כתבת "קו למושב", המתגוררת במושב נתיב העשרה שעל גבול רצועת עזה, חושפת את הרגעים המפחידים והמרגיעים בסבב האלימות האחרון או אם תרצו במבצע "חגורה שחורה"
יומן הפסקת אש: חמישי, 14.11.19. ככה זה בכל סבב בשנה וחצי האחרונות. סבב בא וסבב הולך. לעולם לא נדע מתי הוא הולך והכול יירגע. אין מי שיודיע. אין מי שיבהיר והכותרות על מסכי הטלוויזיה מבטאות רק הערכות. בוקר חמישי שאליו קמתי כבר לווה בכותרות ענק ובפרשני הסבב שכולם סיפרו שנגמר. בימי סבבים אני קמה מוקדם, לא באמת מצליחה לישון, אולי כדי לא לצלול אל תוך חלום שישכיח מגופי את הדריכות של ימי ההסלמה. ביום שלישי, יום ההסלמה הראשון של הסבב החדש, האדרנלין עוד זרם לחיוב אך ככל שרבו הריצות לממ"ד – הדריכות תפסה את מקומה. שוב אותה דריכות כל כך מוכרת שגורמת לכל החושים להתחדד.
בלילה שבין רביעי לחמישי היה ירי לעבר ישראל. האחרון היה מטח רציני לעבר שדרות, ישובים בעוטף וישובים בלכיש, 02:35 לפנות בוקר. ב-04:00 כבר החלו לזרום דיווחים שמצרים קוראת לצדדים להפסקת אש מיידית. חשבתי שזו עוד קריאה של המצרים אבל מסתבר שבמהלך הלילה התקיימו שיחות בתיווך המצרים.
5:30. מקור מצרי אומר שהושג הסכם הפסקת אש שייכנס לתוקף ברגעים אלה. נשמתי לרווחה בעודי מסתובבת במיטה ולא מצליח להירדם. חייכתי חיוך חצי עקום שמבטא חוסר אמונה במה שתכף ידווח כהפסקת האש, שתביא לסיום הסבב האלים הזה. ככה זה אצל למודי ניסיון, סבב לא באמת נגמר רק כי הוכרזה הפסקת אש. הדיווחים מגיעים לכל רשתות החדשות אך אין גורם רשמי בישראל שמאשר זאת.
מנגד, רעש המטוסים מעל ראשי רק הולך ומתגבר. הכתבים מתחילים לעלות לשידור ואחד מהם מעריך שלמרות ההפסקה שהוכרזה כביכול, יתכן עוד מטח מטעם ארגון סורר. לא עוברות 10 דקות משהעריך ואני מוצאת את עצמי מזנקת מהמיטה ורצה לממ"ד לשמיעת "צבע אדום", מספיקה שנייה לפני לשלוח דיווח על ירי לעברנו. בימים האחרונים של הסבב הזה פיתחתי מערכת התראות אנושית. קצת לפני שכל האפליקציות מדווחות על ירי – אני שומעת את הטיל מעלי ומזהה לפי העוצמה שלו האם הוא לאשקלון או רחוק יותר. מודה שלמדתי לזהות גם את הירי לכיוון ראשון ואפילו תל אביב.
"יצא שמיום שלישי בבוקר, הדיווחים שלי על שיגורים עוד לפני שהמערכות מזהות את הירי – גרמו לחבריי לחשוב שאני משתמשת באפליקציה סודית. "באיזו אפליקציה את מסתכלת?" פנה אלי מישהו מהקבוצה בפרטי. 'אוזניים' עניתי."
יומן הפסקת אש: אז למי אני מדווחת? מאז שהבנתי (אי שם ב-2018), שאנחנו תושבי העוטף כמעט האחרונים לדעת מה קורה בשטח ולכן מופתעים כשמגיעה הסלמה או חלילה סבב, ואין לנו מושג מה קורה מאחורי הקלעים של הפסקות האש – הצטרפתי לאחת מקבוצות הדיווחים מהשטח שחברים בה גם עיתונאים, פרשנים ומומחים למיניהם. מהיום שהצטרפתי לא מצאתי עצמי מופתעת אפילו יום אחד. אם ידע זה כוח אז מידע שווה לי הרבה יותר.
יצא שמיום שלישי בבוקר הדיווחים שלי על שיגורים עוד לפני שהמערכות מזהות את הירי – גרמו לחבריי לחשוב שאני משתמשת באפליקציה סודית. "באיזו אפליקציה את מסתכלת?" פנה אלי מישהו מהקבוצה בפרטי. "אוזניים," עניתי. אז הוא שלח לי תמונה של אחת האפליקציות ושאל אם בזו. "לא," עניתי, "אני פשוט גרה מאוד קרוב למקום שממנו משגרים ושומעת הכול ברגע השיגור ובנוסף אני בחלק המערבי של המושב – כל מה שמשוגר מערבה עובר לי ממש מעל הראש…"
אז שגרה או לא?
יומן הפסקת אש: עוד שתי ריצות לממ"ד בשעה וחצי מוכיחות לי שאנחנו בהפסקת אש תחת אש. מושג ששגור היטב בפי תושבי העוטף ובעיקר בפי המערכות המנהלות כאן את חיינו.
שגרה בכל הארץ חוץ מבעוטף עזה – מכריזות, שוב, הכותרות. אז שגרה או לא? מה, אנחנו שטח אקס-טריטוריאלי? לאט לאט אני מנסה להתחיל את היום עם ההבנה שאנחנו עדיין תחת הנחיות חירום. מעט לפני 10:00 בבוקר מגיעה הודעת הביטחון שלנו, שמבהירה שהושגה רגיעה ולא הסכם (רמז לכך שדבר לא הסתיים), שכל הכבישים החסומים באזורנו יישארו כך לפחות עד הצהריים, וכרגע לא מאושרות עבודות חקלאיות. כל זה בא להזכיר לנו שגם אם שמענו שיש הפסקת אש – השגרה שלנו עוד רחוקה. בבוקר עוד הספקתי לשלוח את הבן הצעיר שלי, בן ה-9, ליום כייף בתל-אביב עם סבא וסבתא שגרים גם במושב. את הבן הגדול השארתי איתי, אולי נספיק לבלות קצת ביחד.
בינתיים מקשיבה לרדיו, מנסה לסדר את הבית שהפך לזירת משחקים בימי ההסלמה. שומעת פיצוץ עמום, הפעם לא מבחינה האם שיגור או יירוט של כיפת ברזל או אימונים (שגרתיים), אבל מבחינה שמדובר בצד המזרחי ולכן לא מדווחת בקבוצה, כדי לא להבהיל. בקבוצה מדווחים שני חברים על אזעקת צבע אדום באזור נתיבות. שש דקות ל-11 עוצר המנחה את הראיון המסיים את התוכנית ברדיו ומודיע בקול מופתע: "רגע, אנחנו מקבלים עכשיו הודעה על אזעקה בעקבות ירי לעבר נתיבות." קולו מעיד על בלבול שהרי כבר כמה שעות שאנחנו בהפסקת אש, כביכול. אז אולי מדובר באזעקת שווא?
מיד מגיעים דיווחים על שיגורים שהיו גם היו, על פיצוצים שנשמעו ועל הנפילות. אני מיד חושבת על הילדים שרק בשעה 10:00 הבוקר חזרו לבתיה"ס ולגנים בנתיבות, כשהם יודעים שהיום יהיה שקט ותוך פחות משעה האזעקה הזו תופסת אותם במבנים הלא ממוגנים, כאשר הם אמורים להגיע בריצה המונית למרחבים המוגנים. אני כבר יודעת מה יפתח הערב את החדשות, אני כבר יודעת שבעוד מספר חודשים יוכרז על תחילת בנייתו של ביה"ס הממוגן הראשון בנתיבות. ככה זה, לאט לאט המעגל מתרחב מעבר לעוטף.
השקט חוזר לאט לאט, כל דקה שעוברת מתווספת לקודמתה ויחד הן הופכות לשעה ועוד שעה. סף הדריכות שלי יורד עד כדי כך שאני מרגישה מספיק בטוחה לצאת מהבית. הכבישים עדיין סגורים, כך שלא ניתן לצאת מהמושב ואולי כרגע עדיף להישאר כאן.
ב-11:30 אני מתראיינת לוואלה – אומרת את מה שיש לי לומר, בדיוק כלפני שנה, כאשר אמרתי בתום הסבב של נובמבר שלצערי נמצא את עצמנו בעוד סבבים כאלו. מספרת על העסק שנפגע כי גם כשהשגרה תחזור לחיינו, המבקרים לא ימהרו לשוב. בעניין הזה לא התבדיתי. הרי הייתי אמורה ברגעים אלו לארח קבוצה גדולה של 70 עובדי משרד ממשלתי – ולסייר איתם בתצפית ובחומה ובעיקר לספר להם על החיים על הגבול. ובעודי מתראיינת מגיע טלפון מהקבוצה של יום שלישי הבא ואני שומעת את הקול המהוסס של הדובר ש, "בינתיים," הוא אומר לי, "אני מקווה שנגיע." (למחרת, הוא כבר התקשר והודיע שהטיול – מבוטל. אני אומרת בבדיחות שאנחנו כבר בשגרה וביום שלישי כבר ממש נשכח שהיה סבב. זה לא עוזר. "המשתתפים ביקשו לבטל. אולי יגיעו באפריל" – כך הסתיימה השיחה.)
רגע לאחר שאני מסיימת את הראיון נעצרת משאית של הובלת דירות בקרבת ביתי. בדיוק היום עובר לכאן דייר חדש. עד לפני שלושה ימים התגורר כאן בשכירות זוג שמכר את המפעל המשפחתי בשדרות ועבר קרוב לנכדים במודיעין. המובילים לא מתרגשים מהמיקום – הם נראים משועשעים. אני מבינה שהדייר החדש מגיע מהשפלה. מקווה שקבלת הפנים שלו תהיה שקטה יותר מהבוקר הזה.
הבוקר אנו מתבשרים שההסלמה הזו היא בכלל מבצע ויש לו שם: "חגורה שחורה". אני מיד מחייכת כי חושבת על איזו חגורה חשב מי שהגריל את השם הזה: חגורה של קראטה שנחשבת לדרגה הגבוהה ביותר בסוג הלחימה הזה או, בכזו שמשחילים סביב הלולאות במכנסיים כדי שאלו לא יפלו, או רחמנא ליצלן, זו שפעם נהגו להכות בה. חושבת בעיקר על המסר שרוצים להעביר בשם הנבחר לכל מבצע. מודה שהפעם אני מבולבלת.
קצת לפני הצהרים מתקשר אלי חבר כנסת, חבר טוב, שנמצא פה היום באזור. שואל אם אני פנויה לקבל אותו. אני מבינה שהכבישים בחלקם עדין סגורים, ולכן מפנה אותו לכביש המילוט שדרכו אנו נוסעים בחירום. נשארת איתו על הקו לוודא שהוא בדרך הנכונה. אנחנו מסיירים ברחבי המושב, אני נזכרת שאין גנים ותושבים רבים לא נמצאים כאן ואין לי עם מי להפגיש אותו.
נכנסים לצרכנייה שתמיד שמח בה ובעיקר עכשיו אחרי שיומיים היינו סגורים בבתים וזה המקום היחיד שאנו נפגשים בו האחד עם השני. פוגשים את הרבש"צ על השביל ומיד שואלת אם זה בסדר ללכת לתצפית. אחרי שאני מקבלת תשובה ברורה ובטוחה שהפסקת האש אכן איתנו – אני לוקחת את האורח לתצפית והוא מופתע מהקרבה לגבול. אני מכירה לו את הבן שלי ומיד הם מוצאים נושאי שיחה משותפים. משם אנו נוסעים לחומה ואני מסבירה לו על כל החומות המקיפות אותנו. מסיימים את הביקור בצילום על רקע החומה ולאחר שהדביק את חלק הפסיפס שבחר.
"תחנה אחרונה," אני אומרת לו, "כדי שתצא מכאן עם אופטימיות," ועוצרת ליד המגרש שבו בעוד שבועיים נתחיל לבנות את ביתנו. "לא חוששים, לא מהססים. כבר החלטנו. כאן בנתיב העשרה."
סיכום במספרים
יומן הפסקת אש: 450 רקטות נורו על ישראל מיום שלישי בבוקר ועד חמישי לפני הצהריים.
90% מהן יורטו על ידי כיפת ברזל
60% נורו לעבר שטח פתוח
25 מחבלי הגי'האד האיסלמי חוסלו
