יורה לכל הכיוונים

השבוע ביקרנו במשק ארוסי שבמושב אליעד שברמת הגולן – המשק הצעיר וההולך ומתהווה של רותם ומיריק ארוסי, אותו הם מקימים כנגד כל הסיכויים והקשיים * בדרך להקמת משק מצליח רותם עושה חלק גדול מעבודות ההקמה לבד, עובד במקביל בגינון במרכז הארץ, לומד כיצד לגדל ומארח קבוצות מתנדבים שמסייעים לו בקטיף ובטיפול בצמחים * ציונות 2022

תמיד זה כיף לראות איך חבר'ה צעירים מקימים בעשר אצבעות משק חקלאי חדש, ובמצב החקלאות של היום זה בוודאי ובוודאי לא מובן מאליו. וכאן אני לא מדבר על משק של "בן ממשיך" שמפתח, מחדש ומגדיל את מה שבני משפחתו כבר עשו לפניו – אלא על רותם ומיריק ארוסי, זוג צעיר שהחליט לעזוב את כפר בן נון שבאזור לטרון לטובת הקמת משק חקלאי במושב אליעד שברמת הגולן, כנגד כל הסיכויים – תוך שהם עדיין מג'נגלים בין עבודות בחקלאות ובגינון ובקיצור, סיפור לא פשוט שממש מחייב הצדעה וחיבוק ענקי למשפחה הצעירה הזאת.

אני מגיע למשק ארוסי באליעד שנמצא בתהליכי בנייה מתקדמים. לרותם ומיריק ארבעה ילדים: הקטנה נלי בת 3.5, צוק בן ה-5, שחף בן ה-11 ואדווה בת 12.5. משפחת ארוסי מתגוררת במבנה יביל בשטח 58 מ"ר, כאשר לצד המבנה הולך ומוקם בית המשפחה, אותו בונה רותם כמעט בעשר אצבעותיו ובעזרת חברים מהמושב. לצד בית המשפחה בנה רותם אורוות סוסים,, הקים סככה ענקית ממתכת והוא עסוק בבניית הבית, בניית אוהל (יורט) למתנדבים, טיפול בפירות היער, הנקטרינות והאפרסקים שנטע וכמובן בעבודה שלו כעצמאי ובעל חברת גינון במרכז הארץ והרשימה עדיין ארוכה.

"תמיד רציתי משק חקלאי"

רותם ארוסי (40), נולד וגדל במושב בית חשמונאי שבאזור לטרון, במועצה האזורית גזר. אביו מאיר עבד שנים רבות במפעל קרגל ואמו מלכה עבדה שנים רבות במועצה האזורית גזר ובבית ספר. רותם התגייס לגבעתי ואחרי שסיים קורס קצינים שירת כשנה וחצי כמ"מ בקבע, בפלוגת הקבע של הגדוד הבדואי בכרם שלום. "זו הייתה חוויה מעניינת ומהנה," נזכר רותם, "חבר'ה נהדרים, זה כמו לעבוד עם מילואימניקים כי הם כולם שם היו נגדים בקבע שנותרו לוחמים."

לאחר השירות הצבאי יצא רותם ל"טיול הגדול": "טיילתי בתאילנד, לאוס, וייטנאם, קמבודיה ואני לא יודע אם הוא כזה טיול גדול – אחרי שלושה חודשים כבר הספיק לי – רציתי כבר הביתה. טיילתי עם מיריק אשתי, אנחנו מכירים עוד מהצבא. ישר נכנסנו לעניין, 'התחלנו את החיים' מה שנקרא."

לאחר הטיול עברו רותם ומיריק להתגורר במושב עזריה ובהמשך עברו לכפר בן נון. השניים התחתנו בשנת 2009: "פתחתי חברת גינון, למעשה עד היום אני עובד בחברת הגינון שלי. שלושה ימים מהשבוע ברצף אני יורד למרכז הארץ לעבוד בגינון, כדי להחזיק את המשק ואת כל הדבר הזה שבנינו פה," הוא אומר בחיוך, "להחזיק את יוקר המחיה והחקלאות."

איך הגעתם מאזור לטרון למושב אליעד ברמת הגולן?

"לאליעד עברנו לפני בערך כשבע שנים. האמת שלפני אליעד ניסינו להתקבל במיצר ולא הלך לנו שם, יש להם רשימת המתנה ארוכה מאוד. גם אנחנו נכנסנו לרשימת ההמתנה אבל אמרתי: 'יש לי אוקיי מהאישה – ואם זה לא קורה עכשיו אז זה לא קורה בכלל'. אז כמו שאני תמיד נוהג. לא עברנו לפה ולא השכרנו בית, באתי – קניתי את השטח למשק וזהו בלי להכיר פה אף אחד.

"זה היה מטורף כי תוך כדי העבודה שלנו על פיתוח המקום למדנו להכיר את האנשים. אני אדם מאוד אימפולסיבי ואם אני רוצה משהו זה חייב לקרות – ואחר כך מתמודדים עם ההשלכות. לא תמיד זה טוב אבל טפו טפו עד היום זה הלך לי חלק."

מיריק, רעייתו של רותם, אומרת: "מאז שהגענו לפה לאליעד אני מרגישה מדהים. אני אוהבת פה את הכל, את החופש, את האווירה, את הקהילה. אני חושבת שאנחנו מאוד מתאימים לפה, יש לי כבר חברות כאן. אני גם טיפוס שמאוד אוהב חברה ולא קשה למצוא פה את זה.

"האמת שלא תכננתי בכלל לעבור לכאן. לא ראיתי את זה קורה. נולדתי בעיר, אהבתי להיות בעיר וכשהכרתי את רותם הבנתי שאין כאילו מפלט – זה יהיה מושב, זה במירכאות היה התנאי. לא נרתעתי מזה, ההיפך, אפילו נהניתי מזה רק שעד אז לא ידעתי שזה נמצא בי. המעבר לפה היה מושלם, לא

היה לי שום ספק. היינו באים לפה להתארח בחגים, בחאנים אצל חבר'ה שהיום הם חברים. ברגע שקנית משק במושב אתה נחשף לקהילה נהדרת ומתחיל תהליך של קליטה.

"אני רגילה לזה שמה שרותם רוצה קורה ולא משנה איך – הוא טיפוס שמציב לעצמו יעד, אם זה בלימוד של כל הדבר הזה. אני חושבת שאני הצד היותר רציונלי, הוא לא בוחל באמצעים – הוא עושה. אם הוא צריך משהו הוא יקנה או יעשה לבד. רותם זה רותם אבל פה באליעד רוב החבר'ה הצעירים הם כאלה 'הנדימן' ומאוד עוזרים – יש כאן במושב המון ערבות הדדית. כשראיתי שאנחנו לא מתקדמים עם בניית הבית רציתי לעשות 'יום גיוס' – יש פה במושב מונח כזה. אנשים פה הקימו בית לחבר מושב שהקבלן שלו קם והלך. הם התגייסו וסיימו לו את הבית. פשוט אנשים עם לב ענק!

"כשהגענו לפה הכל היה שטח ריק. התחלנו לחשוב היכן שמים את הבית, היכן בונים את הסככה, היכן מסתיימת חלקה א' ומתחילה חלקה ב' החקלאית, ששם נבנה את הבית רשת, זה לא היה פשוט, אבל רותם הוא המנוע, אני יותר הטיפוס ההגיוני ואם זה היה תלוי בי כנראה שהיינו תקועים אי שם באמצע."

רותם, למה חקלאות?

"תמיד רציתי משק חקלאי, זה היה החלום שלי, לאו דווקא בצפון. הדודים שלי מצד האמא הם מושבניקים וחקלאים, בזמנו הייתה להם גם רפת מאוד גדולה והם סגרו ופתחו – היו בחקלאות הרבה מאוד שנים. בתור ילד כמובן שיצא לי לעבוד בחקלאות – עישובים בחצילים, בקטיף, בבצל. מלבד זאת הייתה להם באסטה בשוק ואז כילד זה גם לעבוד בחופשים עם הפירות והירקות – אז כל נושא החקלאות תמיד קסם לי ותמיד רציתי שיהיה לי משק משלי.

"בסופו של דבר, החיים הביאו אותי למקום של גינון שזה קצת דומה לחקלאות, זה גם להתעסק עם אדמה, עם צמחים וכל הקשור בזה. למרות שלפני שנכנסתי לגינון כמעט פתחתי מאפיה – יש לי שריטה עם לחמים ובצקים – דברים שאני מאוד אוהב. גם היום, למרות שאני עסוק בגינון ובחקלאות אני עדיין אוהב להתעסק עם הבצק והאפיה."

פטל ואוכמניות

אנחנו נמצאים בעיצומו של חודש יולי, פירות היער של רותם מניבים וזו למעשה התקופה החמה של קטיף הפטל והאוכמניות. לקטיף פירות יער אין מיכון, מדובר בעבודה ידנית שדורשת דיוק, עדינות כדי לא לפגוע בפירות הרכים ובעיקר המון, המון ידיים עובדות.

הספונטניות של רותם, ההשקעות שעשה ברכישת המשק, בבניית הבית החדש, בהקמת בית רשת, בשתילות פירות היער לפני שנת השמיטה, בנטיעת 30 דונם מטעי אפרסקים ונקטרינות והרשימה עוד ארוכה – כל ההשקעות הללו הכניסה את רותם לבעיה כלכלית קטנה, או כמו שרותם אומר: "קפצנו קצת מעל הפופיק". כשהגיע הזמן לקטיף הפטל והאוכמניות הוא נאלץ להיעזר במתנדבים וממש הופתע לטובה.

"בשלושה שבועות האחרונים," אומר לי רותם, "אנחנו עובדים מאוד קשה עם כל מה שקשור פה לשינוי שעשינו במשק. את השתילים של הפטל והאוכמניות שתלתי במאי שנה שעברה והשנה זה הקטיף השני שלנו – אחרי צימוח של ארבעה חודשים. יש לי פה 2.5 דונם פטל ו-1 דונם אוכמניות. הגענו לפה ונפגשתי עם אדריאן מ'טרה נובה' במושב כנף, שבין היתר מגדל גם פירות יער. נכנסתי אליו לאוכמניות וטעמתי וכך בחרתי את זני האוכמניות – מה שהיה לי טעים החלטתי לגדל. פחות התחברתי לפטל, אותו אני פחות אוהב, אבל אנשים מאוד אוהבים אותו – אבל בגדול הגידול הוא כייפי בשבילי.

שיהיה להם הכי כיף

"אני עוד חדש בפירות יער ובחקלאות, אני עוד לומד את הנושא ועשיתי כמה טעויות. למזלי, יש לי כמה חבר'ה שעוזרים לי. אני כל הזמן לומד ומיישם בבית רשת ובמטעים. שנה שעברה הייתה לנו בעיה עם ידיים עובדות, לא הצלחנו לקטוף את כל הפרי, עד שהכרתי את 'סנדו' – היישומון (אפליקציה) של 'השומר החדש' והבאנו לפה מתנדבים שממש הצילו אותנו. כל השינויים שאנחנו מבצעים ואתה רואה פה זה למתנדבים – הקרוון בכניסה, המחסן החדש הלבן שאני בונה מתחת לסככה, המטבח המאולתר מתחת לסככה וה'יורט' שאני בונה עכשיו זה למען המתנדבים שבאים לפה."

ואיך זה הלך?

"נהדר ומדהים. מאז שזה התחיל אתה נחשף לאנשים שכל כך כייף שהם באים, באמת. למשל, רק ביום חמישי האחרון היו פה 80 איש – 50 בנות עולות חדשות בצבא שבאו והתנדבו לכמה שעות מהצבא ועוד 30 חבר'ה מכפר הרא"ה.

"בגדול, עלמה, המ"מית שלהן יצרה איתי קשר ואמרה לי: 'שמע, אנחנו רוצות לבוא לכמה שעות של התנדבות'. בנות חמודות ועלמה בכלל מדהימה – באו לפה, קשרו שיחי פטל, עשו עישוב וקטיף פטל,

באמת אתה מקבל פה עזרה שהיא בחינם. החבר'ה של כפר הרא"ה היו כאן שלושה ימים, חבר'ה בני 15-16 מדהימים.

"אני מנסה לתת למתנדבים המקסימים האלה מה שאני יכול. פרשנו ציליה גדולה שיהיה מקום לישון, עם מדורה, בנינו מטבח חוץ שהם יכולים לבשל, עם כיריים ותנורים ועניינים וכל מה שצריך. כל חודש יולי אצלי מלא, מפוצץ בחבר'ה שיבואו לקטיף. אז נכון, זה לא תמיד כמו שאתה רוצה שזה יהיה, אבל מצד שני אני אומר 'וואלה זה עדיף על כלום, זה עד שנעמוד על הרגליים' והכי חשוב – זה חבר'ה שהכי כיף לארח אותם. אני גם מסתכל על זה מהצד והילדים שרואים את זה חווים נתינה, רואים אנשים שאכפת להם, שבאים לעזור ולתרום – הילדים מדברים איתם ומתערבבים איתם – בסופו של דבר גם לילדים זה עושה משהו. כולם עבדו, כל הילדים עבדו גם כן, כמה שהם יכולים כמובן."

להתחיל מאפס

מלבד אירוח המתנדבים שבאים לעזור במשק, רותם הוא טיפוס שאוהב אנשים ולארח אורחים. בחודש שעבר שמח לארח את תא"ל רומן גופמן, מפקד אוגדה 210 מלווה בעשרות חיילים מהאוגדה ובעיקר מגדוד 595. אל החיילים התלווה רס"ן גיא ריבנפלד, סמג"ד חיילי גדוד "עיט" – כולם הגיעו לביקור במשק הצעיר ההולך ומתהווה.

רותם ערך לחבר'ה סיור בבית רשת, הסביר על התהליך שעברו עד שהגיעו למשק באליעד, על הבחירה שלהם בחקלאות ובפירות יער ועל העבודה השוטפת, ואף קיבל תעודת הוקרה ממפקד האוגדה על הסיור.

רותם: "זה היה מחמם את הלב ומאוד מרגש לראות איך החיילים מתלהבים מהסיפור האישי שלנו ובעצם לומדים מקרוב מה זאת חקלאות ומה הוא החזון שלנו למשק."

איך הייתה ההתחלה?

"אתה צריך להבין דבר אחד – קיבלנו פה חלקה ריקה, פשוט אדמה. את הבית אני בונה כמעט לבד, את הסככה הגדולה שאתה רואה פה בניתי לבד. מגיל 15 כשהייתי בבית של הסבא והסבתא היינו מסתובבים ברפת הישנה שכבר לא הייתה בשימוש, והיינו כבר סוחבים רתכת גדולה. תאר לעצמך, הסתובבנו, שני ילדים קטנים, עם רתכת ענקית, כשאף אחד לא רוצה לעזור לנו או ללמד אותנו לרתך.

"מה עושים? אתה לומד לבד ובדרך הכואבת. היינו בבית חולים כי נשברה המסיכה ואנחנו התעקשנו לרתך גם בלי מסיכה, כאשר שנינו מסתכלים על הריתוך. הבהילו את שנינו לבית חולים, הוא לא ראה כלום בהתחלה ואותו אשפזו מייד, אומרים שעיניים כחולות יותר רגישות וזה מה שהיה לו. אני אמרתי 'זה שום דבר' אבל לא ישנתי כל הלילה, חטפתי את זה יפה מאוד וגם אושפזתי – ובקיצור, ככה למדנו לרתך. זה נשבר וריתכנו שוב ושוב עד שלמדנו."

את הבית הגדול שבחצר המשק עדיין לא סיים להקים והמשפחה עדיין מתגוררת במבנה יביל שרכשו והציבו בעזרת מנוף לצד שטח הבית המיועד, עליו הוא אומר. "זו בניה קלה בקונסטרוקציה מרותכת עם מבודד, כמובן הכל כאן בוצע עם תוכנית של אדריכל ומהנדס. בפנים זה גבס, יש ריצפה וממ"ד ביציקה. ככה התחלתי בבניה ועוד פעם עם המון עזרה מכמה אנשים במושב.

"עוד פעם היו לי כמה קשיים, חבר'ה באו, נתנו עצות ושמו יד. תכלס, כשזה מתחיל זה ממש רץ. רעפים רציתי לעשות לבד עם עזרה של כמה חבר'ה, אבל בדיוק נכנסנו לחורף ואמרתי שאם אתחיל לבד זה ייקח לי זמן, ואני רציתי גם בחורף לתת עבודה אז לפחות שיהיה לי גג. לקחתי גגן שעשה לנו את הרעפים ואז המשכתי את כל העניינים בפנים. את האינסטלציה עשיתי לבד, את החשמל עם אבא ואת הריצפה אני עושה כרגע עם עוד חבר מהמושב שעוזר לי. יצקתי כבר את העמודים לפרגולה ובעתיד נצפה אותם באבן מקומית. עשיתי כבר את הקונסטרוקציה לגבס אבל הבאתי מישהו שיעשה כבר את הגבס עצמו. עוד לא נכנסנו כי הריצפה עדיין לא מוכנה אבל זה קרוב."

"אתה חי בסרט"

אי אפשר לקבל כמובן מאליו את מה שרותם ומיריק בנו בשבע שנים מאז שעברו לאליעד. קרוב לוודאי שבן אדם אחר, עם אותם נתוני פתיחה כפי שהיו להם – היה עושה תחשיבים כלכליים ונמנע מהמעבר או דוחה אותו לעתיד. קרוב לוודאי שלולא ה"ידי זהב" של רותם הוא היה נמצא עכשיו בחצי מהדרך, עם בית יביל, בית רשת, סככה ו…זהו.

למזלו, רותם עשה את רוב העבודה בעצמו: "צודק, לגמרי נכון, אבל זה כיף לראות את הכל מתפתח. ככה התקדמנו, לאט לאט, עוד משהו ועוד משהו – ובסופו של דבר זה תפש תאוצה. בסוף השאיפה שלי היא שיהיה פה משק מתפקד על טהרת החקלאות.

"אני גם בן אדם שיורה לכל הכיוונים. עוד לפני שעברנו לאליעד דיברו איתי אנשים ואמרו לי: 'איך בדיוק תעשה את זה? גם תעבור לצפון, גם תעבוד בגינון במרכז הארץ, גם תיבנה את הבית לבד וגם תעשה

חקלאות?'. חברים אמרו לי 'אתה חי בסרט!'. היו צוחקים עלי ופשוט אמרו לי: 'זה בלתי אפשרי – הכל ביחד? זה לא הגיוני' – ואם לומר את האמת, בתקופה האחרונה אני באמת עובד בצורה שהיא לא הגיונית. אני עובד שלושה ימים במרכז, יישן במרכז או אצל ההורים או בקיבוץ נחשון, שם יש לי מלא חבר'ה שעובדים איתי בגינון. אגב, באוגוסט הם יעשו טיול לצפון וכל הנוער שלהם יגיעו לפה ליום התנדבות, נעשה להם כיף."

הלקוחות מפרגנים

"מבחינתי, מי שמגיע לפה להתנדבות זה לא רק העבודה. מלבד הדבר הזה שהם באים ונותנים לך בהתנדבות, נותנים לך מזמנם החופשי עבודה – אז יותר מכל חשוב לי שהם ייהנו וכדי שזה יקרה אני עושה את כל מה שאני יכול. את הכל וזה המעט שאני יכול לעשות.

"עם ההתקדמות שלי עם בני הנוער ובכלל יש בנושא הזה התעוררות רצינית ולפעמים אני מרגיש כמו בית מלון. מלא אנשים רוצים להגיע, להתנדב, לתת יד. אין כאן תנאים של בית המלון, אני אומר להם: 'זה מה שיש לי', אבל אני דואג שגם במה שיש – יהיה להם הכי כיף.

"אז כרגע קצת קשה מבחינת חיי היום יום אבל אני מאמין שיהיה בסדר. מלכתחילה לא רציתי לעסוק כאן בגינון כי פחדתי שאני אשאב לזה ולא תהיה חקלאות. אנחנו חייבים לייצר פה הכנסה מחקלאות תוך כדי צמצום ההכנסות מהגינון. אמרתי כל עוד אני במרכז ויש לי גם לקוחות שלי שאני עובד איתם שנים, אז אמשיך לעבוד בגינון. ויש לי באמת את הפריבילגיה לעבוד שלושה ימים בשבוע עם אנשים שכיף לי איתם ואני מטפח את הגינות שלהם. לקוחות רבים שלי באו לפה מהמרכז לקטיף או לביקור עם הילדים – זה חלק מההנאה שלי.

"המטרה הראשונה שלי במשק היתה ליצור איזשהו רצף עבודה שנתי ולעשות דברים שאני אוהב לעשות – ריבות, שמן זית וזעתר. אני יכול להגיד לך שמאז שהגיעו המתנדבים עלה עניין חדש של אירוח, אתה רואה אנשים שכיף להם ונהנים, אתה עושה להם טוב והם עושים לך טוב – זה גרם לי לחשוב שאולי אעשה משהו מעבר לחקלאות, בין עם זה משהו תיירותי ובין אם זה מקום מפגש לחברות או לבתי ספר, או משהו בקטע חינוכי.

"אני עדיין לא יודע איך עושים את זה, אבל אם אצליח להגיע למצב של להביא חבר'ה שיבואו לפה לשנת שירות, ומלבד העבודה החקלאית להכניס פה קצת תכנים חינוכיים, סדנאות, שאתה יכול גם לתת ולא רק לקבל. ואם הצלחת לעשות טוב לבן אדם וגם לקרב את החבר'ה האלה לעולם של החקלאות – אז אני את שלי עשיתי."