינת ישראל הוענק ליהודה הראל פרס ישראל על היותו "מנהיג קהילתי וחברתי, מעורר השראה ופורץ דרך והוא מהווה דוגמה ומופת לחברה בישראל". יהודה מבקש להדגיש שכל מעשיו נעשו לא רק על ידו, אלא על ידי כל השותפים לדרכו: "בזה אני שונה מהסופר דוד גרוסמן, שקיבל את הפרס על כתיבתו שעשה אותה לבדו". בסרטון על מרום הגולן שהוקרן בטקס התבטא יהודה במלים: "הדרך להקים דבר חדש היא לעשות את מה שאתה מאמין בו". אחר כך הוא מוסיף: "מה השיגו תושבי אילת כשאיימו לשרוף את תעודות הזהות שלהם בגלל סגירת שדה דב, מה השיגה הקהילה האתיופית כשפעלה בהפגנות אלימות. כמעט לא השיגו דבר. זהו לא הסגנון והדרכים שנקטנו במאבק על רמת הגולן. הצלחנו להגיע ברמה הרגשית לליבם של אנשים כי 'הרגש מרגיש והשכל מסביר". על הכרזת נשיא ארצות הברית של הכרה ברמת הגולן כשטח מדינת ישראל ובעיקר על הקמת היישוב "רמת טראמפ", הוא מגיב בביטול-מה ומדגיש שבעיקרו זהו אירוע של יחסי ציבור ולא מעשה של המשך הגשמת ההתיישבות ברמת הגולן.
הראל: "רמת הגולן מחפשת היום להציב מטרה כדי להגשימה והדבר המתאים ביותר הוא החינוך. אני מחפש דבר שאנחנו נהיה בו הטובים ביותר בארץ. החינוך הוא כישלונה הדרמתי של מדינת ישראל ואני עובד על כך שאנשים צעירים יבואו לרמת הגולן, 'מהמרכז לספר' (במובן של פריפריה), ויראו בה את מרכז חייהם בגלל ההצטיינות שלנו בחינוך".
בפרויקט החינוכי "גוונים" שכבר נוסה בהצלחה בבית ספר תיכון בקצרין ועל פיו גם הוכנס בבית הספר האזורי במרום הגולן, בו לומדים 600 תלמידים. הפדגוגיה החדשה על פי יהודה הראל, שביישומה הוא נעזר ברב משה אגוזי "למרות שאני אתאיסט"), מבוססת על הסרת המחיצות בין התלמיד וסביבתו: הקהילה, ההורים, המורים, מרחבי הלמידה עם 50 (!) תלמידים ויותר בכיתה שיש בה תנועה חופשית של בודדים וצוותים ומרבית היום התלמידים נמצאים עם שלושה מורים בלבד. יהודה נותן לעצמו ולשותפיו לדרך החינוכית, חמש שנים למימוש החזון החינוכי שיביא אליו אלפי צעירים מהמרכז לרמת הגולן.
שנתיים וחצי ארכו לאורי הייטנר לכתוב את הביוגרפיה על יהודה הראל ועל אף חברותם, דרכם ועבודתם המשותפת, הוא מודה שלא ניסה להיות אובייקטיבי בכתיבתו. עם זאת הוא דבק בעובדות ולמרות ש"שלדים אני מודה, לא מצאתי בארון, ובאשר לכישלונות ושגיאות, הרי אין זריז מיהודה להודות בהם".
נושאים רבים, מפאת קוצר היריעה, לא נסקרו כאן: הפגישות עם יאסר עראפת, הקרבה והריחוק עם גוש אמונים, ח"כ יהודה הראל במפלגת "דרך השלישית", הכתיבה העיתונאית ומעל לכל הדרך למימוש חוק הגולן ומשאל העם בתוכו. המעוניינים יוכלו לקרוא על כל הנושאים הללו בביוגרפיה המצוינת שנכתבה על יהודה הראל.
