רב-סרן אלעד בן-דוד הי"ד, נכד למייסדי מושב ניר-ישראל, היה מפקד פלוגת החוד בצנחנים. הוא נהרג ברצועת הביטחון בלבנון באפריל 1993, בהיותו בן 23. הזיכרונות עליו מעלים דמות של אדם צעיר, שאהב אנשים וטבע. פעמיים ייצג בכבוד את מדינת ישראל בארצות הברית, פעם כחניך "הצופים" ופעם במדי צה"ל
ילד טבע וקצין מצטיין, "אלעדי, ילד טבע שכמוך, שידע למצוא חברים בבני אדם, פרחים ואבנים". במילים אלו של אם שכולה נפתח אתר ההנצחה של אלעד בן דוד.
אלעד נולד באשקלון להוריו נעמי (לבית שטיינברגר) ואריה בן דוד, שניהם בני מושב ניר-ישראל.
הוא למד בבית הספר היסודי "אילנות" ובבי"ס תיכון "תגר". במקביל ללימודיו היה פעיל בתנועת "הצופים", גם כמדריך.
מטעם תנועה זו הוא השתתף במשלחת נוער לארצות הברית, שם שהה שלושה וחצי חודשים. מכל בני המשלחת הוא נבחר לייצג את המדינה בג'מבורי העולמי בקנדה.
עקב שהותו בארצות הברית בהיותו בכיתה יא', הוא היה צריך להיבחן בכל בחינות הבגרות בכיתה יב'. הוא אכן עשה זאת וסיים את המגמה למדעי הטבע כתלמיד מצטיין.
השירות הצבאי
אלעד התגייס עם חבריו לגרעין הנח"ל של תנועת "הצופים", שהיה מיועד לקיבוץ שדה בוקר. כיוון שהיה בן 17 בלבד היה צורך בחתימת ההורים.
אומרת נעמי אימו: "חתמתי לו ללא חשש. חשבתי לעצמי, מה כבר יכול להיות?" אבל אלעד ביקש להיות קרבי ולצאת לקורס קצינים. בתחילה לא הסכימו לכך חברי הגרעין, כי חששו שבלעדיו הגרעין יתפרק."
"אבל אלעד הצליח בתוך 24 שעות להשיג הסכמה וחתימות מכל מי שהיה צורך – הקיבוץ, התק"ם, הסוכנות, חברי הגרעין, והפך להיות קרבי בצנחנים."
"את קורס המפקדים ואת קורס הקצינים סיים בהצטיינות. אז הצטרף לגדוד 50 של הצנחנים בתפקידים שונים, אותם מילא בהצלחה."
אלעד תכנן לסיים את השירות הצבאי ולהתחיל ללמוד רפואה. אולם אז הוא נקרא לפקד על פלוגה שעמדה בפני פירוק, עקב בעיות משמעת; לכן ויתר על התחלת לימודי הרפואה ונשאר בצבא.
המשימה שקיבל היתה קשה. כאשר שמעו חיילי הפלוגה שאלעד קיבל את הפיקוד עליהם, הם מרדו והדבר קיבל הד גדול בצבא ופורסם בעיתונות.
אבל אלעד לא התייאש. הוא ראה בכך משימה חשובה ואתגר אישי. מפקדיו בצבא תמכו בו. תא"ל משה (בוגי) יעלון, שהיה אז מפקד האוגדה, כתב לו מכתב ב-12.5.1992 ובו נאמר: "אלעד שלום, עוקב אחרי האירועים שפרצו לתקשורת מרחוק ולבי אתך. המשך והתמד בדרך זו, כי אין אחרת. אתה תהיה אחראי לביצוע משימה ולחיי אנשיך במלחמה, ולא הוריהם. חזק ואמץ".
בסופו של התהליך, לאחר עבודה קשה, הפלוגה התגבשה והפכה לפלוגה לוחמת ומצטיינת.
במסגרת אירועי יום העצמאות של שנת 1992 נבחר אלעד כקצין מצטיין ונשלח כנציג הצבא לארצות-הברית. הוא היה כה גאה לייצג את המדינה במדי צה"ל, ופגש שם גדולי עולם ומפורסמים, ביניהם הנשיא ביל קלינטון, השחקן צ'אק נוריס ואחרים.
כאשר חזר ארצה דחה שוב את לימודיו באוניברסיטה, כי קיבל את הפיקוד על "עורב", יחידה מובחרת בחיל הצנחנים.
היה עליו להתחיל את הפיקוד על "עורב" באחד במאי 1993, אולם כשבועיים קודם לכן, ב-13 באפריל 1993, נהרג אלעד באחת מפעולותיו האחרונות כמפקד פלחו"ד 101 של הצנחנים.
הכוח בפיקודו חדר ללבנון, כדי לפנות חיילים שהיו בתוך זירת מטענים. בעת שעסקו בפינוי חיילים הופעל נגדם מטען. יחד עם אלעד נהרגו גם משה ברי מפקד המחלקה והחייל פיטר רפפורט. יהי זכרם ברוך.
נתינה לזולת וקצין מצטיין
מספרת נעמי, אימו של אלעד: "אלעד היה בעל מודעות חברתית כה גבוהה, שלא מוצאים בדרך כלל אצל ילדים. בשכונה שלנו התגוררו שני זוגות קשישים. אלעד ממש אימץ אותם ועזר להם רבות. הוא טיפל בגינות שלהם, ערך עבורם קניות, ואפילו החליף בארונותיהם את בגדי הקיץ והחורף בהתאם לעונה."
ועוד דוגמא מביאה נעמי: "כאשר אלעד למד בבית הספר התיכון, יום אחד הוא חזר הביתה ואמר לי:' זה לא בסדר שילדים להורים עשירים מקבלים שיעורי עזר, וילדי העניים לא.' ואז הוא כתב מודעות, בהן הציע לתת שיעורי עזר חינם לתלמידים, ותלה את המודעות ברחבי השכונה."
ההצטיינות של אלעד התבלטה כבר בגיל צעיר. מגן טרום-חובה הוא "קפץ" לכיתה א', בלי להיות בגן חובה. הוא סיים את בית הספר התיכון כבר בגיל 17.
"אלעד היה צנוע," מעידה אימו נעמי, "שבע כיתות היו במחזור המסיים וכאשר הגענו לטקס, להפתעתנו הוא הוכרז כתלמיד מצטיין. הוא לא סיפר לנו זאת מראש ובעצם הוא המשיך ב'הפתעות' הללו גם בצבא."
"בשנה בה סיים את קורס הקצינים, נערך טכס סיום של כל חילות צה"ל בירוחם. הגענו לאִצטדיון ואני תהיתי איך אזהה את בני בין כל החיילים הרבים שם. והנה הכריזו ברמקולים: 'החניך המצטיין הוא אלעד בן-דוד, ושר הביטחון יצחק רבין יעניק לו את הדרגות.'"
אלעד נבחר גם כמצטיין הרמטכ"ל וגם זאת לא סיפר להוריו. אביו אריה, שהיה אז אלוף משנה, מפקד בית הספר לחימוש בצריפין, הגיע לטכס זה בתוקף תפקידו בצבא והנה, להפתעתו הרבה הסתבר לו בטכס, שבנו אלעד עומד לקבל אות הצטיינות מטעם הרמטכ"ל."
המורשת של אלעד
כאשר ביקשתי מנעמי להסביר את המילים שלה באתר: "אלעדי, ילד טבע שכמוך, שידע למצוא חברים בבני אדם, פרחים ואבנים", היא סיפרה: " כאשר אלעד נהרג, היה בתוך הפאוץ' שלו מגדיר צמחים, שנשאר שלם ולא ניזוק."
"בתוך מגדיר הצמחים מצאנו דף כתוב בכתב-ידו משני צדדיו. בצד אחד היתה רשימת צמחים עם הכותרת 'להראות לאימא', ובצד השני היו רשומות כל המשימות הצבאיות שיש צורך לעשות."
החיילים שהיו תחת פיקודו בצבא סיפרו על מה שאלעד היה נוהג לומר להם: "אתם צריכים לדעת שני דברים. האחד – שיש לכם בשדה חברים. רק החיבור לחברים האלו הוא אהבת מולדת.
ודבר שני – עליכם לדעת את ההיסטוריה של המקום בו אתם נמצאים. כי לכל מקום בארץ-ישראל יש היסטוריה. רק ככה מתחברים לארץ הזאת: צמחים והיסטוריה."
ילד טבע
אלעד היה נכד של שתי משפחות ממייסדי מושב ניר-ישראל, שטיינברגר ובן-דוד. הוריו, נעמי ואריה, היו דור ראשון של בני המושב. לאחר נישואיהם הם עברו להתגורר באשקלון.
מעידה אימו נעמי: "לאלעד היה קשר חזק מאוד עם משפחתנו במושב. הוא הרבה לשהות במשק של אחותי – דודתו ויוי ובעלה מני – והוא ידע את שמות כל הפרות ברפת הגדולה שלהם."
"קשר מיוחד היה לו עם הוריי, סבתו וסבו. אמי אווה היתה ניצולת שואה. היא מעולם לא סיפרה לנו, לבנותיה, על מה שעברה באושוויץ. יתכן שרצתה לגונן עלינו. אבל אלעד ישב עמה במשך שעות והיא סיפרה לו מזיכרונותיה הקשים."
ועוד זוכרת נעמי: "לאחר פטירתו של אבי, שמעון שטיינברגר, היה אלעד נותן לאמי הנחיות מהטלפון בלבנון, שם שירת אז, כיצד להמשיך לטפל במשק."
"הוא הנחה אותה כיצד לטפל בפרדס, מתי להשקות, מתי לדשן, וכל מה שצריך. ניתן לומר," מסכמת נעמי, "שאלעד גדל באותה מידה הן באשקלון והן במושב."
הספד פרי עטו של אלעד בן דוד
כמה שנים לפני מותו כתב אלעד את הדברים להלן לזכר חבר ילדות שלו, אילן לוי ז"ל, שנהרג בקורס קצינים בשריון:
"בחלום
בהתחלה היית מופיע בחלום לפחות פעם בשבוע, והיינו עושים ביחד את כל אותם הדברים, כשעדיין היית. ותמיד, כשהייתי שואל מה קורה אתך, ומתי אתה חוזר כבר, היית מבטיח שזה רק עיכוב זמני, ושעוד מעט אתה חוזר לתמיד.
אחר-כך היית מופיע לעתים רחוקות יותר, ופניך היו הרבה יותר עצובות, ואני כבר ידעתי שלא תחזור יותר, והייתי מנסה למשוך אותך אל כל המקומות אליהם היינו הולכים ביחד. אבל אתה היית מבקש סליחה, ואומר, שאתה חייב לחזור לשם. ואני הייתי מתחנן שתישאר עוד קצת, אבל אתה היית נעלם, ואני הייתי מתעורר ומתעורר ומנגב את הדמעות, שהשארת אחריך.
אתה עדיין מופיע מדי פעם, אבל אתה עומד קצת רחוק, וקשה ממרחק להבחין בפניך, ואני מספר לך מה חדש ומה קורה, ואתה שואל שאלות, ומתעניין, ולפעמים גם צוחק מבדיחה, שרק לך אני יכול לספר. ואני משתדל לדבר מהר ולהספיק לספר לך הכול, כי אני יודע שעוד מעט זה ייגמר ואשאר לבד, ויש לי כל כך הרבה לספר לך…"
ילד טבע וקצין מצטיין | תמונות: אלבום המשפחה
