יבול שיא
הרפת והחלב

כולם שווים (לכאורה)  

2 דק' קריאה

שיתוף:

"עבורי, תחרויות הריצה למרחק 60 מטר היו סיוט. הן היו עינוי. לא יכולתי להסתיר את עצמי, אלא אם הייתי ממציא תירוץ שהיה פוטר אותי מההשתתפות בתחרות, אבל לא רציתי ולא ידעתי לשקר" 

*תמונה ראשית: "תחרויות הריצה למרחק 60 מטר היו סיוט". צילום: באדיבות ארכיון רשפים 

על קו הזינוק עמדנו – מתכופפים מעט, אות וסימן ועדות לכניסה לתנוחה של טרום ריצה – בשורה חזיתית ישרה אחת. כך נראה, מוחשי וברור, שוויון הזדמנויות. חונכנו אל הערך הזה וגדלנו על ברכיו. השוויון הזה היה עיקרון סוציאליסטי/קיבוצי מכונן. כולם שווים (לכאורה). אבל כאשר איתן, המורה לספורט (עד 120 חבר יקר) שרק, תכף ומיד, כבר בצעדי הריצה הראשוניים למרוץ ל-60 מטרים, התבררו הפערים בינינו. זו ריצה קצרה. היא מסתיימת זמן קצר בלבד, שניות אחדות, לאחר שהחלה. אבל די במרחק קצר זה כדי להמחיש את פערי היכולת בין הרצים. זר, אילו נקלע למקום, היה יכול להבחין בעובדה ברורה: בעוד כל הילדים, להוציא אותי, רצים – אני, האיטי מכולם, הולך הליכה מהירה. הייתי רץ מעט ולאט, וזה ניכר במרוץ התחרותי. וזאת יש להבין: תחרות הייתה מושג זר בחינוך הקיבוצי. משום כך המורים שהיו חברי קיבוץ וחברותיו לא העניקו ציונים מספריים במבחנים אלא הערכות מילולית. ההבדל היה תהומי: ציון מספרי הוא עדות חותכת, יבשה, ליכולתו של מי שהוענק לו ציון ביחס לאחרים, בהערכות, לעומת זאת, בא לידי ביטוי יחס אישי, חם, של המורים. הרגישים שבהם עודדו גם את מי שההערכה האובייקטיבית, ככל שניתן להעריכה במלים, לא הייתה מזהירה, בלשון המעטה, אבל גם בה, התלמידים הפחות חזקים לא יצאו מופסדים, ודאי לא נעלבים, כי הם קיבלו מילה טובה, חיזוק. הוערכו הרצון, המאמץ, ההשתדלות. הם לא נשפטו ביחס לאחרים אלא ביחס ליכולתם. יוצאים מכלל המורים היו המורים השכירים, אשר הביאו ממקומות מגוריהם את הציונים המספריים. בסוף המבחן הם כתבו מספר, הקיפו אותו בעיגול, ובכך מילאו את חובתם ויצאו ידיה. 

המקום האחרון 

בחינוך המשותף, שהיינו חניכיו, הייתה אמת חיים עמוקה במילים – העיקר ההשתתפות. שתי מלים אלה היו גם הנחמה של המפסידים בתחרות הריצה, ובעיקר למי שהגיעו במקומות האחרונים. עבורי לא היו במלים אלה נחמה, לא בגלל הישגיי הירודים, המביכים, אלא משום שהן לא היו רלוונטיות לגביי. מבחינתי, זאת ידעתי וחשתי, ההשתתפות לא הייתה העיקר. כלל וכלל לא. העיקר היה – ההעזה להיחשף בעלבוני, כמעט בקלוני. ההתגברות על הפחד, הרתיעה, ההיסוס, הידיעה הנחרצת, הכמעט משתקת, כי אם אשתתף במרוץ אגיע בוודאות אחרון, וזאת בפיגור ניכר אחרי השאר. 

עבורי, תחרויות הריצה למרחק 60 מטר היו סיוט. הן היו עינוי. לא יכולתי להסתיר את עצמי, אלא אם הייתי ממציא תירוץ שהיה פוטר אותי מההשתתפות בתחרות, אבל לא רציתי ולא ידעתי לשקר. וכך, נחשפתי במערומי יכולתי הדלה. דידיתי אחרי השאר, גמאתי את המרחק בהפרש ניכר ממי שהגיע במקום הלפני האחרון. המקום האחרון היה רשום על שמי בטאבו, בבושה, כמעט בחרפה. לא הייתה לי דרך להימלט. והדרך שבה הלכתי, כלומר רצתי (לכאורה) הייתה עבורי דרך ללא מוצא, ללא מפלט.  

לימים, השלמתי עם אי-היותי מהיר. ואף למדתי את היתרונות הגלומים באיטיות. באופן פרדוקסלי שיעורי הספורט שבהם נערכו תחרויות ריצה למרחק 60 מטר היו עבורי שיעורים לחיים. גם לאיטיים יש מקום. גם אם אחרון.    

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מרב ביין הגיעה לחולית בתחילת שנות ה-80 לשנת שירות ועבדה בשלחין, אחרי השבעה באוקטובר הגיעה להתנדב בקיבוץ שזכרה לטובה וגילתה מקום עם אנרגיות מיוחדות שהרגיש לה כמו בית, מאז היא לא עזבה אחרי השבעה
5 דק' קריאה
בדרום הארץ, בתוך קיבוץ קטן בשם אורים, פועלת אחת הרפתות הייחודיות בארץ – לא רק בזכות ההישגים המקצועיים המרשימים שלה, אלא בעיקר בזכות האנשים שמרכיבים אותה. כאן, בין הרפתות, השדות והמרחבים, נרקמה קהילה של
התחרות המסורתית של קנט, הקרן לביטוח נזקי טבע בחקלאות, עמדה השנה  בסימן הצדעה לחקלאיות הישראליות, כחלק משנת החקלאיות הבינלאומית עליה הכריז האו"ם *תמונה ראשית: מפרי כפיה נטעה כרם. צילום: נילי ענברי קאופמן התמונה "מפרי
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן