לפני מספר שבועות חזר יואב יעקובי מקיבוץ עמיר, משבוע התנדבות בבית ספר בכפר בטנזניה. זה היה הביקור השני שלו בכפר. בפעם הראשונה כשהגיע לשם ולימד את הילדים אנגלית וחשבון, נפשו נקשרה בנפשם. הוא בן 60, נאבק במחלת הסרטן שתקפה אותו במקומות שונים בגופו. מטייל, מטפס, יוצא לטרקים, רוכב על אופניים ולא מוותר לעצמו
צירוף מקרים הביא את יואב יעקובי (60) מקיבוץ עמיר, לטוס לטנזניה לאחר שאירופה נסגרה בפניו בשל אילוצי הקורונה.
הוא הגיע לשם בנובמבר האחרון. בתחילה הוא יצא לספארי כמו כל תייר, אחר כך טיפס אל פסגת הקילימנג'רו בגובה של 5,895 מטר, ולבסוף נחת בכפר טנזני והתנדב לסייע בלימודים לילדי הכפר.
נפשו נקשרה בנפשם של ילדי הכפר והוריהם, ולפני כחודש וחצי הוא חזר לשם לשבוע נוסף של התנדבות. ואת כל זה הוא עשה לאחר שהחלים ממחלת הסרטן, שפקדה אותו שלוש פעמים בעשר השנים האחרונות.
יואב יעקובי מקיבוץ עמיר
הוא נשוי לרבקה, שאותה הכיר כשהיה סטודנט בתל חי והגיע בעקבותיה לקיבוץ עמיר, אב לארבעה ילדים וסב לשני נכדים. עד משבר הקורונה הוא עבד ברשת מלונות מטיילים והיה אחראי לכל הטיולים והפעילויות של אורחי הרשת. כיום הוא נמצא בחל"ת.
"ביום ההולדת ה-50 שלי", הוא מספר, "פתאום חטפתי זעזוע מהמספר והתחלתי להבין שהזמן נוסע מהר, וזו בדיוק השעה להתעשת ולבנות תכנית לעשור הבא. ההחלטה העקרונית הייתה לטייל וליהנות כמה שיותר בעשור הבא, ובגיל 60 לצאת ל-60 ימים של מסע לא מתוכנן שיזוז עם הרוח.
עוד לפני שהספקתי להתחיל את העשור החדש שלי, נחתה עלי המכה הראשונה, כשהתגלה גידול סרטני בעין ימין שלי, גידול שהצריך טיפול כימותרפי ממושך ומעקבים שנמשכו כשנתיים.
עם אמונה ורצון עז להחלים ולהמשיך לחיות, הצלחתי להתגבר ולנצח את הסרטן בעין. לא חלפו להן שנתיים והופתעתי לגלות שהסרטן נתן 'דילוג' ללבלב.
כאן הסיפור הרבה יותר מורכב, מסובך ומסוכן. עברתי ניתוח להסרת הגידול מהלבלב, ניתוח שהוא המורכב והקשה בתחום הכירורגיה. חודש ימים הייתי בבית החולים ועוד שלושה חודשים שיקום בבית, שמיד אחריהם נכנסתי לחצי שנה של טיפול כימותרפי שריסק אותי לחלוטין.
אך גם כאן לא אפשרתי לעצמי להיכנס למרה שחורה, דיכאון או חוסר רצון להמשיך לחיות. נאבקתי והצלחתי לעמוד בחלק מהתוכנית שלי לעשור הזה".
פחות משלוש שנים חלפו מאז הטיפול בסרטן בלבלב, ובמעקב שוטף התגלו אצל יעקובי גרורות של סרטן בכבד. שוב בית חולים ועוד ניתוח ושוב שיקום ועוד כימותרפיה ונשירת שיער, והוא חווה גלי דיכאון וייאוש שחוזרים ומתנפצים בפניו. לאחר הסבב השלישי היה לו ברור שאין דבר חשוב יותר מהבריאות, ושהוא יוצא בגיל 60 למסע שתכנן.
אלא שאז נחתה על העולם מגפת נגיף הקורונה, שאילצה אותו לתכנן את הטיול בסתיו האחרון בהתאם למזג האוויר ולמגבלות התנועה בעולם. ההחלטה נפלה על טרק בטורקיה שיימשך כחודש, ואחריו טיול בארץ אחרת בהתאם לנסיבות. באוקטובר 2020 הוא יצא לטרק בדרך הליקית, יחד עם אבנר סאבג, חבר נוסף מעמיר, והם גמעו את 509 הק"מ של הדרך ב-20 יום.
טנזניה פעם ראשונה
לאחר מנוחה וטיולים סביב אנטליה, תכנן יעקובי את השלב הבא של הטיול. הוא החליט לטייל עם אשתו וזוג חברים ביוון שהייתה ירוקה, אלא שאז החליטה ממשלת ישראל להגדיר את יוון כאדומה והכניסה אליה נאסרה.
שבוע נוסף הוא העביר בקפדוקיה שבמרכז טורקיה, ולאחר מכן ניסה להגיע לפורטוגל במטרה לצאת שם לטרק, אך ברגע האחרון נאמר לו שהכניסה לפורטוגל מותרת רק לבעלי דרכונים אירופאיים. הוא טס מאנטליה לאיסטנבול וטייל במשך שבוע בעיר היפה, אך כשניסה שוב לטוס לפורטוגל נבלם שוב והורד מהמטוס בשדה התעופה.
זו הייתה שעת בוקר ויעקובי החליט שעד סוף היום הוא עוזב את טורקיה לכל יעד אפשרי. "פניתי למפקחת של טורקיש איירליינס", הוא מספר, "זו שהורידה אותי מהטיסה לפורטוגל, ושיש בידה את הרשימות והמידע למי ולאן מותר לטוס.
שאלתי שאלה קצרה וברורה: 'לאן בעולם אני יכול לטוס היום?'. בדיקה מעמיקה שלה העלתה שתי אפשרויות: האחת סיישל, והשנייה טנזניה. התלבטות קצרה עם עצמי וקניתי כרטיס טיסה חדש לדאר א-סאלם בטנזניה בשעה 19:30".
גם העלייה למטוס לטנזניה לא הייתה פשוטה, ורק עקשנותו של יעקובי שכנעה לבסוף את המפקחת להתיר לו לעלות על המטוס. הוא נחת בדאר-א-סאלם, ומשם המשיך בטיסה צפונה לעיר ארושה, שממנה יצא לספארי ולטיפוס אל פסגת הקילימנג'רו. מסלול הטיפוס שהוא בחר נמשך שישה ימים.
שלושה ימים של הליכה נעימה, ולאחר מכן שלושה ימים של עלייה קשה יותר. "מתלבשים הכי חם שאפשר", הוא מתאר את היום האחרון, "לוגמים כוס תה, פנס ראש ויוצאים לכבוש את הפסגה.
כאן הקצב ירד ל-1 קמ"ש ויש בסך הכל חמישה ק"מ לכל כיוון. למזלנו היו שמיים בהירים וירח מלא וקר מאוד. העלייה הייתה קשה ומאתגרת מאוד, ולקח לנו כשש שעות להגיע לפסגה בגובה 5,895 מטרים.
עוד לפני הפסגה הלכנו בשלג, ונהנינו מהמראה המרהיב של שלג עד. בפסגה שהינו כ-20 דקות. הקור והרוח העזה אילצו אותנו להתחיל בירידה מההר, שהייתה לא קלה".
לאחר יום התאוששות ומנוחה בארושה, טס יעקובי לעיר הגדולה דאר א-סאלם, ומשם לקח מונית שהביאה אותו לאחר כשעה ל-chamazi להתנדבות בבית ספר. על האפשרות להתנדב שמע מארבע צרפתיות שעשו זאת, ולאחר מכן היו אתו בספארי לפני העלייה לקילימנג'רו.
"בדרך לכפר צפוף, דחוס, שווקים רבים ובסטות קטנות", הוא מספר, "אין תשתית של כבישים, אין תאורת רחוב וחלק מהביוב זורם ברחובות. לא לכולם יש מים וחשמל בבתים. התאכסנתי בבית המנהל, שם יש חשמל אך אין מים זורמים. עמנואל המנהל שמח לפגוש אותי והכיר לי את הכפר ואת מבנה בית הספר, וכל הזמן הייתי בהרגשת מועקה ובתחושה כבדה שאולי עשיתי טעות.
בבוקר, הייפי, אשתו של המנהל, הכינה ארוחת בוקר שכללה תה, לחמנייה ובננה ויוצאים לעבודה. מבנה בית הספר מוזנח ועלוב ונמצאים בו כ-35 ילדים חמודים בגילאים שונים, שיושבים בשקט ולומדים. אני קיבלתי את הילדים הגדולים, בני השבע, ואיתם עבדתי על תרגילי חשבון ואנגלית בסיסית".
מה סדר היום בבית ספר?
"סדר היום הוא כזה:
08:00 – 10:00 שיעור ראשון
10:00 – 10:30 ארוחת בוקר, תה וסמבוסה עם תפוחי אדמה.
10:30- 11:45 שיעור שני.
12:00 – 13:30 הולכים לישון על מחצלות על הרצפה.
13:30 -14:00 ארוחת צהריים, אורז ושעועית.
14:00 – 15:30 שיעור שלישי.
16:00 -18:30 מתחלפים, הקטנים הולכים הביתה ומגיעים הגדולים, גילאי ה-12, להעשרה והכנת שיעורי בית עד השעה 18:30. בשעה זו מחשיך ואין חשמל בבית ספר".
זמן קצר לאחר תחילת עבודתו אבחן יעקובי מה חסר בבית ספר, ויצא עם המורה אגיה לערוך קניות של עפרונות, מחברות, סרגלים ומה שהיה הכי חסר – מחקים. בארוחת הערב שאל את המנהל עמנואל מה באמת חסר לו. "הוא ביקש כסף לשכר דירה לבית הספר", מתאר יעקובי, "וזה קצת הקשה עליי כי לא היה לי מושג לאן ילך הכסף.
למרות שהמנהל נשמע אמין מאוד, ביקשתי ממנו לציין עוד דברים שחסרים לו. הוא ביקש להחליף את הרצפה המחוררת בבורות אין ספור. 'זה מצוין', אמרתי לו, וקבענו שלמחרת תוך כדי יום הלימודים, נתחיל להניע את הפרויקט.
בבוקר הגיעו קבלנים לתת הצעת מחיר, ובדקנו כמה יעלו החומרים. הגענו לעלות כוללת של 250 דולר. הקבלן קיבל אור ירוק לתחילת עבודה. עמנואל ואני נסענו לחנות חומרי בניין והבאנו משאית של חול ומלט. הילדים סיימו ללמוד אחרי ארוחת הצהריים, והתחלנו בעבודה שהסתיימה למחרת בערב. קיבלנו רצפת בטון חלקה ונעימה".
בערב הוא יצא לשוטט ברחובות החשוכים, כשלפתע שמע קריאות צהלה: 'הלו, הלו'. הוא ניגש בחושך לכיוון הקולות, עד שראה לפניו נערה צעירה בת 18 ששאלה לשמו, ורצתה לשוחח עם האדם הלבן שמסתובב בכפר. הם שוחחו קצת וקבעו להיפגש למחרת בבית ספר בזמן הפסקת הצהריים.
"למחרת כולם התרגשו מהרצפה החדשה", אומר יעקובי, "הנערה מהערב הקודם הגיעה והתחלנו לדבר כי המטרה שלה הייתה לשפר את האנגלית שלה. כבר ידעתי ששמה לייטלס. היא נעזבה בגיל חמישה חודשים לאחר שאימא שלה נפטרה מאיידס, ואומצה על ידי משפחה בכפר.
היא סיימה תיכון והיא סיפרה לי שהיא מעוניינת להמשיך ללמוד, אלא שאין להורים המאמצים כסף לשלם ללימודים. היא כבר שנה בבית בחוסר תכלית. התעניינתי מה מעניין אותה והיכן אפשר ללמוד, והיא לא ידעה לתת את התשובות.
צירפתי את המנהל לשיחה והוא עזר למקד את לייטלס. בסופה של השיחה קיבלנו את כל הפרטים וקבענו שלמחרת בזמן מנוחת הצהריים אסע אתה להירשם למכללה".
המכללה נמצאת במרחק שעה נסיעה מהכפר והקורס שלייטלס בחרה הוא ניהול מלונאי ותיירות. "לקחנו תוקתוק וראיתי עליה את ההתרגשות במשך כל הנסיעה.
ההתרגשות גברה כשנכנסו למבנה המשרדים ונפגשנו עם רכז החוג. קיבלנו את כל הפרטים והטפסים למלא, וכן את עלות שכר הלימוד, 350 דולר, וקבענו פגישה נוספת ביום המחרת לסיום ההרשמה והתשלומים. הסיכום היה שעד למחרת לייטלס חושבת עם עצמה, האם זה באמת מה שמעניין אותה ואם היא בטוחה במאת האחוזים שזה הכיוון.
למחרת, לפני מנוחת הצהריים הגיעה לייטלס לבושה יפה, עם תשובה חיובית ויצאנו לדרכנו לסיום המשימה. להפתעתי הרבה אבא של לייטלס הגיע אף הוא למכללה ממקום עבודתו, הראה אכפתיות וגם בא להגיד תודה על העזרה. סיימנו את תהליך ההרשמה עם חיוך גדול ושמחה בלב, ועם תאריך לתחילת הלימודים. ההרגשה של לייטלס הייתה 'כאילו אלוהים שלח מלאכים להציל אותי', כך היא אמרה לי".
למרות שההתנדבות שלו הוגדרה כסיוע בלימודים לילדי בית הספר, יעקובי הרגיש שהעבודה שלו בבית הספר היא גם סוג של הנחייה וליווי של עמנואל המנהל. בשיחות שהתנהלו ביניהם הוא הגיע למסקנה שהמנהל חייב לחבר את ההורים לבית ספר, במה שנקרא "מעורבות הורים".
הם קבעו שבסוף השבוע ייערך מפגש הורים-ילדים בבית ספר, עם ארוחה חגיגית. במפגש יספר עמנואל להורים על בית הספר ומה לומדים בו, ואחרי זה ישוחח באופן פרטני עם כל משפחה ויעדכן על התקדמות הילדים. בדרך עם לייטלס למכללה, עצר יעקובי בסופרמרקט, וערך קניות למפגש ההורים. יחד עם לייטלס הם בחרו ממתקים לשקיות ההפתעה לילדים, וחזרו מאושרים לכפר.
איך עבר המפגש?
"מפגש ההורים והילדים היה מרגש מאוד. זו הייתה הפעם הראשונה שמתקיים מפגש כזה וכולם היו נרגשים. ההורים, הילדים, המורות והמנהל במיוחד. בסוף הייתה ארוחת 'שחיתות', שכללה עופות, שזה מצרך יקר שבדרך כלל לא נמצא בתפריט הארוחה בבתי הילדים. שקיות ההפתעה ריגשו במיוחד".
לאחר שבוע התנדבות בכפר יצא יעקובי לנפוש באי זנזיבר, וכעבור שישה ימים
חזר ל-chamazi במטרה לדאוג לחיבור בית הספר לחשמל. "בדרך ביקשתי מעמנואל שיתחיל לברר על עלויות ויסגור עם קבלן ביצוע על העבודה", הוא מספר, "כשהגעתי, הקבלן כבר היה בשלבי סיום העבודה, ונשאר לי לנסוע לחברת החשמל, לשלם ולקנות מנורות וטלוויזיה חכמה. את כל אלה עשינו עמנואל ואני ביום שלמחרת, כך שרק נשאר לחכות לחברת החשמל לחיבור סופי והתאריך המתוכנן היה לעוד כחודש. נפרדתי מהכפר כשהמנהל יודע שאמשיך לעזור לו ובמיוחד ללייטלס. הסיכום עם לייטלס בהומור, היה שאני עוזר עד שאחד מאתנו מת".
על מה התבססה הנכונות שלך לסייע כספית לילדי הכפר?
"תוך כדי ההתנדבות שלחתי לחברים שלי בקבוצות הווטסאפ, תיאור של מה שאני רוצה לבצע ושאלתי מי יכול לעזור. הם אכן עזרו. להחלפת הרצפה, מסיבת ההורים, כלי הכתיבה והחיבור לחשמל קיבלתי תרומות מקבוצת החברים מהמילואים ומקבוצת החברים בגליל העליון. את העזרה ללייטלס גייסתי מהחבר'ה מהסדיר".
טנזניה פעם שנייה
בחודש יוני האחרון חזר יעקובי לטנזניה, וכדרכו כבש את פסגת הר מרו (4,562 מטר), השני בגובהו בטנזניה, ולאחר מכן התנדב שוב במשך שבוע בבית הספר ב-chamazi. "זה היה בשבוע האחרון של שנת הלימודים שלהם", הוא מספר, "עזרתי לילדים בלימודים במשך שלושה ימים, וקפצתי לבקר את המשפחות שלהם בבתים.
אחרי זה חיפשתי לעשות משהו מיוחד, והחלטתי לארגן להם טיול ויום כיף לציון פתיחת החופש הגדול. באזור שבו הם נמצאים לא מכירים את המושג טיול בבית הספר, והם קיבלו את הרעיון בסקרנות רבה. לקחתי אותם למקום שנקרא פאן סיטי, שהוא שילוב של לונה פארק ופארק מים. קבענו את יום הטיול ושכרתי להם אוטובוס.
עשינו רשימה של הילדים שיכולים לבוא, ונרשמו למעלה מ-30 ילדים. נסענו לפארק שהוא במרחק של שעת נסיעה, והייתה התרגשות מאד גדולה של הילדים, שלא רגילים לצאת מהכפר שלהם".
הילדים בילו בפארק השעשועים מ-9.30 בבוקר עד 17.00, כשכרטיס הכניסה כולל שימוש בכל המתקנים וגם ארוחת צהריים. "חזרנו בערב מרוצים והייתה המון שמחה באוטובוס. לילדים היה ממש כיף. גם המנהל והמורות התרגשו מהנסיעה הזאת כי גם הם לא יוצאים מהפינה שלהם בתדירות גבוהה. אני תרמתי להם את האוטובוס ואת הכרטיסים לפארק".
כמה זה עלה?
"הכל ביחד בסביבות 300 דולר. זה ממש לא סכום גדול. לא צריך להיות מיליונר בשביל לעשות את הילדים האלו מאושרים. אפשר לעמוד בזה גם אם אתה חבר קיבוץ".
הלכת לבקר את לייטלס?
"כן. המשפחה שלה הם היחידים בכפר שאין להם מים וחשמל בבית, והחלטתי שאני אדאג לחבר אותם לחשמל. הבאתי חשמלאי שעשה להם את כל תשתית החשמל בבית, ומה שנשאר להם זה לקבל את החיבור של חברת החשמל שלוקח חודש-חודשיים. אחרי זה חזרתי לארץ".
תמשיך לבקר בכפר פעם נוספת?
"אם יתאפשר לי מבחינה כלכלית, אני אעשה את זה בשמחה. אני אוהב את טנזניה. זה מקום נהדר לטייל בו. הם אנשים טובים, וזה מאד נחמד שאפשר לשלב את זה עם התנדבות במקום".
יואב יעקובי מקיבוץ עמיר ממליץ לחברי קיבוצים, ובהם גמלאים, לצאת למשימת התנדבות באפריקה. "לא צריך לזה כושר גופני יוצא דופן", הוא אומר, "זה אמנם נחשב לעולם שלישי, אבל בפעם השנייה שהגעתי לשם הרגשתי כמו בבית והייתי יותר משוחרר.
בפעם הראשונה פחדתי לאכול חלק מהדברים מחשש לקלקול קיבה, והפעם הזאת אכלתי הרבה יותר בלי חשש. הכל היה יותר רגוע, יותר נינוח, יותר זורם. בפעם הראשונה שהגעתי לשם הילדים קראו לי טיצ'ר, כי ככה הם רגילים. כשהם הכירו אותי יותר את קראו לי בבו, שזה סבא בשפה המקומית".
מה מצבך הבריאותי כיום?
"אני מרגיש מצוין, וכל הזמן נמצא במעקב. הסרטן אף פעם לא נעלם לגמרי, אבל צריך לדאוג שהוא לא יחזור מהר מדי. אני עוד מעט 'חוגג' בר מצווה עם הסרטן, והמלחמה היומיומית במחלה היא שעושה את ההבדל."
"לפני שיצאתי לחו"ל רכבתי פעמיים מקיבוץ עמיר לאילת באופניים, 480 ק"מ בכל פעם, וזאת תוך כדי טיפולי הכימותרפיה. בנוסף, הקפתי את המונט בלאן בטרק של 11 ימים קשים מאוד, עם תרמיל בגשם ובשלג, ובתום הטיול חזרתי להמשך טיפולים. מה שמחזיק אותי זו העקשנות, האמונה והרצון לחיות".
יואב יעקובי מקיבוץ עמיר | תמונות" אלבום פרטי
