זיוה צומברג לא מוותר
גם אותות השנים, לא מרפות את ידיו ורגליו של זיוה-זאב צומברג ביטבתה. גם היום, אחרי עשרות רבות של שנים ברפת, הוא ממשיך להשכים קום ולהגיע לאהבה הגדולה שלו – רפת החלב הגדולה בערבה.
נפגשנו לעוד שיחה עליו ועל הרפת…
אמרת רפת יטבתה, אמרת זיוה – הוא האיש המזוהה ביותר עם הרפת בקיבוץ שבערבה הדרומית ויש לו תרומה חשובה ביותר להקמת הענף במקום המרוחק בישראל, בתנאים כמעט בלתי אפשריים לגידול פרות.
בכלל, יש צורך פנימי להביע הערכה גדולה לאנשים שבחרו להגיע למדבר ולבנות בו יש מאיין, בסביבה קשה ותובענית, וגם להצליח.
ואכן, קיבוץ יטבתה מצליח מאוד בעשייה שלו ומהווה מרכז חשוב גם לקיבוצים נוספים, שנוסדו עם השנים, בסביבה המדברית.
יישר כוח לכולם על הנחישות, הדבקות במטרה והציונות במיטבה..
ספר איך הגעת לרפת מיישוב עירוני לגמרי…
נולדתי בבית החולים העמק בעפולה בשנת 1938, כאשר היו רק צריפים לשיכון חולים. ההורים עברו לחולון ואחרי כיתה ח', שלחו אותי לחברת הנוער בקיבוץ חולדה במרכז. שם עשיתי היכרות והתחלתי לעבוד ברפת.
סידרו אותי לעבודה בסככה חדשה ברפת, שבה היו עגלות בפינה והפקח בשו"ט, היה מזריק להם. הייתי 3 שבועות כנער בענף, שאלו אותי אם אני רוצה לעבוד קבוע וזה היה כבוד גדול. אחרי שבוע לימדו אותי לחלוב בידיים, כי חלבו אז במכונה ניידת וזה היה ב-1952. האיש הזה גם אימץ אותי אליו הביתה ואשתי עירית, היא בתו, שהייתה גם "אחותי" ואני מכיר אותה עוד כשהייתה בגיל 7.
גרעין הנח"ל – כעבור 3.5 שנים הגיע חבר שלי וסיפר לי על גרעין וקיבוץ צעיר. נדלקתי וחזרתי להורים בחולון, התגייסתי לגרעין "מגל וחרב" של הנח"ל.
עשינו טירונות, באמצע פרצה מלחמת קדש, קיצרו לנו והלכנו לקיבוץ הכשרה בעין גב שבעמק הירדן. אחרי חצי שנה הורידו אותנו לעין רדיאן להחליף את הגרעין הקודם. במקום אימון מתקדם, השאירו אותנו ואזרחנו בשל"ת את הקיבוץ. היינו 69 חברים באזרוח וזה היה ב-12.1957.
עירית ואני התחתנו ב-63 בחולדה, היא הייתה יתומה מאימא וגדלה מגיל שנה וחצי אצל אבא שלה, שהסכים גם לאמץ אותי. פעם בשבוע הגעתי לחולדה, סיימתי חליבה לילה וחזרתי באוטובוס, במוצאי שבת. כאשר היא סיימה י"ב, הגיע זמננו והתחתנו. עירית הייתה אימא בגיל 19.5. כיום – יש לנו 5 ילדים, הבת הגדולה שלנו כבר סבתא ויש לנו 20 נכדים ו-6 נינים.
הניסוי בעדר בשר במרעה..
ההגדה מספרת, שעם הקמת ההיאחזות היו פרה אחת ועגלה, באותו שלב העלו אותן צפונה ולא חזרו לכאן יותר. ב-56 כל השטח, מהאזור שלנו ועד קיבוץ סמר וגם מעבר לעצים, היה גידול שנקרא חילף החולות והיו ניסיונות להאביס בו את בעלי החיים. זה צמח דגני, כמו שיבולת וכשאנחנו הגענו למקום, היה משק במגוון בעלי חיים – לול, דיר ו-23 פרות, שהיו ערביות בלאדי ופר אחד ברהמה יפהפה. היינו הולכים במרעה, קמים בשתיים לפנות בוקר ועד תשע בערב היינו רועים. מקו המים שירד לאילת היו לוקחים מים – בנו שקתות גדולות והעדר היה מגיע לשם לשתות. בשעה שלוש אח"צ, הוצאנו מהגדייה וחזרנו הביתה. פעם בחודש שקלנו את הפרות וראה זה פלא, הן לא עלו במשקל מהזנה במרעה…
כל הניסויים האלה בפרות ובכבשים היו על 4 חלקות – עגלים שגדלו פה, חצי ברהמה וחצי ערבי, רשמו את האכילה, אספו את "האחוריים" והיו שורפים. פרופ' עזרא אייל היה אחראי על הניסויים ותחתיו היה חייל ניו-זילנדי, רוג'ר בנימין אחד, שהיה אגרונום ואחראי על עדר הפרות ואנחנו היינו תחתיו בכל הניסויים. העלינו רעיון שאם נישאר עם הפרות במרעה, בכל היום, במקום לעלות ולרדת 6 ק"מ לכל כיוון, נראה ברכה יותר גדולה, בעלייה במשקל.
גרנו במרעה חודש ימים ובסופו, עלינו הביתה. למרבה ההפתעה, הפרות עלו במשקל והחלטנו ללכת על עדר בשר של 120 אימהות, שחלקן קנינו ב"משולש" וחלקן מקיבוץ הסוללים, שליד נצרת. היינו עם עדר בשר והחלטנו לגור באותם תנאים 5-4 חדשים במרעה. כעבור שנתיים הסתבר שצמח החילף לא מתחדש, אולי בהעדר מי תהום, או מסיבה אחרת. במקום שאכלנו צמחה "הגה" – עשב שהפרות לא אכלו אותו.
התברר שלגדל עגלים אולי כדאי, אבל עם הפרות אין מה לעשות – תוספת הזנה בבית להשלמת המרעה, לא הייתה כדאית, וזה היה סופו של הניסוי בעדר בשר.
הרפת התפתחה בהדרגה
בנובמבר בא אליי מרכז המשק ואמר לי – סע לתל אביב, מחכה שם מישהו ותיקחו שתי פרות מבית יצחק ומקיבוץ שובל. הבאנו אותן לכאן והן היו הראשונות.
בנימין לב העמיס לי פרה וירדנו ליטבתה, הגענו בחמש בבוקר, חלבתי אותה ביד ובאתי עם דלי חלב טרי לחדר האוכל והייתה שמחה רבה. עשרה ימים אחרי כן, הגיעו עוד שתי מבכירות מהולנד וזו הייתה תחילתו של עדר החלב ביטבתה.
הפרה המליטה מיד כשירדה ונקראה "רחלי" – ראשונה לתת חלב ליטבתה.
אף אחד לא האמין שפרות יחיו כאן, היו שתי מערכות לשירותי הדרכה – הסוכנות ושה"מ, שקלתי חלב בכל חליבה, הגדלנו את הרפת. היה מישהו שהחליט שזה שווה ניסוי וב-62, היו 12 פרות שחלבו ולא היה לנו מה לעשות עם החלב, כי עשינו בבית שמנת וגבינות.
הרפת הראשונה נבנתה ב-62 והתחילה בסככה ליד המחלבה וכיום היא חצי סככה עם גג אסבסט. בנו אותה אנשי הסוכנות יחד עם מכון חליבה מסוג טנדם, 3 עמדות מכל צד. שנה אחרי, קיבוץ גבע בעמק היו המאמצים של הרפת ודנדי היה המסגר. בשנת השירות שלו, יחד עם אשתו בקיבוץ, בנה את הסככה השנייה.
בכל אותם ימים חלבתי פרות והיה איתי גם טוביה נאור, שבא מקיבוץ מסדה. ב-63 כבר היה מכון חליבה, מכון טנדם, אחר כך שדרת דג של אלפא-לוואל ובהמשך ציוד אלקטרוני של צח"מ אפיקים – כך 20 שנה, עד שעברנו למכון הנוכחי עם חברת אס.סי.אר.
לקראת פתיחת המכון הראשון, קיבלנו בינואר 62, משלוח של 50 עגלות מהולנד והיו לנו 20 משלנו, קנינו 27 עגלות וגידול עצמי – 15. סגרנו עם תנובה רחובות שנעלה אליהם שמנת מהפסטור ומהפרדת השומן.
הזרעה – ב-1958, עם ארבע פרות, התחלתי לנדנד ל"השירות" שצריך הזרעה מלאכותית. נסעתי לשבועיים בחולדה ולמדתי הזרעה עם ספקולום. הייתי, בטלפון השבור, מודיע על בקשת זרמה והיא הייתה זרמה טרייה. ככה התחלנו את ההזרעה המלאכותית, שלוש הזרעות לפרה ואם לא מתעברת מכניסים פר.
מי השתייה – היום, נותנים לפרות לשתות מים מותפלים או מעורבים. בזכות עבודת מחקר ביטבתה – השווינו וקיבלנו תוספת של 2 ליטר חלב, במים מותפלים. בכל משק יש מתפיל מים שמוציא מלחים מהמים. בכל בית יש שני ברזים – מים רגילים ומים מותפלים והם מיועדים לשתייה. ברפת מוצב מיכל של מים מותפלים לשתיית הפרות.
ואז צץ רעיון המחלבה בערבה הדרומית
מישהו הגה את רעיון המחלבה – עקרת הבית באילת משלמת אותו מחיר לחלב, כי הוא היה מפוקח ואת ההובלה של תנובה לאילת, שילמה הממשלה. שר התעשייה והמסחר היה פנחס ספיר ואמרו לו, שאם תתנו לנו את דמי ההובלה, נבנה מכון פיסטור וכך, במרץ 62, יצא החלב הראשון לאילת וגדלנו ל-80 פרות, שמהן, 40 הובאו ישירות מהולנד.
משה הס מחולדה בא מטעם התנועה והוא היה האיש שהעלה את רעיון אספקת חלב לאילת. הלך לפנחס ספיר ודאג לתקציב – הוא היה משה בעל החלומות.
אורי חורזו היה מטעמנו, הלך ללמוד חלב בבית דגן ועסק בבניית המחלבה ובניהולה. לצערנו, בתפקידו כמרכז משק, נסע צפונה ב-1966, התהפך ונהרג והוא בן 28 בלבד…
המחלבה עברה ממכון פיסטור למחלבה מגוונת. התחילה עם חלב, לבן, אשל ושמנת בבקבוקי זכוכית ובארגזי עץ ואחר כך עם פריגורטים. חלק מהמוצרים הפסקנו לייצר, לאחר האיחוד עם חברת שטראוס, שבו נקבע שהמחלבה המקומית לא תעשה מוצרים כמו שטראוס וכך הפסקנו עם המעדנים והתמקדנו במשקאות חלב -בתוצאה הסופית אין לנו על מה להתלונן…
בעשור האחרון, המחלבה היא הענף המרכזי בקיבוץ ורבים אומרים בחיוך, שכשהם מתעוררים, הם מסתכלים בחלון ואם רואים עשן יוצא מהארובה, אז הם שקטים ואף יכולים להמשיך לישון…
איחוד רפתות עם אילות הדרומית
הרפת גדלה וגדלה וב-2003 איחדנו את הרפת עם אילות ומאז היא נקראת רפת חלב ערבה. דובי הלמן היה בן גבת ומרכז משק של אילות, ביקש ממני להגיע לאילות ולראות. 11 שנים שקלתי חלב ביטבתה ובאילות, בהמשך, הייתי שותף להקמת רפתות חדשות בגרופית ובקטורה. ב-81 בא אליי מנהל הלשכה בבאר שבע וביקש שאתגייס לחצי משרה בשה"מ וכך נכנסתי כמדריך רפת בערבה – מפארן ודרומה. שנה וחצי אחרי, הוסיפו לי את טללים ומשאבי שדה בנגב. בכל השנים הייתי מרכז רפת וגם מדריך אזורי בחצי משרה.
הארגון הוקם בשנות ה-60 באיחוד של מחלקת ההדרכה של הסוכנות, עם האגף המקביל במשרד החקלאות. הייתי מתחיל את היום ברפת, נוסע לאחד היישובים וחוזר להשלים ברפת וכך ביצעתי את שתי המשימות. עשינו הרבה תצפיות וניסויים עם חברי המחלקה.
באותן שנים גם הקמתי את התארגנות הרפת האזורית ופעלנו במשותף.
יתרונות ייצור חלב בערבה
בייצור החלב בערבה כמעט ואין יתרונות – מזג האוויר יותר טוב מזה של עמק בית שאן, כי יש פחות לחות. בשנים האחרונות הלחות גדלה, בגין הצמחייה הגדולה שהתפתחה באזור וזה קשור – כשיש יותר צמחייה יותר מזיעים.
החסרונות לייצור בערבה, ברורים ומוכרים – מרחק גדול ממרכז הארץ, מחירי הובלה גבוהים ויקרים, מזון רחוק ויקר ולעיתים גם פחות איכותי.
שנים ייצרנו מזון לבד וגידלנו ירק וזה די מסובך – יורדים לשדה עם טרקטור ועגלה, קוצרים ומביאים לחלוקה 3 פעמים ביום, 4-3 עגלות ירק ליום וזו עבודה של אדם ליום שלם. ההובלה כ-3 ק"מ הלוך וחזור. זה היה קשה ולא כדאי והפסקנו.
עשינו הרבה ניסיונות עם ד"ר רן סולומון וד"ר גבי עדין (שליוו אותנו באהבה רבה), השווינו מתן חציר אל מול מנה עם תחמיץ וירק והסתבר שוב ושוב, שהחציר לא נופל מהירק ולא כדאי לגדל. ככלל, עשינו הרבה ניסויים בהזנה והאחרון היה השוואה בין מנה קנויה (בשותפות של איזידור ממרכז המזון בדבירה) למקומית והמקומית ניצחה.
איך הייתה ההעברה הבין דורית בניהול הרפת?
חי, הבן שלי, נכנס לרפת כילד בכיתה ח' וקיבל את ריכוז הרפת ב-2007. העברת השרביט הייתה חלקה וזורמת. הגעתי למסקנה שאני רוצה לפרוש מניהול בגיל 60 לערך. ברפת היה צוות גדול וטוב של חברים, כינסתי אותם ואמרתי להם שאני רוצה לפרוש, שתהיה חלוקת עבודה בין החברים וחי ייקח את הניהול. הוא היה שנה במכללת רופין וכאשר סיים, הוא נכנס לתפקיד בהסכמה של רוב החברים.
אני המשכתי לחלוב ועבדתי ברפת כרגיל, הייתי פנסיונר של שה"מ וליוויתי את הצוות, היינו מתלבטים ביחד בכל הנושאים ויש כאלה ברפת הרבה. רן סולומון מגיע מעת לעת ויושבים ביחד.
איך אתה משתלב ברפת עם שינויי העיתים?
ההצגה שלי נגמרה, העברתי את הפיקוד לדור ההמשך ואני בקהל… בא בבוקר למכון ועושה מה שאני יכול, מחשב והזרעות. לא רץ אחרי פרות ולא מלווה את הרופאה. עברתי כמה ניתוחים ברגליים ושומרים עליי – אני יוצא מהרפת עם קלנועית, מתי שבא לי – מכין העברות, דרישות ומכון. לא נותן הוראות לאנשים ועושה מה שאני יכול, במסגרת היכולת הפיזית.
אנחנו כמובן, נפגשים גם בבית והרפת מככבת בשיח..
לאן הולכת הרפת, ביטבתה ובערבה?
ביטבתה יש לרפת עתיד טוב, כי יש לנו מחלבה צמודה שהחלב עובר אליה בצינור עילי. גם אם יבטלו את התכנון, יישמר הקשר בין הרפת למחלבה. היא צריכה את החלב קרוב לבית וגם בעתיד יצטרכו וירצו לשתות חלב.
העובדים המרכזיים כיום ברפתות הם העובדים הזרים והם מחזיקים את הפעילויות הפיזיות, כמו חליבות. בקיבוץ יש מעט ענפים ובעלי החיים הם ענף מייצב. כיום יש בו 8 עובדים חברים, שמהם 3 פנסיונרים, שנותנים הרבה לב ונשמה (זיוה, לבקו וממיה). חלק גדול מהוותיקים בקיבוץ עובדים בענפים שונים ורואים ברכה. יש למה לקום בבוקר, לא רץ לכל ההמלטות ולא עולה על טרקטור, אבל יש מספיק עבודות שכדאי לקום בבוקר בשבילן ואפילו מוקדם. לבקו וממיה עושים מה שיכולים בעבודות מסגרות, בקניות כל-בו ובמשימות מגוונות.
בקשה למערכת ההדרכה – בגלל שאנחנו מעט רפתות בערבה הדרומית – 7 בסך הכול, אין פעילויות מקצועיות משותפות וכך, כל אחד לעצמו ולא נפגשים מקצועית. המוסדות כמו שיאון והחקלאית, מגיעים לביקור אבל פרטני ולא אוספים את כולם ליום עיון וזה חסר לי. חשוב שהנהלת האזור והמוסדות, ייקחו את הבקשה לתשומת ליבם ויפעלו בנושא. אני מכיר את מערך ההדרכה ויודע שזה אפשרי.
נאחל לזיוה עוד שנים רבות של בריאות ועבודה פורייה ברפת, יחד עם קבוצת הוותיקים בקיבוץ. שרובם משתלבים בענפים השונים ויש להם תרומה משמעותית..
