חג פורים קרב ובא. בכיתה כבר תלו מודעה בזו הלשון: "ילדים, חישבו למה אתם רוצים להתחפש ובבקשה פנו למחסנאית כדי להתאים לכם תחפושות".
לאט-לאט התמלא דף הנייר בשמות הילדים, וידיה של המחסנאית היו מלאות עבודה.
כל ערב, כשהייתי באה לבית הילדים, עמדתי מול המודעה והסתכלתי מי עוד נרשם. עם כל שם נוסף התעצבתי יותר ויותר. לי עצמי לא עלה שום רעיון למה להתחפש השנה.
כך עבר יום ועוד יום, עד שהמורה פנתה אלי ושאלה: "נו, מה את מחליטה?"
"אני לא יודעת" עניתי לה בעצבות.
"אבל את מוכרחה להחליט, צריך לדאוג לתחפושת שלך, הזמן עובר!"
ערב אחד ראיתי את הרשימה מלאה לגמרי. כל הילדים נרשמו חוץ ממני. ידעתי שאני חייבת להחליט ולהירשם, אחרת אשאר בלי כלום. רשמתי את שמי והודעתי למורה שהחלטתי להתחפש למכשפה רעה. המורה ידעה למה כולם מתחפשים ושמרה את הדבר בסוד.
"רעיון יפה" אמרה המורה. אבל אני לא הייתי שלמה עם ההחלטה שלי. כל הזמן שאלתי את עצמי: איך אראה? האם יכירו אותי? מה פתאום אהיה מכשפה רעה? (כאילו שיש גם מכשפה טובה), בטח יצחקו ממני.
שבוע לפני חג הפורים נפתח מחסן התלבושות, כדי שהילדים יוכלו לבחור ולהכין להם תחפושות מתאימות. אורה, המחסנאית, הייתה תופרת במקצועה. היא ידעה להתאים מתחתונית שמלת ריקוד מקסימה. מעיל צבאי ישן, ששימש את החברים שהיו פעם נוטרים, נהפך תחת ידי הזהב שלה למעיל של נפוליון, קיסר צרפת.
כשהגיע תורי לבחור בתחפושת שאלה אותי אורה: "נו? מה את רוצה להיות?"
"מכשפה רעה!" עניתי לה.
"מכשפה רעה?", צחקה אורה, "אין בעיה עם מכשפות רעות! ניתן לך כמה סמרטוטים, כמה שערות מראפיה, תדביקי לך אף ארוך, קחי לך מטאטא ביד ומיד תהיי מכשפה מושלמת".
התעודדתי קצת ובחרתי יחד עם אורה כמה שמלות קרועות. מצאנו בפינה פאה נוכרית עשויה מראפיה כתומה. שמתי אותה על ראשי והסתכלתי בראי. המראה היה באמת מחריד.
עכשיו לא נותר לי אלא להכין אף ארוך, בעזרת המורה שלי.
לקחתי גוש חמר ועשיתי ממנו צורה של אף חלול. בחלל הזה הדבקתי ניירות מעורבבים עם דבק-שקדים. כאשר הניירות התייבשו הוצאתי אותם והאף היה מוכן לצביעה. צבעתי אותו באדום לוהט והרכבתי אותו על האף האמיתי שלי. הסתכלתי בראי וראיתי שאני "מכשפה רעה" לגמרי לא רעה.
ההכנות לחג הפורים היו בעיצומן. ימים אחדים לפני החג עלה מהמטבח ניחוח מגרה של אוזני המן. אי אפשר היה לעבור במטבח בלי שהריח הזה ייספג בתוכך ויעלה ריר על שפתיך. היו שניסו מזלם וביקשו רק לטעום אוזן-המן אחת, אבל האופות עמדו על המשמר ורק המקורבים ביותר זכו בטעימה.
ביום החג זרחה השמש. שמחנו לקראתה, כי על פי התוכנית צריכה הייתה להתקיים תהלוכה שתסתיים בחדר האוכל, שם ייערך נשף מיוחד לילדים.
על מיטתו של כל ילד מונחת הייתה חבילה. בחבילה היו בגדי התחפושת בשביל התהלוכה והנשף.
כבר בשעות הבוקר התחילו ילדים אחדים לפרק בקוצר רוח את חבילתם ולהתחפש. היו כאלה, בעלי סבלנות, שרצו להפתיע ועד הרגע האחרון לא נגעו בחבילה.
בשעות הצהריים כבר הייתה ההמולה בשיאה. כולם לבשו את התחפושות שלהם והלכו לחדר האיפור להוסיף שפם או צבע על השפתיים. עמדתי בצד והסתכלתי על הבנות מהקבוצה שלי. רציתי לראות איך הן נראות בתחפושות שלהן. כולן התאספו נרגשות ואחת עזרה לשנייה ללבוש את הבגד. כולן היו יפות – האחת נסיכה, השנייה רקדנית, השלישית סינית, הרביעית יפנית ועוד. הייתה שם אסתר המלכה, ספרדייה, רקדנית רוסיה. כולן התקשטו בסרטים צבעוניים ארוכים, שיער פזור ועיניים מבריקות מיופי ומאושר.
הבטתי בהן וקינאתי. גם אני רציתי להיות יפה כמוהן. פתאום חשתי עד כמה עלובה התחפושת שלי, עד כמה אהיה מכוערת לעומתן. הדמעות חנקו אותי, אבל ידעתי שכבר מאוחר לשנות.
מצד שני חששתי שיצחקו עלי. פחדתי שאני, המכשפה הרעה, אהיה המכוערת ביותר מכולן, כי מכשפה רעה אף פעם לא יכולה להיות יפה, נכון?
חברתי זיוה התחפשה ליפנית. היא לבשה קימונו יפה, שיערה היה אסוף למעלה וכמה שיפודים צבעוניים היו נעוצים בו. קשה היה להכיר את זיוה הפרחחית, בעלת הצמות הזרוקות ברישול על כתפיה וכולה בלגן אחד גדול. ניגשתי אל זיוה ואמרתי: "את כל כך יפה!"
זיוה צחקה בפה מלא: "ומה איתך? למה את לא מתחפשת?" שאלה אותי.
"אין לי מצב רוח" עניתי לה בלחש, ורצתי למיטתי לפרוק את כל מטען הדמעות שהיה עצור בתוכי.
בשעה ארבע החלה התהלוכה. השמיים התכסו בעבים קלים, השמש כאילו התחמקה מהמראה הססגוני שפרץ למדרכות הקיבוץ. בראש התהלוכה הלך אריה שניגן באקורדיון שירי פורים. לצידו קיפצו שתי מורות שהתחפשו לליצנים, והיכו במצלתיים ובתופים.
החברים יצאו מבתיהם לשמע המנגינה והמולת הילדים. חלק רץ עם מצלמה ביד כדי להספיק ולצלם לפני שהשמש תשקע.
בבית הילדים נעשה שקט. כולם היו בתהלוכה, רק אני הייתי עדין בחדר, שהלך והתמלא צללי דמדומים. החלטתי שאין טעם לבכות. השארתי את חבילת הבגדים על המיטה ורצתי בבגדים הרגילים שלי לראות את התהלוכה. היה נדמה לי שכולם נועצים בי עיניים כאילו באתי עירומה. למעשה אף אחד לא הסתכל עלי. כולם היו עסוקים בשמחת התהלוכה, וההורים ליוו בעיניים שמחות את בנם או בתם המחופשים.
ואז, כשההמולה הייתה בעיצומה, ניתך לפתע גשם עז. הגשם הפתיע את כולם – את הנסיכות, מלכות אסתר, הספרדיות, הסיניות, היפאניות – כולם כולם נרטבו. מהפנים זלגו טיפות איפור, השמלות היפיפיות נרטבו, והחלה ריצה מטורפת לחדר האוכל.
הסתכלתי סביבי וראיתי את הבנות היפות – מתכערות אחרי הגשם הראשון, שמחתי לאדן. ידעתי שאין זה יפה לשמוח בצערו של אחר, אבל לא יכולתי להתגבר על הרגש הזה. שמחתי שאני נשארתי כמו שאני, בלי צבע על הפנים, בלי שמלה רטובה ובכלל בלי תחפושת.
פניתי לרוץ לחדר האוכל, אך בדרך שיניתי את דעתי. במקום לרוץ לשם, רצתי לבית הילדים, לבשתי מהר את התחפושת שלי, לבשתי על פני את האף הארוך וזינקתי לחדר האוכל.
כשנכנסתי לאולם, כולם צחקו כשראו אותי. היו ששאלו את עצמם: "מי זאת? או, מי זה?"
צחקתי, ובעליצות ושמחה הצטרפתי למעגל הרוקדים.
האמת? לא נעים לגלות אך זה היה פורים נפלא!
אולי לא כל כך בשביל האחרים, אך בשבילי – ועוד איך!!!
מכשפה לגמרי לא רעה…זו עם המטאטא קדימה
