ספרציה-אינדיווידואציה: תערוכתו של דני מיכאל רוזנברג – "חיקוי לחיים" המוצגת עתה בגלריה בכברי’ משקפת ובוחנת במבט רווי הומור עצמי המתובל בסמליות אחר תהליך ספרציה-אינדיווידואציה של האמן לאורך תחנות חייו השונות: ינקות, התבגרות ובגרות. בתערוכה מוצגים שלוש עבודות וידיאו ורישומים, המצליחים לתעתע בצופה באמצעות שתילתם של פיקציות ובדיות המתחזות ל"אמת" ול"מציאות" ולהפך.
ספרציה-אינדיווידואציה
בעבודת הווידאו "איך אדע?" (2013) נראה האמן חמוש במשקפי שמש, גיטרה חשמלית, מגבר ומיקרופון כשהוא שר ופורט את לחן שיר הילדים "עודני ילד", שיר בו דור ההורים דוחק בדור הצעיר להחליט על עתידו: "הגדולים שואלים: 'נו, ילד, מה תרצה לעשות כשתגדל?' שאלה שכזאת מבלבלת ואני לא יודע בכלל. איך אדע? ועודני ילד זו חידה ותשובה לי אין כשאדע, לא אהיה כבר ילד…"(מילים: עדנה פלג). השיר הלז המושר מפי האמן בקול מחריש אוזניים בפני הוריו, מפריע ומשבש את התנהלותם וחייהם בביתם. הבן שאינו מרפה מהם ורודף אחריהם כצל, בתחילה בתוך מרחב הבית – שר להם בסלון בעודם מנסים לקרוא, לאחר מכן במטבח, ואף בשירותים ואינו שועה למחאותיה של האם הטורקת בפניו את דלתות הבית וצועקת: "אתה עושה לי חור בראש". בהמשך המרחק הפיסי מהבית הולך וגדל בהתאמה, מתנתק מהקרקע וממריא אל-על – עתה הוא שר להם מחוץ לדלת ביתו/ביתם, עולה במנוף לקומת הבית הגבוהה או משתלשל בחבל מגג הבניין כדי להופיע ולשיר להוריו מעבר לחלון הבית ולבסוף כשהם יוצאים מביתם אל מרחבי השדות כדי להתעמל ולעסוק בפעילות גופנית, הוא מגיח ומרחף מעליהם ברחפן בעודו דבק בשירתו. בסצנה החותמת את תהליך הניתוק הסופי מחבל הטבור ההורי והשגת נפרדות מהם, סצנה המקדימה את המאוחר ומופיעה דווקא בפתיח של הווידיאו, נראה האמן בבית קברות כשהוא שר לשתי מצבות עליהן רשומים שמות הוריו.
עבודת הווידיאו "איך אדע?" מהווה המחשה מאלפת למהמורות, הקשיים והאמביוולנטיות המלווה את תהליך ספרציה-אינדיווידואציה המתרחש, על פי התיאוריה הפסיכואנליטית, הן בשלב הינקות והילדות המוקדמת והן בשלב ההתבגרות. בהתבגרות תהליך זה מושג באמצעות ניתוק ואיבוד הקשר לדמויות ההורים המופנמים מהינקות ומהילדות המוקדמת -שנתפסו כדמויות אומניפוטנטיות ואידיאליות – והשגת גבולות מובחנים בין ייצוגי ה"עצמי" לאלה של ה"זולת"/הורים וכן השלה של התלותיות בהם כדי להפוך לבוגר עצמאי. תהליך זה אחראי בחלקו אליבא התאוריה הפסיכואנליטית, לאי היציבות של האישיות, לסערה ולמשבר שהמתבגר חווה.
ואם לא די בווידאו "איך אדע?" כדי להצביע על הקשיים שהציב בפני הוריו גיבור העבודה בגיל ההתבגרות, הרי שבסמוך לעבודת הווידיאו תלוי במסגרת מכתב המלצה, בחתימת אם האמן. המכתב הפונה לשומרי הסף ובעלי הסמכות בשדה האמנות פותח בשבח והלל לחוכמתו וכשרונו של "בני דני", ש"עוד מגיל צעיר גילה התעניינות בענפים שונים… אך את ההתעניינות והכישרון שלו הפנה במיוחד לכיוון האמנות הפלסטית ולציור בפרט…מסירותו השלמה לאמנות, עד כדי נטישת המסגרות הקונבנציונליות של לימודים…גבתה מאתנו – הוריו – מחיר כבד של דאגה וחוסר ודאות באשר לעתידו, עד כדי חשש שייהפך לעבריין מאוחר יותר בחייו. למרבה האושר, הדברים קרו אחרת לחלוטין. על כן, על מנת לקדם את הקריירה האמנותית שלו ולהביא לנו סוף סוף נחת, אנא צרו אתו קשר במספר…או במייל…אני משוכנעת שאם תתנו לו הזדמנות הוא יעשה חיל והצלחתו תהייה מרשימה." למרות שהמכתב נחתם בחתימת אם האמן, בכותבת מאמר זה עלו ספקות האם אין במכתב שמץ, אם לא יותר מכך, מ"הקול קול יעקב והידיים ידי עשו", ספקות שהתעצמו לנוכח עבודת וידיאו נוספת – "סיפור הלילה של דיקלה".
בווידיאו "ספור הלילה של דיקלה" (2012) ממחיז האמן באמצעות תנוחות גופו ותנועות ידיו, תוך כדי תנועה בחללי ביתו, סיפור שסיפרה בתו הקטנה כשקולה המוקלט "בוקע מפיו". גם בעבודה זו, בדומה ל"איך אדע?" ולמכתב של אמו ,עולה סוגיית הספרציה, הנפרדות והגבולות, אך הפעם בין האב לבתו.
בעבודת הווידיאו "צייר החיים המודרניים" מציג עצמו האמן הבוגר בתהליך עבודתו כצייר. הוא מצולם, בתחילה כשהוא רושם ולאחר מכן מצייר בגווני שחור-לבן ובסגנון ריאליסטי את הנוף האורבני והכה נדוש הניצב ברקע מולו: כיכר ויצמן בחולון, העיר בה גדל. במהלך רישומו, לצורך חיקוי מושלם ולכידת המציאות התלת-ממדית הנוכחת לפניו ותרגומה למשטח הקנבס הדו-ממדי, הוא נעזר באותם אמצעים ששימשו את הציירים מאז הרנסנס והמצאת הפרספקטיבה "המדעית". הציור המתהווה לנגד עיני הצופה, המוצב על כן ציור, מסתיר לעיתים את אותו מקטע נוף שהאמן עמל לחקותו ולשחזרו על בד הציור. סצנות אלה מתוך הווידאו מעלות על הדעת את הציור "המצב האנושי I"(1934) של רנה מגריט – הצייר המושגי והמתוחכם ביותר מבין האמנים הסוריאליסטים בני זמנו – בו מצויר חלון ממנו נשקפים שמיים בהירים ותכולים ומתחתם מראה נוף פסטורלי. בצמוד לחלון ניצב ציור על כן תלת-רגלי עליו מצויר בדיוק אותו חלק מהנוף המוסתר על-ידו. מגריט בציור זה שבו יש ציור בתוך ציור, מתייחס לסוגיות אפיסטמולוגיות ויצר משחק חמקני ומתעתע בין המציאות לדימויה. בדומה למגריט לפניו, דני רוזנברג נוקט בתחבולות רבות על מנת לשכנע את הצופה שהציור אותו הוא מצייר הוא שיקוף נאמן למציאות ולמראה עיניו, אלא שבה בעת, הוא יוצר ספק בצופה בנוגע ל"אמינות ציורו" ולהיותו "חיקוי לחיים"- בקדמת הציור של הכיכר ובמרכזו הוא שתל דימוי הנסמך על תצלום מהאלבום המשפחתי, דימוי בו הוא כתינוק נישא ומחובק בזרועות אמו הניצבת מחזיתה כשהיא צוחקת לעדשת מצלמה עלומה. בעבודה זו, המאוחרת יותר מבין עבודות הווידאו המוצגות בתערוכה, והמלווה בפס-קול מתוך הסימפוניה החמישית של גוסטב מאהלר, האמן הבוגר מאחה ומאחד בין עבר להווה, ו"חוזר" מתוך מבט רטרוספקטיבי ונוסטלגי לשלב הינקות, לשלב הטרום ספרציה-אינדיווידואציה, בו בהתפתחות הנורמלית, התינוק תופס את עצמו ואמו כיחידה סימביוטית בלתי נפרדת.
על קירות הגלריה מוצגות שתי סדרות של רישומים: רישומים ריאליסטים מרשימים בפחם המתארים את בני משפחת האמן – בנותיו וחמו וסדרת רישומים המכונה "עבודה ופנאי" (2015-2018). הרישומים בסדרה זו מאורגנים במערך של גריד ומאמצים סגנונות רישום וזוויות מבט מגוונים ויש בהם מן הדחיפות ללכוד את ההתרחשויות טרם התפוגגותם. מרבית הרישומים מתארים פיסות נופים מחו"ל וממקומות תיירותיים, מראות של "פנים-בית" וכאלה הממזגים בין פנים וחוץ. תערוכה שמומלץ לראותה.
דני מיכאל רוזנברג, "חיקוי לחיים", אוצר: אבשלום סולימן, גלריה כברי, עד ה-30.11
בית הסנדלריה בכפר מסריק
בית הסנדלריה המשוקם בכפר מסריק נחנך לא מכבר בטקס חגיגי בית הסנדלריה שנבנה מלבנים אדומות תוצרת מפעל נעמן, הוקם בשנת 1943 למגורים של קבוצת נערות ונערים שהגיעה לקיבוץ מאירופה במהלך מלחמת העולם והשואה, והוא מראשוני הבתים שנבנו בקיבוץ. בחצר הקיבוץ הצעיר היו אז רק מגדל מים, כמה צריפים למגורים, צריף חדר האוכל ועשרות אוהלים בהם גרו החלוצים שבנו את הקיבוץ.
לאחר מספר שנים, כשהחברים עברו לגור בצריפים בצד הצפוני של הקיבוץ, רוכזו ענפי המשק והשירות בחצר הישנה. אז עברה הסנדלריה לבית שהתפנה ומאז היא במקום הזה. הסנדלרים, חברי הקיבוץ עשו נעלי עבודה ושבת לבחורים ולבחורות וגם נעלים וסנדלים לילדי הקיבוץ. לאחר מותו של יצחק, אחרון הסנדלרים, יזמה נעמי זינגר ז"ל את שימורה של הסנדלריה לטיפוח המורשת הקיבוצית המקומית. הטקס בהשתתפות נציגי אגף מורשת במשרד ירושלים ומורשת ומשרד החקלאות
