בר חפץ מוציא לעולם מעת לעת מידע על האבוקדו שהופך לוויראלי בעיקר כשהוא ממליץ לצרכן הפשוט המלצות ששוות זהב. בר מנהל כיום את גידול האבוקדו של קיבוץ נירים – קרוב ל- 1,000 דונמים של מטעים, כולל המטע הוותיק בן 52
את בר חפץ פגשתי לראשונה בשנה שאחרי 'צוק איתן' – אי שם בשלהי 2014. התושבים ברחבי הנגב המערבי היו חבולים, חלקם מבולבלים ממה שעבר עלינו בקיץ של אותה שנה. כולנו, בלי יוצא מן הכלל ציפינו לבאות, ליום שאחרי, שאולי יביא איתו את השקט המיוחל לשנים הקרובות. בקיבוץ נירים החיים עדיין לא שבו למסלולם, בתקופה שלאחר מלחמת צוק איתן, התושבים ניסו להתאושש מהטרגדיה שפקדה את הקיבוץ ביום האחרון, היום שבו נהרגו שחר מלמד וזאביק עציון ז"ל בזמן שבו כבר הוכרזה הפסקת אש. מאז, יודע כל תושב באזור הגובל עם עזה, שהזמן המסוכן ביותר הוא זה שמגיע מיד לאחר ההכרזה על הפסקת האש.
בר ואני נפגשנו במסגרת התארגנות אזרחית שהקמנו כאן ברחבי הנגב המערבי וקראנו לה "התנועה לעתיד הנגב המערבי" ומטרתה הייתה לדרוש שקט וביטחון כאן, בישובים הגובלים ברצועת עזה. כבר אז דיברנו על החיים כאן, שאינם יכולים להמשיך להתקיים "מסבב לסבב" ועל כך שהגיע הזמן שאנו, התושבים מכל המרחב, צריכים להשמיע את קולנו ואין חשיבות להשתייכות הפוליטית של כל אחד מאיתנו. בר היה מאוד נחרץ בעמדותיו ואני זוכרת את הרצון שלו ללכת עם נטיות הלב ולהתעקש על ניואנסים, שמבחינתו, בלעדיהם לא יקשיבו לנו שם במקום שבו מקבלים החלטות.
זכרתי שבר הוא הבחור מהאבוקדו בנירים, התחלתי לעקוב אחר הפוסטים שהוא העלה, לפעמים 4 ביום, חלקם קצרים וחלקם ארוכים ומפורטים, כאלו שנכנסים לעובי הקורה. תמיד מעניין לקרוא אותו, פעם זה על אבוקדו ונפלאות הפרי ופעם זה על מה לא עושה הממשלה לטובת אזרחיה היושבים בגבולות ופעם הנושא הוא בכלל הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואיך היעדר טיפול נכון בו מונע מאיתנו חיים טובים יותר.
למה אבוקדו?
בר מנהל כיום את גידול האבוקדו של קיבוץ נירים. קרוב ל- 1,000 דונמים של מטעים, כולל המטע הוותיק בן 52. "אנחנו לא רק מגדלים, אלא גם אורזים, משווקים ומשנעים. אנו משווקים הן לשוק המקומי, כ- 40% מהתוצרת, ואת השאר 60% מייצאים". לגידול האבוקדו הוא לא הגיע במקרה, הוא גדל איתו. אבא שלו ניהל את המטעים ובר עבד בהם כנער ולמד חלק גדול ממה שהוא יודע היום. גידול האבוקדו של נירים מנוהל בנפרד משאר הגידולים. צוות גידול האבוקדו מונה 4 עובדים זרים קבועים, 5 עובדים מטעם ארגון "השומר החדש" (שמתחלפים בכל שנה) ושני אחראים, ביניהם בר. מדי פעם, מגיע אבא של בר, נמרוד, לתת כתף ועצה טובה היכן שניתן.
בר, בוגר הפקולטה לחקלאות שבתקופת הלימודים התגורר עם זוגתו במרכז. יצא לו לעסוק בחקלאות ברומניה, בגינון ואפילו לעבוד באבוקדו של קיבוץ מעברות. "כילד בנירים, גדלתי בין עצי האבוקדו, נשמתי אותו בכל יום וכמובן אכלתי ממנו. אולי עבורי זה מסלול שקצת היה ידוע מראש. בעברי, עבדתי באבוקדו של קיבוץ מעברות, שם למדתי הרבה ממה שאני יודע היום בזכותו של איש יקר, חיים ארדיטי, הקיבוצניק במובן הכי שלם של המילה, ובעקבות המפגש הממושך איתו, התחזקה האהבה לגידול אבוקדו".
למה בנירים?
בסביבות 2010, כשהמדינה החליטה לבנות ממ"דים – נולד צורך לאכלס את הבתים בנירים כדי שיזכו למרחב מוגן, אז נכון שזו לא הסיבה העיקרית, אבל זה עוד גורם שזירז את חזרתנו לקיבוץ", מספר בר. הוא עבד בחוות הפלפלים ד.ע.ר בעמיעוז וב- 2012 חזר למטעי האבוקדו הכל כך מוכרים לו. "בנירים מתייחסים לחקלאות כתעשייה, כזו שמקדמת גם את העוסקים בה; תמיד תהיה כאן תנועה של אנשים בתוך ענפי החקלאות. בעיניי זה מה שנקרא לפתח ולהתפתח", אומר לי בר.
אנחנו מדברים על ההבדלים בין חקלאי מושבניק לבין מי שעוסק בחקלאות בקיבוץ ונראה שהקונסטלציה הקיבוצית נוחה ומתגמלת עבורו יותר מזו המושבית. "החקלאים במושבים הם עצמאיים לכל דבר, הם לרב לא יעברו מענף לענף ויגדלו כמעט תמיד את אותו סוג הגידול. המשותף להם ולנו הוא שאנו מתמודדים עם אותם אתגרים בחקלאות".
חקלאות ואתגרים בכלל ובפרט כאן בנירים
בר מסביר לי על ענף גידול האבוקדו בישראל שהוא אחד הרווחיים והאתגר הגדול הוא המים והעלות שלהם. "יחסית לענפי גידול אחרים, הטיפול באבוקדו לא קשה. צריך להכיר את התכונות המאוד מיוחדות שלו כמו רגישות גבוהה לעודף מים, מעט מים אך בעיקר איכות המים. כמות הריסוס חייבת להיות מדויקת ואפשר לומר שמדובר בגידול קצת מפונק מבחינת הטיפול בו. כאן כל עץ מטופל בנפרד ובאופן אישי, לא מתייחסים לחלקה אלא לפרטים המרכיבים אותה". אני לומדת שבישראל ממוצע התוצרת הוא טון וחצי לדונם ושיש מטעי אבוקדו שהתוצרת שלהם אפילו גדולה יותר.
אתגר נוסף הוא פערי התיווך: "הם אכן בעייתיים אבל אני מודה שאצלנו בגידול האבוקדו של נירים, פחות מרגישים את הסוגייה הזו כמכשול". אנחנו מדברים, איך לא, על נושא העובדים הזרים ונזכרים שבעבר הלא רחוק, כזה ששנינו זוכרים, הגיעו לכאן תושבי רצועת עזה לעבוד איתנו בחקלאות. אנחנו בעיקר נזכרים בפשטות שהייתה אז, אפילו בעובדה שרב העובדים מהרצועה דיברו עברית והכירו את התרבות הישראלית. "הלוואי והיו מגיעים לכאן היום העובדים מהרצועה", אומר בר.
שנינו מודעים היטב לסיבות שבגינן אותם עובדים כבר לא מגיעים לעבוד כאן איתנו ובאותה מידה אנו מתגברים על העול החדש שהתווסף לסל התשומות המכביד על החקלאים: מיסים ואגרות, טיפולים רפואיים, הטבות שאינן ניתנות לעובד הישראלי, מציאת פתרונות לינה וכל הכרוך בזה וכמובן האתגר הכל כך מוכר לכל חקלאי בישראל שנסמך על ידיים עובדות זרות: המכסות שלעולם לא ימומשו. משרד החקלאות יודע ומאשר ששטחי החקלאות דורשים כך וכך עובדים אך בפועל מאשרים, במקרה הטוב, מחצית מהפועלים. פשוט כי אין.
חקלאות טובה לחקלאים?
אני שואלת את בר על הביקורת שיש לו על שרי החקלאות שהתחלפו כאן עם השנים: "לעיתים אתה מבין שעדיפה תקופה ללא שר חקלאות מכהן מאשר תקופות שהיו כאן. יש כמה שרים שהחקלאות כן היתה חשובה להם, אך לצערי, זה לא המקרה בשנים האחרונות. גם מנכ"ל שהאג'נדה שלו היא כלכלה חופשית ואין לה קשר למה שקורה בשטח, בוודאי שמזיקה לתחום". בר מזכיר את התמורות שחלו בעקבות פירוקה של חברת אגרקסקו כמו למשל שהיא זו שעסקה בהכנסת גידולים חדשים ובסטנדרטיזציה ומאז שהתפרקה: "משרד החקלאות לא ראה לנכון לעסוק בשני הנושאים הללו וזה מצער מאוד".
בוא נדבר על העתיד של החקלאות, אני מבקשת ממנו, על הדור הצעיר. "באזור הדרום אני רואה יותר את בני הדור הצעיר שממשיכים את העיסוק בחקלאות, בין אם במשק הפרטי שרכשו ובין אם בסיוע במשק המשפחתי המורחב. בעיני זה מעודד".
מה המצב בנירים ואיך מטפחים כאן דור המשך?
"נירים יוצא דופן, ממוצע הגילאים של העובדים בחקלאות הוא 40 ואת העובדה הזו אני מייחס ליחס של הקיבוץ לחקלאות כתעשייה והנכונות לפתח ולהתפתח".
ביטחון לאבוקדו
בר מספר שהמצב הביטחוני כאן בגבול משפיע על גידול האבוקדו אך לא תמיד באופן ישיר: "מצד אחד, יש כאן שגרה יום-יומית, אך ברגע שאנו נכנסים למצב חירום, אין מי שמוכן להסתכן ולכן בזמן כזה לא מגיעים למטעי האבוקדו".
ובכל זאת, כשמדובר בתקופה ארוכה, למשל מבצע צבאי, גם אז לא מתקרבים למטעים?
"ב'צוק איתן' נרמסו כאן שדות על ידי הטנקים והכלים הכבדים שעסקו בלחימה. זו תקופה שבה תכננו לשתול אבוקדו ובדיוק התחיל המבצע, אך מאחר וסוגיית שנת השמיטה אינה סובלת דיחוי ואסור לנו לפספס את המועד – המתנו להפסקת האש הקרובה ודאגתי שיגיעו מרכזי מטעים ועובדים זרים ממפעלי גרנות. בזכות ההיענות המהירה שלהם כמעט סיימנו את השתילה. דווקא ביום האחרון לשתילה נורו פצמ"רים על הקיבוץ. העובדים הזרים ברחו, ממש נסו על נפשם, ואנחנו סיימנו את השתילה בזמן בסיוע חברים שגייסנו מכל הארץ".
מה לגבי השריפות שבשנת 2018 הפכו לנשק החדש (והזול) של שכנינו כלפינו.
"אכן נשרפו פה כמה עצים אך הנזק הכולל לא היה גדול".
אז אילו השפעות יש למצב הביטחוני?
"הנזק הגדול נגרם כתוצאה מימי העבודה שמתבטלים כאן בעקבות כל הסלמה. כל סבב מביא איתו איסורים להגיע למטע ולבית האריזה, וצריך לזכור שכאן אצלנו כבר מבינים שגם כשהוכרזה הפסקת אש – עדיין לא חוזרים לשגרה. לכן יש גם את הימים שאחרי הסבב, כשבחדשות כבר הודיעו שאפשר לחזור לשגרה. בשנה וחצי האחרונות התבטלו לנו 20 ימי עבודה. אני סבור שהמדינה צריכה לקבוע מנגנון פיצוי קבוע לנזקים עקיפים בחקלאות".
"בסבב האחרון של נובמבר 2019 גילינו, בבוקר שבו חזרנו למטע, פגיעה ישירה של רקטה שממש שיסעה את בסיס הגזע. זה בהחלט נזק ישיר אבל מדובר בעץ אחד. ביטול ימי העבודה מסב נזק גדול יותר מכל פגיעה כזו."
היחצן המקצוען של האבוקדו
למי שלא מכיר את בר מהרשתות החברתיות, בעיקר פייסבוק, כדאי ואפילו מומלץ להיכנס מידי פעם ולקרוא את מה שהוא כותב. כשמשהו בו בוער, הוא לא ישאיר את החברים הווירטואליים ללא מענה. הוא כותב על פוליטיקה, על המצב הביטחוני, הוא לא חושש להציע פתרונות, גם אם אינם פופולאריים במיוחד, כותב על חקלאות, ולא פעם, אינו חוסך ביקורת נוקבת ממי שעומד בראש משרד החקלאות.
הוא כותב הרבה על גידול אבוקדו – בעיני הוא הפך לאיש יחסי הציבור של הפרי הזה שמשום מה סובל מהיעדר יחצנות. פעם עוד היו מפיקים פרסומות להגברת הצריכה של הפרי היפה והטעים הזה, והיום – כשכמעט כל השנה יש אבוקדו על מדפי הסופרים – אנשים לא מבינים איך זה יתכן ובעיקר איך בוחרים אבוקדו טוב ונותרים מבולבלים. אז מעת לעת בר מעלה את קרנו של האבוקדו ומוציא לעולם מידע שהופך לוויראלי בעיקר כשהוא ממליץ לצרכן הפשוט המלצות ששוות זהב. הוא מגלה לנו שיש יום האבוקדו הבינלאומי (31.7) ומציין אותו, הוא מתקן עובדות לא נכונות של כתבים המנסים לסקר את יבוא האבוקדו, הוא מעלה תמונות של אבוקדו, מצלם את הזריחות היפות הניבטות אליו מתוך המטע, כותב על יצוא ושיווק הפרי כאן בארץ. אז כמו שדייג כנראה אוהב דגים, כך מי שגדל לצד האבוקדו, והפך למנהל הגידול של הקיבוץ, אוהב את הפרי. אפילו תמונת הפרופיל שלו צולמה באבוקדו, גם תמונת הרקע והוא מצהיר על עצמו :"אני רואה את עצמי ממשיך בחקלאות ונכון להיום, אין לי תוכניות לעזוב את ענף האבוקדו".
נירים – אחד הישובים שספגו הכי הרבה רקטות
בר חפץ, נולד וגדל בקיבוץ נירים. הוריו מתגוררים כאן והוריהם הם ממייסדי הקיבוץ. בר, 43, גרוש באושר ואב לשני ילדים: אורי, בת 11 ואיתן בן 8.5. למה באושר? אני שואלת והוא אומר שכשיש הבנה מלאה בין בני הזוג שאסור שהילדים ייפגעו – עושים הכול כדי שכך יהיה. "אנחנו מטפלים בילדים באופן שוויוני כי כך החלטנו. לפני חודש וחצי חזרתי מטיול בן חודש עם בתי. טסנו להודו, רק שנינו. למדנו המון אחד על השנייה והטיול הזה חיזק את הקשר בינינו."
קיבוץ נירים נמצא בתחומי המועצה האזורית אשכול והוקם במסגרת מבצע 11 הנקודות בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946). אמנם לא בנקודה שתוכננה במקור (בגלל משאית ששקעה בחולות והזמן שהלך ואזל להשלמת המשימה), אך עלה על הקרקע על אדמות דנגור במסגרת המבצע ליישוב הנגב. הגרעין המייסד הוא גרעין "ניר" של השומר הצעיר.
הישוב סבל לאורך כל השנים מהפגזות וממצב ביטחוני שלא הקל על התושבים: ב- 1948 התרחש הקרב על נירים, יום לאחר הכרזת המדינה ו-7 מחברי הקיבוץ נהרגו לאחר שהדפו את הכוח המצרי; בהמשך אותה שנה הופגזה נירים – הפעם לאחר מבצע "יואב". לאחר המלחמה, בתחילת 1949, עבר הקיבוץ למיקומו הנוכחי. ב 1955 ביקר בן גוריון בנירים ביחד עם הרמטכ"ל משה דיין, לאחר ההפגזות שספג הקיבוץ. בן גוריון התרשם מהמפגש עם אנשי הקיבוץ והכריז על גאוותו בהם על עמידתם האיתנה. התקופה השקטה היחידה התרחשה כאן מאמצע שנות ה- 70 ועד תחילת האינתיפאדה הראשונה ב- 1987. בהמשך סבל הקיבוץ מירי מתוך רצועת עזה וב'צוק איתן' היה אחד הישובים שספגו הכי הרבה רקטות. ביום בו הוכרזה הפסקת האש, 26.8.14 – נהרגו שני חברי הקיבוץ (הרבש"צ זאביק עציון וסגנו שחר מלמד) ומזכיר הקיבוץ (גדי ירקוני, היום ראש המועצה האזורית אשכול) נפצע קשה מאוד. לצד הכאב הגדול שחוו תושבי הקיבוץ – יש כאן אופטימיות והקיבוץ מונה כיום 400 תושבים מתוכם 200 חברים ו- 70 שאינם חברים. עיקר הפרנסה הוא מחקלאות (ובה גידולי שדה: בטטה, בוטנים, תפוחי אדמה, פלחה, מטעי בננות ומטעי אבוקדו).
2 תגובות
נהדרררררר✔️👍 כל מילה בסלע ‼️‼️ מי שלא גדל בקיבוץ ליד הקרקע לא מבין את הקשר
עלה והצלח!
מאד נהנתי מהכתבה,אופטימיות וחשיבה יצירתית שאתה וחבריך מפגינים היא נקודת אור בחוויה הישראלית המקרטעת.