הקיבוץ הוא המקום הכי נפלא בעולם, מספרת אריאלה לקהל, אז מה אם רצתה ללמוד מוזיקה ונהיתה מטפלת, אז מה אם בתה עוזבת אותה והיא נותרת לבד. ענת זוננפלד, בת דליה, בהצגה מלווה בשירה בציבור על ילדותה בקיבוץ
על הבמה עומדת אריאלה ומספרת לקהל על ילדותה היפה בקיבוץ, תוך שהיא משלבת בסיפוריה את שירי ארץ ישראל היפה. הקיבוץ בעיני אריאלה הוא המקום הכי נפלא בעולם, גם אם רצתה ללמוד מוזיקה ובסוף הפכה למטפלת. על קבוצת הילדים איתה גדלה היא אומרת:
"אין. אין בעולם על קבוצה. קבוצה זה כוח. היא יכולה להזיז הרים. זה כוח אינסופי. אבסולוטי. אני תמיד הייתי עם הקבוצה. אני הייתי הקבוצה. לא ראשונה ולא אחרונה. באמצע, מוגנת מכל הכיוונים. אפילו דיברתי בלשון רבים. זה מאוד יפה שאדם רואה עצמו חלק מהכלל, ולא שם את עצמו ואת צרכיו ראשונים". וממשיכה לספר על הלינה המשותפת בבית הילדים:
"היו כאלה שברחו בלילה הביתה…רצו את אבא ואימא. אבל סתם פראיירים, כי בלאו הכי החזירו אותם. זה היה החוק, גם אם ילד ברח שלוש פעמים בלילה, כל פעם אבא ואימא החזירו אותו. איזה אומץ צריך כדי לברוח בלילה יחפים הביתה. אני מאלה שלא העזו להוריד רגל מהמיטה אפילו לא לשירותים. בסוף הייתי עושה פיפי במיטה ונשארת לישון במיטה רטובה".
השיר המלווה את הטקסט על הלילות בבית הילדים הוא "לילה לילה" של נתן אלתרמן:
"לילה לילה אחד היה טרף
לילה לילה שני מת בחרב
לילה לילה וזה שנותר
נומי נומי את שמך לא זכר".
"שיר ערש מקסים" אומרת ענת זוננפלד (וויס) (62) בת דליה, שכתב ויצרה את ההצגה "שרים עם אריאלה בקיבוץ דליה" ומשחקת את דמותה של אריאלה. "כל לילה היו שירים לנו אותו לפני השינה. איך אפשר להירדם כשנרצחים אנשים?".
קולות הלילה של הקיבוץ
ענת, אימא לשתי בנות וסבתא לנכדה, המתגוררת כיום בשוהם, היא שחקנית וליצנית רפואית, שב-15 השנים האחרונות נולד בה רצון וצורך לעשות הצגה על הקיבוץ. "לא מצאתי שפה ודרך להביא את הזיכרונות. נתקעתי עם הרצון, אבל חשתי נעלמת ונאלמת ביכולת לממש אותו. למה כל כך קשה לי לעשות הצגה על ילדות בקיבוץ? יש הרבה תשובות. אחת מהן קשורה לכך שהזיכרונות המוקדמים הם מגיל שנתיים וחצי, אני ממש זוכרת סיטואציות מהגיל הזה שעוד לא היו לי מילים, רק תחושות. פחד אימים, תחושת נטישה וקושי עצום. בתור ילדה לא היו לי מילים לתאר תחושות של בדידות ופחד. רציתי הצגה שתהיה חושית, שתעביר לקהל את התחושות שחשתי אז כילדה. אפילו עכשיו אני מחפשת את המילים, ומרגישה שהמילים קטנות ביחס לתחושה שאני רוצה להעביר".
ענת נזכרת בקולות הלילה של הקיבוץ כילדה קטנה ששוכבת במיטתה בבית הילדים "רעשים של חיות יער שאני חשה שתכף יכנסו לחדר, תנים, טווסים. רציתי לקחת את כל הקולות של הלילה ולהפוך אותם לסימפוניה שאני מנצחת עליה, וכך מנצחת את פחדי הילדות. עבדתי עם רקדניות שיעבירו את הדימויים שחשתי, מצאתי קומפוזיטור שהלחין ושילב את הקולות האלה ליצירה, יחד עם זמזום זבובים, דלת נטרקת, מטוס שעובר. מישהי תפרה לי בגדי מנצחת, אז זה לא הוביל להצגה".
יתומים שיש להם הורים
ההצגה נולדה כשהגיעה ענת ליעל גולדברג (שעשתה להצגה בימוי ודרמטורגיה), שזיהתה שיש דימויים וזיכרונות, אך חסר מחזה, חסר סיפור מסגרת. "אמרתי לה שיש לי רעיון. תמיד רציתי משהו כמו שירה בציבור, שזה משהו מאוד קיבוצי, כולם שרים יחד אותם שירים, אמרתי דרך השירה בציבור נספר את סיפורי הילדות". אחרי שגובש הקונספט החלו יחד להתקדם בכתיבת ההצגה.
בשלב הבא נמצאה שחקנית צעירה, גילי גנני, בוגרת סמינר הקיבוצים ובוגרת להקה צבאית, שמלווה את ענת בפסנתר ומגלמת בהצגה את אביגיל, בתה של אריאלה. "דרך השירים אני מספרת על הילדות ודרך המפגש של אריאלה עם אביגיל על הבמה נוצר סיפור של אימא ובת. בכל מקום יחסי אם בת הם טעונים, בקיבוץ עוד יותר כי לא התקיימו יחסי הורים ילדים. גדלנו כמו בבית יתומים שיש להם הורים. ההורים לא היו חלק מהחיים שלנו, לא פיזית ולא רגשית".
ענת לא פוסחת גם על נושאים כואבים כמו נושא ההטרדות המיניות בקיבוצים. את השיר "וואלס להגנת הצומח" מלווה הטקסט:
"בערך בגיל 14 היה ילד שזה היה התחביב שלו. הוא היה מתגנב בלילה ושולח ידיים מתחת לפיג'מה שלנו. את חושבת שעשינו מזה עניין? לא! את חושבת שקרה לנו משהו? לא!"
"הדמות של אריאלה מאוד שונה ממני. אני אדם רגיש, אצל אריאלה הכול נפלא, האנשים בקיבוץ הכי טובים. במהלך הערב הבת אביגיל מחליטה לעזוב את הקיבוץ, אריאלה ממשיכה לשיר ונשארת לבדה נטושה על הבמה. אריאלה בחוסר מודעות ורק בסוף הכול מתפוצץ לה בפרצוף. יש אצלה חוסר מודעות, פער בין מה שהיא שחושבת למה שהיא אומרת. היא מנותקת מעצמה ובסוף הכל מתפוצץ. בהתחלת ההצגה הכול נפלא ונהדר, תוך כדי ההצגה הקהל מבין שלא כך ויש מחיר לאידיאולוגיה של פעם. ההצגה היא לא על הילדות בקיבוץ. היא מדברת על החמצה. לא הייתה לי אימא, לא עשיתי מה שרציתי, התאמתי את עצמי לכלל, לחברה, לחיים שהיו פעם".
להיות ענת הגדולה
ההצגה עלתה בצוותא מספר פעמים ולאחרונה גם בקיבוצה, דליה, שם חיים אביה בן ה-90 ואחותה של ענת.
"זה מרגש וקשה להופיע בדליה, מול קהל שמכיר אותי. אני סוגרת מעגל. לא מאשימה אף אחד, אבל מתעמתת עם מה שהיה. אני מכירה מילדות את המועדון שבו מתקיימת ההצגה, מכירה את שבילי הקיבוץ בדרך לשם, זה הבית שלי וקשה להופיע מול אבא ומול חברי הקיבוץ אבל אני חייבת לסגור מעגל.
הייתי 20 שנה ליצנית רפואית והפסקתי לפני חצי שנה לעסוק בזה כדי להתכנס לתהליך ההצגה. ליצנות רפואית מכריחה לצאת החוצה, לתת לאחר, הייתי חייבת לעצור, להתכנס פנימה, תהליך לא קל. העיסוק בילדות כנראה לוקח זמן. כשעוברים טראומות או דברים לא קלים נדרש מרחק כדי לעבד אותם ואני מאושרת שעשיתי את זה. ההצגה הזו היא ילדותי השלישית. ילדותי השנייה הייתה כשבעצמי הייתי שומרת לילה ונזכרתי איך היה לי כילדה, ועכשיו ההצגה היא דרך להיזכר בילדה שבי, לתת לה לנוח ולהיות ענת הגדולה, אחרי הכול אני כבר סבתא".
