"יש גרמניה אחרת" הכריז דוד בן גוריון לפני כששים שנה, כשרצה להכשיר את דעת הקהל לעסקת השילומים עימה וגם כדי לקבל ממנה – הרחק מעיני הקהל – עזרה בהקמת מפעל הטקסטיל של דימונה. מאז הפכה קריאה זו למעין סיסמא המסמלת רצון להאיר את הצד השני של איזה דבר, שנתפס כרע ומאיים. ברוח זאת, ברצוני להצהיר: "יש קורונה אחרת". כן, "יש קורונה אחרת"! קורונה זה לא רק הווירוס הקטלני מסין, שמפיל חללים. יש קרונה אחרת, אפילו קורונה טובה. הנה שלושה סיפורי קורונה חיוביים (הראשון, בשידור חוזר)
לאחוז במקטפת קורונה – שיא האושר
הנה שלושה סיפורי קורונה חיוביים : מי שבא, כמוני, לקיבוץ לבדו (ב-1964) – ללא קבוצה או גרעין וגם לא אל משפחה "מאמצת" – אלא משום שנסיבות סיום לימודיו בתיכון והשעמום בעיר גרמו לו להגיע כשנה לפני חבריו להכשרה, בוודאי סבל מן התחושה הזו. כוונתי לבדידות, לנידפות, להרגשת ה"אליף" מול החברים הצעירים שמעליך.
בימי החורף הקרים, כשהחדר הוא כיסא מיטה ושולחן, הזמן העדיף לבלות את השעות המתות שבין סיום העבודה לארוחת הערב, הוא המקלחת הציבורית. חוזרים מהעבודה בארבע, יושבים עד ארבע וחצי לארוחת ארבע, הולכים לחדר, לוקחים תיק רחצה ויוצאים לאספת מתקלחים שנמשכה עד שש וחצי. אחר כך ארוחת הערב כבר הייתה קרובה.
ברוב החודשים הראשונים, כיהנתי כחבר בולט בענף הפקק הידוע לשמצה. נע מענף לענף. אבל גם הייתה בכך נחמה קטנה. בכל ערב צריך הייתי ללכת לסידור כדי לראות תחת איזה ענף יהודה הסדרן תקע את הפתקית שלי, בלוח העץ המחורץ. ראיתי אותה תקועה לצד פתקיות של חברים ונמלאתי חשיבות. פתקית עם שם בלוח הסידור לא הופכת את בעליה לחבר, אבל זה גם לא מחנה עבודה או חברת נוער. זה קצת יותר. חוץ מזה, כך אפשר היה להעביר עוד חצי שעה בערב די אבוד, בימים שעוד לא היה מועדון. ואם לא הייתה קבלת משלוח של פולפה (סחיט סלק סוכר לפרות) לאריזה בשקים, או עזרה ללייזר העגלון באיסוף אשפה, אז האפשרויות היו פרדס, או בננות – קטיף בפרדס, או עטיף בבננות.
עוזי שחר. שדרוג מפתיע
וכך, עברו כמה חודשים, עד שהתקבעתי בפרדס תחת שרביטו של עוזי שחר. למדתי לקטוף בלי עוקצים ויום אחד אפילו הספקתי למלא מיכל שלם בפרדס ה"נטוש" (שנטש בעל כורחו בעליו הערבי) – הידוע לשמצה בשל עציו הגבוהים ותפוזיו הקטנים, שגרמו למכלים להתמלא באיטיות. בתחילת כל יום קטיף התקיים טקס קצר, שבו כל אחד היה בוחר לו מקטפה מקופסת הפח: בודק שאין רווח בין שפתי המקטפה – כי רווח פירושו שהעוקץ לא נקטם כהלכה – ואם אין "שפיל" כשלוחצים את הידיות, כלומר שהבורג הסוגר את הציר מוברג עד הסוף.
מן הטקס הזה היו משוחררים העובדים הקבועים, כלומר הצוות המוביל. להם הייתה מקטפה צמודה שהולכת איתם הביתה. זו הייתה מקטפה מסוג "קורונה", עשויה מפלדת אל-חלד, בהירה יותר ומושחזת כהלכה. מקטפה מתוצרת חוץ. לחיצה קלילה והתפוז קטוף. קלי-קלות. אף עוקץ לא יכול היה לעמוד בפני חדותה. מקטפת קורונה הייתה סמל סטאטוס. המרצדס של המקטפות. רוטינת הקטיף הייתה מדכאת: מתחילים בשש בבוקר, גומרים בארבע אחרי הצהריים. כך יום אחר יום, חורף שלם. בעובדה שהיו עמי הרבה עובדים ושהיו גם הפסקות תה-לחם-ריבה שהגיעו בארגז האלומיניום הכבד בשעה עשר, הייתה איזו תחושת הקלה.
הדיכאון הזה נמשך לא מעט זמן, עד שיום אחד קרה הבלתי ייאמן. בשעה ארבע, כשכולם יושבים על עגלת הנוסעים בדרך הביתה – ככה לעיני כל החברים – מוציא עוזי מהכיס מקטפת קורונה ואומר לי: "מהיום תקטוף עם זה. זאת המקטפה האישית שלך." וואו, רכוש פרטי!! הסתכלתי סביבי ובדקתי טוב-טוב שכל החברים שנהגו להציק לאליף, רואים שקיבלתי מקטפת קורונה. שיבינו שקיבלתי קידום. אפילו בארוחת הערב, שבעת ההיא הדבר היחיד שדיברו עליו במהלכה, זה כמה עגלות בננות וכמה מכלי תפוזים נקטפו באותו יום, שמעתי מישהו אומר למישהו: "עוזי העלה את דלומי על קורונה. שמעתם?! דלומי קיבל קורונה."
קורונה: המרצדס של המקטפות
בתקופה שבה הצ'ופר הגדול ביותר היה תוספת ביצה לקוצרים בחרמש, או עוגיות "אוזני חזיר" שחילקה רותה האקונומית, הקורונה שנתן לי עוזי – שכבר איננו עימנו – נראתה כמו אופני ראלי. ביום ההוא, חיי כפועל קטיף השתנו לבלי הכר. לא עוד סתם פועל, מעכשיו פועל קטיף עם קורונה. וכבר נאמר: אין שמחה, כשמחת עניים.
"הדאבל קורנה לך, הקוהיבה ליגאל"
אי שם לקראת סוף שנת 2004, נערך אהוד ברק לחזרה לחיים הפוליטיים. הוא היה אז איש עסקים. מגדל הארבעה שבמתחם הקרייה בתל-אביב איכלס משרדים של הרבה בכירים לשעבר ואנשי עסקים נשואי פנים. גם את אהוד ברק. נקבע לי אתו ריאיון. בימים ההם מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה עוד היה שווה הרבה קולות. ראיון עם מי שמתכוון לשוב ולהתמודד על ראשות המפלגה, היה פק"ל.
חיכיתי במבואה עד שברק סיים פגישה עם משפטן מוכר. ראיתי שהאיש יצא משם עם סיגר. לא ידעתי להחליט אם זה שלו, או שקיבל את זה מברק. כך, עד שהגיע רגע הריאיון. ברק – זה לא היה הריאיון הראשון שלי אתו, וגם הייתי בין תומכיו – קיבל אותי בצ'פחה קלה, שאל "מה נשמע, איך העבודה" ואמר: "רק רגע". חיכיתי
והוא חזר עם שני סיגרים: אחד, כמדומני דק וארוך, השני עבה וקצר. אולי ההפך, אני כבר לא זוכר. האמת שעד אז לא נגעתי בסיגר. ואז אמר אהוד: "הדאבל קורונה לך, וזה (קוהיבה?) ליגאל" (ראש המכון בו אני עובד). גם הוא לא מעשן. נדמה לי שברק גם הסביר משהו על איכות הסיגרים. כך או כך, הם חזרו אתי במכונית לירושלים ועלו אתי לדירה. למחרת סיפרתי לחברי מרטין מה אהוד נתן לי, והוא, כמי שמבין בתחום, הסביר לי איזה אוצר נפל בחלקי.
דאבל קורונה. אין חיים מחוץ לקופסה
מצד אחד לא עישנתי, מצד שני, מאחר ונאמר לי שזהו אוצר, החלטתי להשאירו בידי. שמרתי את הסיגרים במגרה, כמו ששומרים נייר מהבנק. וכך, כמו חולצה שכל פעם אומרים עליה "מזמן כבר הייתי צריך להעביר ליד שנייה" ומשאירים בארון, כך קרה עם הסיגרים. כל פעם אמרתי לעצמי: "ניתן את זה למישהו" ועצמי ענה: "לא חבל? אלה סיגרים היוקרתיים!
עברו כמה שבועות (או חודשים) ומרטין הגיע לביקור. זאת ההזדמנות אמרתי לעצמי והבאתי לו סיגר. הוא הדליק התחיל לשאוף וזרק עלי מבט כועס. אתה לא יודע שסיגרים לא שומרים מחוץ לקופסה? זה מתייבש. הייתי חסר אונים. רציתי לעשות טוב ויצא רע. ככה זה כשמתקמצנים. גם לא מרוויחים וגם מפסידים. למדתי לקח חשוב: לחיות מחוץ לקופסה זה לא כמו לחשוב מחוץ לקופסה.
ג. קורונה?! אין בירה אחרת??
בשבוע שעבר בא חבר מאוסטרליה לביקור. אוסטרלים אוהבים בירה. אנחנו מחזיקים כמה בקבוקים במקרר. פתחתי כדי להוציא בקבוק. ראיתי שזה קורונה. היו קונוטציות. לא תמיד אנחנו קונים קורונה, רק שהפעם הייתה ששיה במבצע. מילאתי לו חצי כוס. הוא שתה ואמר: "בירה מצוינת". נרגעתי. למרות שהוא טס דרך הונג-קונג, שזה על יד הסין, איפה שנמצאת הקורונה האמיתית, הוא לא שם לב לפתקית שעל הבקבוק.
הנה שלושה סיפורי קורונה חיוביים
