פעם כפר שלם גידל אותנו. מאז הקיבוץ השתנה. אם אנחנו רוצים שלמילים "חינוך קיבוצי" תהיה משמעות, עלינו לנסח מחדש את האמנה החינוכית
*תמונה ראשית: ברפסודיה. מי אחראי על התנהגותו של הילד במרחב הציבורי? צילום: לימור אגמון
רעיה בן אברהם, ראשת אגף החינוך של התנועה הקיבוצית ומנהלת הקהילה של קיבוץ נען
"ילד, של מי אתה?"
פעם, בקיבוץ של ילדותי, התשובה לשאלה הזאת הייתה פשוטה למדי.
ילד היה קצת של ההורים שלו, קצת של בית הילדים, קצת של המטפלת, ובמידה רבה מאוד, של הקיבוץ.
כפר שלם גידל אותנו.
גדלנו כקבוצה שהחלה את דרכה בבית התינוקות והמשיכה יחד עד סוף י"ב ומעבר.
אכלנו, טיילנו, עבדנו, רבנו והשלמנו יחד. המבוגרים שסביבנו הרגישו שיש להם זכות – ובעיקר אחריות – לחנך אותנו.
מאז הקיבוץ השתנה.
המשפחה קיבלה מחדש את מקומה הטבעי והמרכזי, הפרט התחזק והגבולות השתנו.
אבל בתוך כל השינוי הזה נשארה שאלה שאנחנו, בקיבוצים המתחדשים, עדיין מנסים לפצח:
של מי הילד?
כמובן, הילד הוא קודם כול של עצמו, והוריו הם האחראים המרכזיים לגידולו ולחינוכו.
אבל מה קורה כשהוא יוצא מפתח הבית?
מי אחראי על התנהגותו של הילד במרחב הציבורי? האם זה עניינם של הוריו בלבד? האם המדריך אחראי גם למה שקורה מחוץ לשעות הפעילות? האם מנהלת הקהילה היא הכתובת למה שקורה בשבילי הקיבוץ? ומה תפקידו של המבוגר שפוגש אותם בדרך?
עבורי, אלה אינן שאלות תיאורטיות.
בשנותיי כמנהלת קהילה שאחראית על מערכות החינוך, פגשתי אותן פעם אחר פעם.
בקיבוץ שבו גדלים כ־600 ילדים ובני נוער, מלידה ועד י"ב, השאלה היכן מסתיימת אחריות המשפחה ומתחילה אחריות המערכת ומהו תפקידה של הקהילה בחינוכו של הילד, היא שאלה שהגיעה אל שולחני כמעט על בסיס יומי.
ולמדתי שלשאלה זו אין תשובה פשוטה אחת.
בקיבוץ של פעם גבולות האחריות אולי היו ברורים יותר, אבל המחיר היה לעיתים טשטוש גדול מדי של גבולות המשפחה והפרט. הקיבוץ השתנה, החינוך השתנה – וייתכן שבדרך הלכנו לעיתים רחוק מדי לצד השני.
מערכת החינוך הפכה, לפחות בחלק מהשיח, ל"שירות" – ההורים משלמים. המערכת מספקת.
אבל האם החינוך הקיבוצי הוא "שירות" וההורים הם "לקוחות"?
כמנהלת קהילה למדתי שהרגעים המורכבים ביותר הם אלה שבהם הגבולות אינם ברורים: ההורה מצפה שהמערכת תיקח אחריות, המערכת מבקשת את גיבוי ההורים, והקהילה שואלת אם האירוע שלפניה הוא עניין פרטי, חינוכי או קהילתי.
וברוב המקרים התשובה היא: גם וגם וגם.
ובדיוק כאן נמצא אחד האתגרים הגדולים של החינוך הקיבוצי כיום.
שייכות אינה רק זכות, היא גם אחריות
נדמה שאנו זקוקים להגדרה מחודשת של היחסים בין שלושה שותפים: המשפחה, מערכת החינוך והקהילה.
במשך שנים ידענו להסביר מה מייחד ומגדיר את החינוך הקיבוצי שלנו: חברת הילדים, החיבור לטבע ולעבודה, העצמאות, הקבוצה, האחריות והקהילה. אלא שהקיבוץ השתנה, מערכות החינוך השתנו, והגבולות בין חינוך קיבוצי, אזורי וקהילתי היטשטשו.
אם אנחנו רוצים שלמילים "חינוך קיבוצי" תהיה משמעות גם בדור הבא, עלינו לנסח מחדש את האמנה החינוכית שלנו.
אמנה המכירה בכך שההורים הם האחראים לילדיהם, אך אינה משאירה אותם לבד.
אמנה שנותנת לאנשי החינוך סמכות, אמון וגיבוי, אמנה שמחזירה לקהילה תפקיד חינוכי, לא כמי שמחליפה את ההורים, אלא כמי שמגדירה את הערכים והנורמות של המרחב המשותף.
כי קהילה אינה יכולה לבקש שילדיה ירגישו שייכים, ובה בעת לומר שחינוכם הוא עניינם הפרטי של הוריהם.
ושייכות אינה רק זכות. היא גם אחריות.
האחריות לא להתעלם כשמשהו אינו כשורה. האחריות של ההורה לראות במדריך שותף ולא נותן שירות, של המערכת לראות בהורה שותף ולא לקוח, ושל הנהלת הקיבוץ לא להשאיר את אנשי החינוך לבדם ברגעים המורכבים.
אחריות שנובעת ממטרה משותפת: לגדל ילדים שמרגישים שרואים אותם, שמאמינים בהם, שמציבים להם גבולות ושיש להם זהות ושייכות למקום. לבית.
חינוך אינו חוזה בין ספק ללקוח, הוא מערכת יחסים
ובתוך כל המחשבות האלו אני נכנסת בימים אלה לתפקידי כראשת אגף החינוך.
מודה שאני מתרגשת קצת כמו ילדה שעולה לכיתה א' – עם מחברת חדשה וקלמר מלא עפרונות מחודדים ומחקים ריחניים.
אני נכנסת לתפקיד בלי יומרה להחזיק בכל התשובות, אבל עם רצון גדול לשאול את השאלות הנכונות. להקשיב. ללמוד. ליצור בהירות במקום שיש בו בלבול, לבנות אמון במקום שבו נוצרו פערים, ולחזק שותפות במקום שבו התרגלנו לעיתים לעמוד משני צידי המתרס.
כי חינוך אינו חוזה בין ספק ללקוח, חינוך הוא מערכת יחסים.
לקראת שנת הלימודים החדשה אני מאחלת לכולנו שנה שבה נהיה סקרנים מספיק כדי לשאול, אמיצים מספיק כדי להשתנות וחכמים מספיק כדי לשמור על מה שראוי לקחת איתנו הלאה.
שנה שבה נראה באמת כל ילדה וילד, כל נערה ונער. שניתן להם שורשים עמוקים מספיק שירגישו שייכים ובטוחים כדי שיוכלו להצמיח צמרות גבוהות להמשך דרכם בחיים.
שנזכור תמיד שגם אנחנו, המבוגרים, עדיין תלמידים, שהמחברת פתוחה והדפים נכתבים.
וכל מה שנשאר הוא לחלום, להעז ולעבוד יחד כדי להגשים.
שתהיה לכולנו שנת לימודים טובה, אמיצה ומלאת משמעות.
