"פגז אחרון התפוצץ ושתק, עטפה הדממה את העמק, ילדה בגדות יצאה ממקלט ואין עוד בתים במשק" כתב יובב כץ , בן נען בשיר הידוע. מה עלה בגורל המקלטים מאז? מסע מצולם בין המקלטים הקיבוציים, שהפכו לחלק מהנוף המוכר והשתנו בהתאם לאבולוציה הביטחונית ולאורחות החיים. באופן ישראלי אבסורדי הם משמשים גם להגנה וגם לשיאצו, או כקיר טיפוס ססגוני של החינוך החברתי
*תמונה ראשית: כניסה דקורטיבית למקלט בשער העמקים. צילום: זאב הררי
רצף המלחמות על הגנת הבית הותיר במהלך השנים מזכרות בסביבת הקיבוץ. חלקן, המתועדות בתצלומי שחור-לבן, תעלות קשר מדופנות, כוסו ונעלמו ברבות השנים. עמדות הגנה מבטון עם חרכי ירי ניצבות עדיין למזכרת בתוככי היישוב, או לאורך תווי הגדרות ההיקפיות שסימנו פעם את גבולות המחנה. בתקופת המאורעות, טרם הקמת המדינה, ובמלחמת העצמאות, נבנו באזורים שונים בתי ביטחון שהיו מעין מבצרים קדמיים, פתרונות אחרים התבססו על קירות מגן מבטון סביב צריפי המגורים של הילדים. את החלונות בחדרי האוכל הגביהו כדי להגן על הסועדים מפני ירי. באתר "נהריים בגשר", הממוקם בגשר הישנה, ניתן להתרשם בסיור חווייתי מבונקר הלוחמים המקורי שבנו חברי קבוצת גשר במלחמת העצמאות ב-1948. ערב מבצע "קדש" ב-1956 נוצלו צינורות המוביל הארצי, גדולי הקוטר מבטון, כנגד הפגזות.
עם קצת עזרה מהסורים
"בחזית תכנון המקלטים" הוא פרק בספר "עולם חדש נקימה" (הוצאת יד יערי), שבו מתאר המחבר בנימין (בנג'ילה) יסעור, איש קיבוץ מגן, את סיפור המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי. במשפטי הפתיחה הוא כותב: "תולדות הסכסוך ועוצמתו מלווים את תולדות אבטחת היישובים. שאלות הביטחון וההגנה עמדו במרכז המחשבה התכנונית של התנועות הקיבוציות." המחלקה הטכנית הייתה אחת משלושת משרדי התכנון שהג"א הכירה בהם כמתכנני דגמים ארציים של מקלטים. בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, בתום מלחמת העצמאות, נקבע התקן לתכנון המקלטים למיגון הקיבוצים. בשנים הבאות גובשו תוכניות סטנדרטיות לבניית מקלטים במרחב הכפרי, להגנה מפני התקפות של ירי שטוח מסלול. המקלטים נבנו בצמידות לבתי הילדים ובמרכזן של שכונות מגורים, ויועדו לשהייה לזמן קצר. עד היום מצויים מקלטים מיושנים הנחבאים מתחת למבנים ציבוריים, שחלקם עדיין מתפקדים, והם מזוהים בחוצות הקיבוצים עם ארובות אוורור מצינורות מתכת מחוררים. רוב פתחי המקלטים התת-קרקעיים בולטים במבנה בטון אלכסוני, הדומה לחוטֶם, שהפך לאייקון בנוף היישוב ומנציח את המלחמות שלא תמו.
ספרו של יסעור מונה שני דגמים סטנדרטיים בתקנים בריטיים: מקלט בדגם "משקפיים", שכלל שני חדרים עגולים המחוברים ביניהם בחדר כניסה, ודגם "טרפז" בעל תבניות מיוחדות שנכנס לשימוש בקיבוצי התנועה עם הקמת המחלקה לבנייה בשנת 1950. מאמצע שנות ה-50 חייב החוק בניית מקלטים כפי שהכתיבו משרד הביטחון והצבא, ולבנייה הייתה שותפה גם המחלקה לבנייה של הקיבוץ המאוחד. בעקבות מלחמת ששת הימים יצאה הנחייה מהג"א לתכנן את המקלטים כך שתתאפשר בהם שהייה ממושכת. אתרי הלחימה ברמת הגולן עזרו לישראל להבין כיצד ראו הסורים את חלונות בתי הילדים ואת שבילי הקיבוצים בעמק החולה, ובהתאם לכך גובשו מסקנות.
לימי קרב ולשגרה
במקביל נבחנה עמידותם של המוצבים הסוריים, שנבנו לפי תכנון סובייטי, בכלל זה עובי הקירות והגגות ואפילו זוויות קירות ההגנה על פתחי המבנים, וכן דרכי המילוט במצבי הרס, שיטות אוורור וסניטציה לשהייה ממושכת. המסקנה הייתה לבנות מקלטים דו-תכליתיים לימי קרב ולשימוש בעת שגרה. ואכן, המקלטים בקיבוצים שימשו ומשמשים עד היום לצרכים מגוונים של יזמויות עסקיות, חוגים, תחביבים, מכוני טיפול וחדרי ועדות.
המקלטים התת-קרקעיים, הפזורים בכל הקיבוצים, הוקמו בעיקר באזורי המגורים ובאזורי בתי הילדים. בתקופת מלחמת ההתשה ולאחריה, שודרגו מקלטים רבים בצפון כשכוסו בשכבת פיצוץ עם כלובי מתכת ממולאים באבני בזלת המשתלבות לכאורה בנוף. הגבעה הקטנה שנוצרה מעל המקלט אפשרה במקרים מסוימים להציב במדרון שנוצר מדרגות ומגלשות עבור הילדים. לגלישה ולמשחק שימשו גם שיפועי הבטון שמעל פתחי המקלטים.
כעבור שנים, בשנות ה-90 הוקמו באזורים עורפיים מקלטים מוסדיים על-קרקעיים (ממ"מים) שבהמשך נבנו באופן מתועש, ואדריכלים שותפו בתכנונם. לאחר מלחמת המפרץ התחדדו הסיכונים לפגיעה בעורף הישראלי מחשש לשימוש בטילים ארוכי טווח הנושאים ראשי נפץ אב"כ, ולימים התבטל הצורך לבנות מקלטים ציבוריים ושכונתיים ובמקומם נבנים מרחבי מיגון הצמודים למבנים, או בתוכם (ממ"דים) כחלק אורגני מתוכניות הבנייה של דירות ושל מבנים ציבוריים, מגמה הנמשכת ביתר תוקף בתקופת המבצעים וסבבי הלחימה שלפני מלחמת "חרבות ברזל" ובעיצומה גם כיום.
דרדסים ושלגיה על הבטון
כניסות הבטון החשוף של המקלטים, וכן פתחי החירום והאוורור, היו לעיתים כר ליצירות סביבתיות, כגון ציורים תמימים, תבליטי מתכת ובטון. יצירה מקורית, שיצר האומן אריה סרטני (מרחביה), היא הפיכת כניסה סטנדרטית מחודדת למקומרת, רכה בביטויה, כשכמה עשרות מטרים ממנה הוצב מולה מעין דימוי לכניסת בטון קעורה ללא מקלט מתחתה, המתכתבת בצורתה התואמת לזו הממשית. במקרים אחדים הפכו משטחי הבטון האופקיים למעין מרפסות, או משטחי משחק כשהם בסמוך לבתי הילדים. באחד הקיבוצים, כשמקלט ארוך בבנייה מתחת לחדר האוכל התמלא מים, הוא שימש לשיט בסירות. בקיבוץ השוכן בשטח הררי, חצבו את המקלטים שלא כלפי מטה, לעומק, אלא אל תוך שיפולי הגבעות, כך שפתחיהם נראים מן הצד כמו כניסות למבני מגורים. לעומת המונומנטים בעלי הצורה החוטמית, שהתרגלנו אליהם במשך עשרות שנים, המיגוניות הניידות, הקטנות במידותיהן, רובן בעלות חזות מרובעת ומיעוטן חורגות בייחודן הצורני. אי אפשר להגזים בפן האסתטי של המקלטים למיניהם, הנעוצים עד היום בליבו של הנוף המקומי, שכן הם נבנו למלא קודם כל פונקציה ביטחונית היפה לשעתה, ו"בעל כורחם" הם הופכים לחזית המורשת המוחשית שהותירו צלקות בפני הנוף הקיבוצי הירוק.
מעלינו יש בטון חשוף ואפור
זיכרונות ילדות מכווצי לב של ילדה בת 6 משהייה במקלט בחמדיה
על הפיכתו של המקלט לחלק מהנרטיב הילדי תקופת מלחמת ההתשה, כתבה בת קיבוץ חמדיה, אז בת 6: "יש הפגזות אז אנחנו במקלט כל לילה (…) לכל בית ילדים יש מקלט. אבל יש בתי ילדים ששותפים במקלט, וזה אומר הרבה ילדים יחד במקלט אחד גדול. השירותים במקלט הם רק למקרי חירום, ככה הסבירו לנו המטפלות (…) כל המקלט מלא במיטות. שלוש קומות של מיטות מלמטה עד למעלה, לכל אורך הקירות, ובאמצע כמה סולמות שיהיה אפשר לעלות או לרדת. ממש בכניסה למקלט, במיטה הראשונה של הקומה התחתונה, ישנה תמיד שומרת הלילה (…) מעלינו יש בטון חשוף ואפור, שלא צבוע לבן כמו הקירות, ומצולק בפסים דקים וישרים שמסמנים את הקרשים שהיו שם כשיצקו את הבטון. אני מסתכלת על הפסים האלה כל לילה לפני השינה ומכירה אותם בעל פה. (…) יש פסים בולטים מאוד עם שפיצים קטנים שאפשר להידקר מהם, ואם מרימים את הראש בבת אחת בלי לשים לב אפשר לקבל מהם מכה" (מתוך "קשר סבתא", מאת נעמה מגרי"ל).
