ביום עיון שהוקדש לנושא, צוין שרוב צנחני ההצלה במלחמת העולם השנייה היו חברי קיבוצים – 75 שנה לצנחני היישוב
75 שנה לצנחני היישוב: מפעל צנחני ההצלה במלחמת העולם השנייה, שכיום ישנה הסכמה שערכו היה בעיקר (אבל בהחלט לא רק) תדמיתי וחינוכי, ממשיך ליהנות מרייטינג גבוה: בני הדור השני לשליחים הקימו קבוצה במטרה לקדם פעולות הנצחה שונות, ובקיבוץ שדות ים עוסקים בהכנות לפתיחתו מחדש של בית חנה סנש במתכונת מורחבת ומעודכנת. ביום חמישי האחרון התקיים באפעל יום עיון לציון 75 שנים לפעולתה של קבוצת "צנחני היישוב" באירופה. למעלה מ-100 משתתפים לקחו חלק בכינוס, שנערך במסגרת סמינר של העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, ביניהם בני הדור השני של הצנחנים-השליחים.
מנחה יום העיון ויו"ר העמותה, אל"מ במיל' ד"ר בני מיכלסון, נדרש לביקורת על מיעוט פעילות ההצלה והעזרה של היישוב בתקופת השואה. לדבריו, ליישוב אין על מה להתנצל. את פעולת הצנחנים יש לראות כחלק מהתנדבות הרבה יותר רחבה, החל מהכ"ג שנספו בסירה "ארי הים", ועד לאלפי המתנדבים לצבא הבריטי ולבריגדה. אבל גם אם מתייחסים רק לצנחנים, הקביעה בעבר של היסטוריון מכובד שפעולתם "לא הצילה ולו יהודי אחד" רחוקה מלהיות מדויקת, שהרי מאות רבות של פליטים שהגיעו באניות ששולחו על ידי צנחנים שנשארו אחרי המלחמה, למשל ברומניה, בוודאי שניצלו הודות להם.
תא"ל במיל' צביקה קן-תור, מנהל מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, הסביר שהמתנדבים גויסו לצבא הבריטי על מנת להגדיל את סיכויי הישרדותם במקרה של נפילה בשבי, בתקווה שיתייחסו אליהם כשבויי מלחמה – מה שלא עזר במקרה של חביבה רייק ורפי רייס. (חלק מ-250 המתנדבים התנגדו להפוך לחיילים בצבא הוד מלכותו, ופרשו). ברקע שיתוף הפעולה בין היישוב לבין הבריטים, עמדו דילמות בשני הצדדים. הבריטים הכירו בכך שביכולתם לגייס צעירים חדורי מוטיבציה, דוברי השפות ובעלי התמצאות בארצות היעד. מצד שני הם חששו מהכשרת לוחמים יהודים בשיטות לחימה מתקדמות, שלא לדבר על בכירים במנגנון הצבא שלא אהדו כלל את העם היהודי ואת הציונות. בצד היהודי ידעו שיש להילחם בגזרות הספר הלבן של 1939, ועם זאת, שאם רוצים לעשות משהו – חייבים להסתמך על הבריטים, שהיו להם כל האמצעים והלוגיסטיקה.
גם ד"ר אלדד חרובי מאלונים, מנהל מוזיאון הפלמ"ח, התעמק בשיקולים של הצד הבריטי. לדבריו השיתוף החשאי בין מוסדות היישוב והסוכנות לבין הצד הבריטי החל כבר ב-1940, אז הקים צ'ר'ציל את ה-SOE, גוף שעסק בקשר עם מחתרות בארצות הכבושות, אך עובדיו היו אזרחים, מתוך כוונה של צ'רצ'יל לעקוף התנגדויות בתוך הצבא. את נכונות הבריטים לגייס ולאמן את הצנחנים יש לראות על רקע השתלטות משטר וישי הפרו נאצי על צרפת ולבנון – בעוד שבלונדון ראו את היישוב היהודי בארץ כיסוד נאמן ומהימן.
על הצנחן המבוגר ביותר, אנצו סרני מגבעת ברנר, סיפר ד"ר זאב זיוון. לדברי זיוון, בן גוריון ראה בסרני יורש פוטנציאלי (!), והפציר בו לוותר על השליחות. גם אשתו עדה, שניהלה לימים את מפעל ההעפלה, ניסתה להשפיע עליו שלא יילך. סרני היה חריג בקבוצה, ולא רק בגלל גילו (רוב הצנחנים – כמעט כולם חברי קיבוצים – היו בגילאי ה-20 לחייהם, מיעוטם נשואים עם ילדים קטנים). בן למשפחה מיוחסת מקהילת יהודי איטליה, סרני הספיק עד למותו לנוע מטעם העם היהודי ברחבי העולם, כשהוא עוסק בארגון, השגת כספים ופעילות מדינית (ארה"ב, עיראק ועוד). מתוך אמונה שמקומו כמנהיג צריך להיות בחזית ובמוקד ההתרחשויות, לא הסכים לוותר על מקומו בקבוצה. עקב טעות בניווט, הוא צנח בשטח אויב ונשבה. בניגוד לחלק מאלה שלא שבו ולא ידוע מה עלה בגורלם בדיוק, אותר כרטיס האסיר שלו במחנה דכאו, ועליו סימון שהוצא להורג בסוף נובמבר 1944. בנו דניאל בן ה-14 כתב לו: "אבא, לא חשוב אם תמות, העיקר שתהיה גיבור". דניאל ורעייתו עופרה נהרגו באסון המטוס במעגן ביולי 1954.
עוד דיברו בכנס ד"ר מתי מייזל הל "ההיבט הגרמני" בפרשה, ואיש התקשורת הותיק עמוס אטינגר על התוכנית "חיים שכאלה" שהפיק לצנחן שייקה דן (טרכטנברג).
יום העיון נערך ב-7.11, בדיוק 75 שנה לאחר הוצאתה של חנה סנש להורג בחצר בית הסוהר בבודפשט. היא נתפסה מיד כשחצתה את הגבול, לא הספיקה לבצע את משימתה, אך נהפכה למיתוס. בחנה סנש – הזכיר דר' חרובי – ירו ההונגרים ולא הגרמנים. הפאשיסטים ההונגרים לא יכלו לסלוח לסנש, בת למשפחה ידועה בבודפשט, שעזבה אותם והצטרפה לשורות "האויב". דומה שגורלה מסמל את שליחות הצנחנים בזיכרון הישראלי: עיקר תרומתם ב"נקודה היהודית" התבטאה רק אחרי המלחמה, ב"בריחה" ובארגון ועזרה לשארית הפליטה. עם זאת, הם סימנו את הדרך לדורות של לוחמים, והפכו לסמל של הקרבה וגבורה.
