באחרונה ראה אור דפוס ספר שירים לילדים בשם 'ילד טוב קיבוץ' (הוצאת 'אוריון') עם איוריה הנפלאים של יונת קציר. השירים שכבו בחושך ארוך וממושך בתיקיית מחשב, שהיא המגירה של פעם. אלמלא עידודה של יונת, סביר להניח כי 'כתב היד' היה נשאר עלום. ועכשיו, עם צאתו לאור, עצם המחשבה על ה"צורך" לשווק אותו זרה לי, כמעט משתקת, ואף גורמת לי להסמיק טיפה אדומה. כדי לא להרבות מבוכה בחרתי לשאול את עצמי את השאלות הראויות להישאל וניסיתי להשיב עליהן בפתיחות, ביושר ובכנות. עיניכם הקוראות עדות: זה מבחן התוצאה.
מהיכן בא הרעיון לספר שירים לילדים?
"לילה אחד היה גשם נורא חזק. זה היה ליל חורף קר, מהלילות שבמלים אלה נפתחים הסיפורים עליהם. הייתי אז בכיתה ד', ילד די גדול בשביל להבין אבל די קטן בשביל לפחד מגשם.
כל כך חזק ורועש היה הגשם, ושומר הלילה לא היה בסביבה, כדי שירגיע ויגיד שזה כלום, שזה רק גשם.
לא היה מבוגר אחראי שיישבע לי שאין בחוץ מפלצת. הייתה בת אחת שהתעוררה, כמוני, ופחדה, כמוני. אני לא יודע איך אבל פתאום באתי אל מיטתה והתכרבלתי אתה מתחת לשמיכה ורעדנו מקור ומפחד ורק כשהגשם פסק לגמרי חזרתי למיטה שלי, ואז גיליתי – ובבוקר היא גילתה לי – שגם היא, כמוני, עשתה פיפי בפיג'מה.
אם אני צריך לשים אצבע על המקום ועל הזמן שבו הרגשתי שאולי שירים לילדים יכולים לנחם אותם ולגרש רוחות ושדים, מכשפות ומפלצות, זה היה הזמן ושם היה המקום."
אתה הוא "ילד טוב קיבוץ"?
"כן. האמת היא שהתלבטתי בקשר לשם לשלב הסופי הגיעו שניים: השם שבחרתי ו'על הדשא שוכבת הדוכיפת יוכבד'. גילוי נאות: בניגוד לדעת הרוב, החלטתי לתת את זכות הבחירה לתחושת הבטן שלי. כי שלוש המלים האלה מתמצתות וממצות אותי כילד ובסוד אגיד לך, אברהם, מהפה שלך אל אוזנך, שגם כמבוגר."
לא חששת מזה שעשוי להתפרש משם הספר שאתה מייעד אותו, כמעט בהגדרה, לילדי קיבוצים?
"חשבתי דווקא על הכיוון ההפוך. לא היה בי חשש אלא תקווה, כי דווקא הורי ילדים שמשפחתם אינה מתגוררת בקיבוץ עשויים, אולי, להסתקרן איזה ילד זה הוא הילד הטוב שבקיבוץ, האם חוויותיו שונות או, אולי, דומות לחוויות של ילדים בכל מקום אחר.
עם זאת ברור שיש בו נגיעות ומאפיינים קיבוציים מובהקים, בבחינת 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו' ואני, הקטן, מוסיף – מקום לידתו וגדילתו."
הספר הוא גם בחירה וגם בריחה?
"ילדים ברחו לכל מיני מקומות, ואני ברחתי למילים. הם גילו לי סודות ואמרו לי שזה בסדר גמור לא רק להיות צריך אלא גם לרצות.
ושהרצון הוא אישי, ושהוא רק שלי, וגם אם יש כאלה שיכולים להרשות לעצמם להגיד לי מה צריך בכלל ומה אני צריך בפרט, אף אחד לא יכול להגיד לי מה לרצות, כי רק אני יודע מה אני רוצה.
בחרתי במילים וברחתי אליהן. גיליתי להן סוד והן שמרו עליו באדיקות ובקפדנות. לזכותן ייזקף הדבר, עד היום. והיום כבר מותר לגלות: הייתי דייקן. הייתי צייתן. תמיד הייתי 'המסדר יעבור לדום'.
מסורק, מסודר, רחוץ, חרוץ. נקי. ילד טוב קיבוץ. אני כבר 'ותיק' – במירכאות ובלעדיהן – וגם אם אפריז מעט, שוב לא תקרא לי מזכירת הקיבוץ לבירור גם אם אכתוב מלה שאינה במקומה, כמו בעבר, בבחרותי המוקדמת, כשבאחד הסיפורים שכתבתי פעם, הדיף פיו של אחד מוותיקי הקיבוץ ריח דג מלוח.
אני מתעב דגים מלוחים לכן טבעי היה שהתיעוב יועתק גם לסיפור. המזכירה קראה לי למזכירות ושאלה איך העזתי. הייתי ילד טוב קיבוץ ולא ידעתי מה להשיב לה. ישבתי נזוף ושותק, הרגשתי נורא. כאילו לא רק חטאתי אלא ביצעתי פשע. שומו שמיים – דג מלוח."
תמיד הרגשת צורך להיות כמו כולם?
"כן. גדלנו על המנטרה – להיות כמו כולם, אבל זו תביעה, גלויה או סמויה, לא רק לא סבירה ולא מוצדקת, גם אם אני יכול להבין את המניע לה בקיבוץ-של-פעם, אבל היא בעיקר בלתי אפשרית, משום שהיא לא טבעית ואם מותר לי להעז לומר זאת – לא אנושית.
אף אדם לא צריך ולא יכול להיות כמו כולם. במקרה הטוב הוא יכול להיות רק מה ומי שהוא. אגב, אני לא מהמקוננים על ילדות עשוקה בלינה המשותפת.
האמת היא, שעבורי היא דווקא היתה הפתרון הטוב ביותר. ילדים מסתגלים מהר. מה גם שלא הכרנו משהו אחר. לימים התברר עומק החסך, לכאורה, כי לפני השינה קראה לנו ה'משכיבה', כך קראו למטפלת שהיתה אחראית על ההשכבה, ולפעמים גם ההורים שליוו, סיפור עם סוף טוב ומרגיע".
לאיזה גילים מיועד הספר?
"האמת? אין לי מושג. זה בלון שינוי וטעייה שאני מפריח. כיום, כסבא, זו ילדותי השלישית. מגיל צעיר מאוד הילדים שלי קראו לבדם, במיטות, ועכשיו, אעשה ניסיון לקרוא לנכדיי ואיווכח.
אני סקרן לדעת איזה גובה אמור להיות הסולם שאותו אביא אמי לקריאת הבכורה, כאשר ודאי אתבקש להשיב לשאלה – מה זה 'היינו הך' שמופיע בספר.
התלבטתי האם להשאיר את הביטוי או להימנע ממנו. החלטתי להשאיר כי גם אם ילד יימתח אל קצה האצבעות עדי להגיע לרף שבו נמצא הביטוי הזה. את רוב השירים ניתן להבין גם ללא צורך בסולם".
האיורים נפלאים
"מדהימים. היו לי הזכות, הכבוד והעונג לשתף פעולה עם יונת קציר, המאיירת המחוננת מקיבוץ עין השופט, שבו נולדתי וגדלתי ובגרתי. לא הייתי בטוח אם השירים ראויים לצאת לאור והאם ניתן לאייר אותם.
ביקשתי חוות דעת, וכאשר היא אמרה לי שהיא התחברה אליהם ותשמח לאייר אותם, ידעתי שהחלטתי על הוצאתם לאור. יש בה רגישות ואיכויות לא מצויות.
היא מפליאה לאייר שתיקה וערפל והד, דברים שלא ייאמן כי ייתכן לתת להם צורה וצבע. אני אסיר- משוחרר- תודה לה ובהחלט חש שבלעדיה אני בעצם כלום".
היתה לי ילדות יפה ויחפה. דרכנו המון על קוצים. למדתי להידקר ולכאוב בשקט, כי אם אצעק – מה יגידו? מה יחשבו? האמת היא שגם כיום אני נדקר בשקט, לא מרבה לשתף.
אבל הנכדים, שלהם מוקדש הספר, פותחים במניפת חיי קפלים של אהבה, אשר לא ידעתי כלל על קיומם ולא שיערתי את היתכנותם.
הודות להם, יחד אתם, אני ממשיך לשכלל את החום והאהבה והמגע והחיבוק, שהם בעיניי, ודאי כיום, לא רק צרכי הקיום הבסיסיים ביותר, אלא בסיס הכרחי לפיתוח כישורי חיים נדרשים, ולפתע, קורה בי משהו חדש, עמוק;
נפתח בתוכי שער אל מרחב עצום שהוא מלא אור ואהבה, ומשהו בי אומר- הושט היד וגע בה. כולה שלך.
בשורה התחתונה אני חש וחושב ש 'ילד טוב קיבוץ' הוא יותר מכל ספר שירי אהבה לילד שהייתי, ועודני, ולכל הילדים, בקיבוץ ולא רק בו, שאם יניחו, ולו לזמן קטן, לשעה קלה מאוד, לטלפון הנייד, למחשב או לטאבלט, ויראו כי יש, עדיין, בעולם גם ספר שמיוחד ומיועד להם – אני, את המעט שלי עשיתי.
לכל כתבות הזמן הירוק לחצו כאן
