"כל החיים שלי יצרתי" 

רוני מצויינים ממושב גיאה הייתה במשך 35 שנים אחות מוערכת מאוד באשקלון ובסביבתה * מאז צאתה לגמלאות היא מגשימה את חלומה לעסוק רק באמנות * בפתיחת תערוכתה הראשונה היא מספרת על אהבתה למשפחתה ולחברות, לטבע ולבעלי החיים, על פסליה ועל חייה ב"גן העדן" שלה במושב 

רוני מצויינים נולדה בשנת 1954 בעפולה להורים שהיו פליטי שואה. אמה ליה נולדה ביוגוסלביה ואביה יוחנן  בשוויץ. שניהם  היו בעלי "ידי זהב" – האב עסק בציור והאם במלאכות סריגה, תפירה והוראת נגינה.  

בגלל קשיי פרנסה נדדה המשפחה ברחבי הארץ ורוני החליפה מספר בתי ספר, שהאחרון שבהם הוא בי"ס "בליך" ברמת גן. רוב מקומות המגורים היו בהתיישבות העובדת, דבר שאפשר גידול חיות מחמד שונות וכבר בילדותה נולדה אהבתה הרבה של רוני לטבע ולבעלי החיים. בצבא היתה מורה חיילת באשקלון ולימדה שם עולים חדשים שעלו לארץ בשנות ה-70. אחר-כך שירתה כקצינה של יחידת המורות החיילות במחוז דרום. שם פגשה את בעלה משיח. 

רוני נשואה למשיח ממושב הודיה, בן למשפחה ענפה בת 12 ילדים, מדריך טיולים במקצועו. הם הורים לשני בנים ושתי בנות  ויש להם 12 נכדים. רוני ומשיח שמחים וגאים לספר שכל ילדיהם בחרו לגור במושב שבו גדלו ואותו הם מאד אוהבים. 

רוני מציינת שמילדותה החברים הטובים ביותר שלה היו בעלי חיים: "יש לי קשר מיוחד מאוד עם איתם." 

את אהבתה לבעלי החיים הורישה גם לילדיה. בנה הצעיר אילן (40) אף הפך זאת למקצוע. הוא מטפל באמצעות בעלי חיים ועוסק בפסיכותרפיה של ילדים ומבוגרים בביתו במושב גיאה, ליד ההורים. בנחלה המשפחתית יש פינת חי יפה.  

אחות במושבים ואחות סכרת 

רוני ומשיח נישאו בשנת 1974, מיד בסיומה של מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1976 הגיעו למושב גיאה. עד אז היה גיאה מושב כמעט נטוש והסוכנות היהודית הכריזה על מבצע של קליטת זוגות צעירים כדי להחיותו. בשנת 1978, כאשר היא אם לשני ילדים צעירים, החלה רוני ללמוד בבית ספר לאחיות באשקלון. " זה היה מאתגר מאוד," היא מציינת, "אבל התמדתי בלימודים שנמשכו שלוש שנים, ואחרי סיומם בשנת 1981 ילדתי עוד שני ילדים. במשך שנה לאחר הלימודים עבדתי כאחות במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים 'ברזילי'. אחר-כך הייתי אחות קהילה במושבים במשך 25 שנים."  

במרוצת הזמן היא השתלמה בקורסים בנושא מחלת הסכרת והפכה למומחית קלינית לסוכרת. מעל 10 שנים היא הדריכה רופאים, אחיות וסטודנטים בנושאים הקשורים למחלה, וכמובן הדריכה וליוותה את המטופלים עצמם בליווי של 24/7. "בהמשך הייתי אחות הוספיס בית ביחידה לטיפולי בית. ובמשך שלוש שנים לפני צאתי לגמלאות עסקתי במחקר מטעם הג'וינט, אש"ל, הרווחה העירונית וקופות החולים בנושא  חשיבות תפקיד 'מתאם טיפול' לקשישים עריריים בסיכון."  

"הייתה לי קריירה נהדרת," מסכמת רוני. "יום יום קמתי בשמחה לעבודה. ובעצם נהגתי לפי עצתה של אמי, שאישה צריכה מקצוע משלה כדי שתוכל תמיד להיות עצמאית. זה המסר המרכזי שגדלתי עליו. ככה גם גידלתי את הילדים. לכל אחד מהם יש מקצוע והם עצמאיים, דואגים לעצמם ולבני משפחותיהם." 

אישה יצירתית 

"כל החיים שלי יצרתי. תמיד." מספרת רוני, "אמי הייתה משבחת  אותי ואומרת לי: 'אַת רואה משהו ומיד אַת עושה אותו'. היא דאגה שיהיו לי חומרי יצירה בבית. כבר בילדותי ובנעוריי יצרתי דברים יפים." 

היצירה נמשכה כל השנים במקביל לעבודתה כאחות: "תמיד הקדשתי ערב אחד בשבוע לחוג אמנות – קרמיקה, פיסול רך, אריגה ועוד, אבל כל שנות עבודתי היה לי חלום: לעסוק כל הזמן רק באמנות. ואני מגשימה את החלום הזה עכשיו, מאז שיצאתי לגמלאות."  

כאשר פרשה לאחר 36 שנות עבודה כאחות, הפכה רוני את אחד המחסנים בחצרה לסטודיו. שם היא עובדת ויוצרת חפצי אמנות, בעיקר פסלים, מחומרים שונים כגון בטון, קרמיקה, נייר, בדים וכמובן גרוטאות שונות, כי היא מקפידה גם על חומרים ממוחזרים. גם כיום היא ממשיכה ללמוד בכל שבוע לפחות פעם אחת בחוג. 

כמו כן, רוני נוהגת להשתתף בסדנאות יצירה מגוונות בטכניקות שאינה מכירה. כך היא פוגשת אנשים, מחליפה חוויות עם אחרים ולומדת מהם. בנוסף, היא עובדת באופן קבוע פעמיים בשבוע עם ארבע נשים בסטודיו שלה: "החבורה הזו היא ממש כמו משפחה עבורי. זוהי ההתנדבות הקהילתית שלי," היא אומרת. "אני לא מעוניינת לקיים חוגים לשם רווח כספי. לכך אני עובדת בסטודיו עם נשים אלו, וכמובן מקבלת אורחים – ילדים ומבוגרים – לסייר בסטודיו ובגן שלי, לראות את כל יצירותיי."  

כאן המקום לציין את הדבר הראשון שרוני מדגישה בפגישתנו מחוץ לביתה: "אני מתחזקת את כל הגינה הזו. אני עובדת בה בעצמי. אני קמה בכל יום ועובדת בגינה בשעות שנעים לעבוד בהן בחוץ." ואכן היא הצליחה ליצור בחצר שלה גן גדול, עם צמחיה יפה ופורחת, בה משתלבים הרבה פסלים ויצירות אמנות שונות שלה.  

רוני אף משתתפת בביקורים בארץ אצל אמנים שונים, וגם בסיורים בחו"ל, ביניהם טיול רוקמות לרומניה, טיול אומנויות בהודו ובגאנה. יש לה חברים רבים  בפייסבוק, חלקם הגדול אומנים ומשם היא מקבלת מידע על סיורים, סדנאות ועוד.  

ביום שלישי ה-27 ביוני נפתחה תערוכה עם יצירות של רוני ב"חאן" באשקלון. היא תינעל בעוד כחודש.  

"זו הפעם הראשונה שאני מוציאה את העבודות מהמשק והבית לתערוכה בחוץ," היא אומרת. "הן גם יועמדו למכירה בפעם הראשונה. מעולם לא מכרתי יצירות. עכשיו אני רוצה לשחרר ולהכניס אנרגיות חדשות. נראה לאן הרוח תיקח אותי…" היא מתכננת להתמקד מעתה גם בציור וגם בעבודות עם בדים וחוטים.  

מתחברת אל הילדה שבה 

"איך אני מפסלת? אני תמיד מתחילה בהכנת הראש ובעיצוב הפנים. ואז לאט לאט מקבלת הדמות המפוסלת את האופי שלה. אני לא מתכננת מראש. הידיים שלי עובדות בלי שום חיבור רציונלי, כך שאינני יודעת מראש מה עומד לצאת תחת ידיי. וככה נולדים הרבה חברים חדשים שאני צריכה לדבר איתם," היא ממשיכה. "הפסלים שלי שונים זה מזה. לכל דמות יש הבעה אחרת. וחשוב לי גם ההומור. שתהיה מצחיקה."  

כאמור, רוני אוהבת בעלי חיים ויש לה פסלים רבים של בעלי חיים מקרמיקה וברונזה. היא מתחילה בהתבוננות: "אני מקדישה שעות של התבוננות בהם. אני יושבת בעיקר בפינת החי שלנו ומתבוננת בהם. אחר-כך אני מתחילה לפסל את החתולים, העיזים, הברווזים…  כל מה שאני רואה בטבע מגרה את היצירה שלי, אפילו חלזונות עם קונכיות. בעצם אני משחקת. מתחברת אל הילדה שבי, שהתחילה לפסל בגיל שלוש או ארבע בבוץ ב'חוות יזרעם', בה התגוררנו אז, והיתה  לי ילדות חופשיה בשדות."   

"הטבע מהווה לי גירוי," היא מוסיפה, "ויוצאים לי דברים שמחים."  

בעלה משיח מביא לה מטיוליו אבנים, ענפי עץ מעניינים ועוד. וגם אלו משמשים בסיס ליצירות האמנות שלה. כאשר היא נמצאת בחו"ל היא לא קונה מזכרות: "במקום לרכוש חפצים שצריך לנגב מהם את האבק, אני מצלמת וכך יש לי גם מזכרות מצולמות וגם רעיונות ליצירות נוספות. ובכלל, אני לא צריכה הרבה. אני לא צוברת רכוש. בביתי הצנוע אני מחזיקה את המינימום הדרוש, שני סטים של מצעים, מעט מגבות וכמה כלי אוכל… וזה בהחלט מספיק לי." 

הכול טוב 

רוני מסיימת את השיחה במילים אלו: "אנשים צריכים מעט מאוד כדי להיות מאושרים. אם יש לי קצת חימר או חתיכת חוט לסרוג אני מאושרת. היצירה שלי היא הגשמת חלום. אני עושה עכשיו כל מה שמתחשק לי בלי התחייבות לאף אחד."  

אחרי הפסקה קצרה היא אומרת: "תודה אלוהים על כל מה שבראת. תודה על החיים היפים שאתה נותן לי. זה גן העדן שלי. ילדים ונכדים עושים הרבה נחת. משיח ואני חברים טובים. ומה צריך יותר?"