גוש עציון – זיכרון, הנצחה ורצון למיתוס בנר אחרון של חנוכה נערך בבית ספר שדה בכפר עציון, כנס לציון 70 שנות הנצחה לגוש עציון ואזכרה לשיירת העשרה תחת הכותרת: "לא לתת לגחלת לכבות". האתגר שלנו לעשור הבא, נאמר שם, הוא לחדש את הקונצנזוס סביב תרומתו של גוש עציון למדינה
כנס לציון 70 שנות הנצחה לגוש עציון ואזכרה לשיירת העשרה: "מיתוס הוא סיפור עם, המתאר אירועים שיש להם חשיבות יוצאת דופן או משמעות עמוקה עבור קהילה מסוימת, לרוב בהשתתפות אלים או גיבורים אנושיים, הכולל גם סיפור אשר למשתתפים בו, בין אם הם מופעלים או מפעילים, קיים אופי פרסונלי, התורמים לעיצוב זהותה ותפיסתה של אותה קבוצה והדבקה במיתוס" – כך מגדירה הוויקיפדיה את המילה היוונית מיתוס. מצדה, בר כוכבא, טרומפלדור, הפלמ"ח, אורד וינגייט הם דוגמאות היסטוריות למיתוסים שהם קונסנזוס שהתקבלו בעם ישראל. ניתן לומר שגם אירועים שבמלחמת השחרור ולאחר קום המדינה, כמו הקרבות בדגניה וביד מרדכי, מאיר הר ציון, הקרב על גבעת התחמושת ועוד, הם מיתוסים מוסכמים בחברה הישראלית כולה והצעירים בה מתחנכים לאורם.
מעניין היה לשמוע כיצד התייחסו לנושא המיתוס, משתתפי הכנס לציון 70 שנות הנצחה לגוש עציון ואזכרה לשיירת העשרה, שנערך בבית ספר שדה בכפר עציון בנר אחרון של חנוכה, בשבוע שעבר, תחת הכותרת "לא לתת לגחלת לכבות".
לפני כן גילוי נאות: הייתי הנוכח היחיד בכנס שלא חבש כיפה לראשו. הפרתי גם נדר ישן שלי, שלא לחצות את הקו הירוק לשטחים (מלבד מקרים יוצאי דופן של שליחות עיתונאית) עוד מאז שנת 1987, בתחילת האינתיפאדה הראשונה.
ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר עציון, הנמצא בתוך הקיבוץ כפר עציון התייחס למיתוס: "האתגר שלנו לעשור הבא, בין היתר בנושא ההנצחה, הוא לחדש את הקונצנזוס סביב תרומתו של גוש עציון למדינה והנחלת המורשת שלו. כ-240 חללים נפלו ביישובי הגוש במלחמת העצמאות ואין סיפור דומה לזה, ובאף קיבוץ אפילו לא מתקרבים למספר הזה. הייתה לי שיחה עם חבר קיבוץ בית השיטה, שסיפר לי על שמונה הבנים שנפלו במלחמת יום כיפור. לא מספיק מכירים את האתוס של גוש עציון וזהו כישלון שלנו. לא הצלחנו ליצור קונצנזוס מספיק בחברה הישראלית כדי שבנושא מורשת גוש עציון יכירו את העבר ויהיו מחוברים להווה".
כשמאתגרים את רוזנטל בשאלה מדוע נושא סיפוח בקעת הירדן עולה כל פעם מחדש וכמעט ואין התייחסות לסיפוח גוש עציון: "בית ספר שדה הוא מוסד לא פוליטי, אבל אם אתה שואל את דעתי האישית, אני כבן גוש עציון, גם מבחינה סנטימנטלית רגשית, לא יכול לוותר על הגוש וכך גם הביעו דעתם רבין ולמעשה כל מנהיגי המדינה. דווקא על הגולן ניהלו משא ומתן. כל הסדר עתידי צריך לכלול את גוש עציון בתחומי המדינה, כי לא ניתן להתכחש לזיקה ההיסטורית היהודית שלו בעבר והתחדשות ההתיישבות בו".
ד"ר יוחנן בן יעקב, שהרצאתו בכנס כנס לציון 70 שנות הנצחה לגוש עציון הייתה "על משמעות הזיכרון כפי שבא לידי ביטוי במורשת גוש עציון", נימק את הקושי בהטמעת המיתוס של גוש עציון כך: " מתיישבי גוש עציון החלו בזיכרון ובהנצחה כבר בהיותם בשבי הירדני במלחמת העצמאות, לאחר שהגוש נפל. הם היו אנשים צנועים, שחשובים היו להם המאבק וההתיישבות המחודשת בגוש, אך בגלל צניעותם נושא התודעה הציבורית של סיפור גוש עציון לא זכה בחשיבות גבוהה. אינני חושב שההתיישבות בגוש עציון, סיפור הגבורה במלחמת העצמאות וההתיישבות המחודשת לאחר מלחמת ששת הימים, נופל או פחות חשוב מהמיתוס של תל חי או הקרב של קיבוץ יד מרדכי. הקמנו מפעל הנצחה מאד צנוע, אבל צריך וראוי שיהיה למופת ומונחל לנוער". באשר למעמדו הפוליטי של הגוש, מזכיר בן יעקב את העובדה שרבין ומנהיגי המדינה בעבר ובהווה, כולל לובה אליאב, הביעו דעה נחרצת לשיוכו של גוש עציון בכל הסכם עתידי.
יפאת (קיצור של יפה את) פרקש, שהסבא שלה אברהם רטנר היה ממקימי קיבוץ עין צורים, אינה מטילה ספק בכך שההתיישבות, עמידת הגבורה של המתיישבים במלחמת העצמאות וההתיישבות המחודשת היא אחד המיתוסים החשובים בהיסטוריה של הקמת המדינה: "אחרי כ"ט בנובמבר המתיישבים בארבעה הקיבוצים בגוש, היו אלה שהיוו את העמדה הקדמית להגנת ירושלים. לוחמי גוש עציון הם שמנעו הגעת תגבורת ערבית לקרב במנזר סן סימון בקטמון וגרמו למעשה להצלחת הפלמ"ח באותו קרב. הטרגדיה בנפילת הגוש במלחמת העצמאות לא פרקה למעשה את היישובים, כיוון שהם חזרו אליהם מיד בתום מלחמת ששת הימים. כפר עציון נשאר נאמן לבניית ארץ ישראל והעוצמה בתודעת ההנצחה, בשליחות החינוכית בשמירה על ערכי הלחימה וההתיישבות מצדיקים את המיתוס."
לשמור על גחלת האבות
בשיחה עם ההיסטוריון מרדכי נאור, שלא נכח בכנס, אך חקר את הנושא וערך ספר על גוש עציון, הוא מביע דעה מעט שונה: "אני מבין לליבם של אנשי גוש עציון ביחס למיתוס, אבל לדעתי סיפור הגוש לא נופל מכל המיתוסים על יד מרדכי, טרומפלדור ודומיו. אנו נמצאים בתקופה של שחיטת פרות קדושות, אבל ההצפה של מידע וגודש העצום של חומרים מקשים מאד על הנחלת מיתוסים לאנשים צעירים. תשאל היום אזרחים ישראלים בתיכון, באוניברסיטה ואפילו עד גיל חמישים ילידי 1970, מה הם יודעים על טרומפלדור, קרב יד מרדכי ואפילו על מלחמת ששת הימים, ותמצא שמעט מאד או בכלל לא, כך שגוש עציון נמצא ב'חברה טובה'. הסיבות לכך אינן פוליטיות וייתכן והדבר נובע גם מריחוקו של הגוש במפת הטיולים בארץ".
שאול גולדשטיין, ראש מועצת גוש עציון לשעבר ומנכ"ל רשות הטבע והגנים משנת 2011, מעדיף את המילה נרטיב על מיתוס וסבור שאת הנרטיב של גוש עציון יש לחזק. הוא מעדיף בנושא ההנצחה את צמד המילים "שימור הזיכרון" ובדברי הפתיחה שלו בכנס על המצגת הופיע הפסוק מספר ירמיהו: "כי מידי דברי בו אזכרנו עוד". גולדשטיין סבור ש"את סיפורו של גוש עציון הצלחנו להעביר בעיקר לציבור שלנו הדתי ובגלל הדיכוטומיה בעם הקמנו את '"הבית הישראלי', ששם את הדגש על הישראליות במטרה לשמר את הזיכרון".
עם זאת, למרות הצניעות המסויימת של העומדים בראש מפעל הזיכרון וההנצחה בגוש עציון שנשאו דברים או נכחו בכנס, סקירה של הנושא כוללת שורה ארוכה של אתרים: בית עדות למורשת גוש עציון בקיבוץ כפר עציון בו אולם המתאר את שלבי ההתיישבות בהר, אולם נוסף המתאר את המערכה בגוש במלחמת העצמאות; חזיון אור-קולי המתרכז בבנייה מחדש אחרי מלחמת ששת הימים ותנופת היישוב היהודי בגוש עציון אחריה; גן זיכרון לנופלים וללוחמים במלחמת העצמאות; שיחזור "המנזר הגרמני" שהקימו ב-1928 נזירים ממנזר דורמיציון בירושלים בו התגוררו ראשוני גוש עציון ב-1943; אוהל יזכור על ה"בונקר" מקום נפלו אחרוני הלוחמים; ארכיון המורשת של כפר עציון וספרים, מחקרים ועבודות לא מעטות שנכתבו על תולדות הגוש.
לפעילות בית העדות ופעולות נוספות, אחראית עמותת בני גוש עציון שהוקמה בשנת 1983 והיקף פעילותה התקציבית בשנת 2018 היה כ-1,5 מיליון ש"ח, כשרוב ההכנסות באות מדמי כניסה לחזיון האור-קולי והשתתפות בפעולות אחרות שבית העדות יזם.
יוסי רון, העומד בראש העמותה היה בן שנה וחצי כשנתייתם מהוריו כשנפלו על הגנת הגוש וחזר אליו כשהוקם מחדש כפר עציון: "תפקידנו הוא לשמור על גחלת האבות ולא ניתן לשלהבת לכבות. המדינה לא ניתנה לנו על מגש של כסף וגם מפעל ההנצחה הוקם על ידי אנשים בשר ודם מתוך נחישות, למרות החששות שהיו בתחילתו".
ההיסטוריה של הגוש
כדי להבין את נושא הזיכרון וההנצחה של גוש עציון יש לחזור 93 שנים אחורנית להתחלת ההיסטוריה ההתיישבותית שלו. בשנת 1927 קבוצת יהודים חרדים הקימה את היישוב "מגדל עדר" היו אלה אנשי מאה שערים, וחלקם תימנים משכונת הצריפים בתל אביב. עם פרוץ מאורעות תרפ"ט -(1929) וגם בגלל התנאים הקשים שחוו המתיישבים, היישוב נעזב ונהרס. בשנת 1934 הקים שמואל צבי הולצמן מייסד חברת "אל ההר" את כפר עציון אבל במאורעות תרצ"ו (1939), נאלצו המתיישבים לנטוש את היישוב שגם הוא נהרס. תנועת הקיבוץ הדתי יזמה הקמת שלושה קיבוצים בגוש. באביב 1943 את קיבוץ כפר עציון על ידי "קבוצת אברהם", שנתיים לאחר מכן עלו למקום חברי משואות יצחק וב-1946 עלה לקרקע עין צורים.
בפברואר 1947 גרעין "צבר" של תנועת "השומר הצעיר" שהורכב מחברי התנועה מקריית חיים, תל אביב וירושלים, הקים את קיבוץ רבדים על אדמות קק"ל שהתיישב בגוש עציון והסיבות להקמתו פורטו "במגילת העליה" על הקרקע: "תקענו יתד בהרי יהודה – יישוב יהודי חדש בחבל ארץ ש"הספר הלבן גזר עליו שממה….חוליה חדשה בשרשרת יישובים עבריים חלוציים – ינחיתו מכה ניצחת למזימות ביתור הארץ וחלוקתה".
בתכנית החלוקה של האו"ם גוש עציון נכלל בתחומי המדינה הערבית ועם פרוץ מלחמת העצמאות, למעשה מיד אחרי כ"ט בנובמבר 1947, הטילו הערבים מצור על ארבעת קיבוצי הגוש וניתקו את דרכי האספקה אליהם. הקיבוצים ניסו להחזיק מעמד ונשלחו אליהם מספר פעמים תגבורות. שיירת העשרה, שיירת נבי דניאל ומחלקת הל"ה כולן לא הצליחו להגיע לגוש ולסייע להגנתו. עקב המצב פונו הנשים והילדים מהקיבוצים והמוסדות המיישבים הציעו לפנות את היישובים אך חבריהם סרבו.
הליגיון הערבי וכנופיות הכפרים החלו בתקיפת כפר עציון וביום חמישי, ד' באייר תש"ח (13 במאי 1948), יום לפני הקמת המדינה נערך הקרב האחרון. עקב עדיפות כוחות האויב ופריצת שריוני הליגיון לקיבוץ, נפל הקיבוץ, 127 לוחמים ומתיישבים נהרגו ורק ארבעה ניצלו. בכל קרבות הגוש נפלו 242 לוחמים, לאחר שגם שלושת הקיבוצים הנותרים נכנעו וכ-240 מהם נפלו בשבי ירדן ושוחררו בתום מלחמת העצמאות.
ארבעת הקיבוצים הוקמו מחדש במקומות אחרים בישראל: ניר עציון (על ידי תושבי כפר עציון) בחוף הכרמל, משואות יצחק ועין צורים במועצה האזורית שפיר וקיבוץ רבדים במועצה האזורית יואב.
ד"ר יוחנן בן יעקב, נולד בכפר עציון בשנת 1945, בנם של יעקב וסימה קלפהולץ, אביו ודודו נפלו בקרבות על הגנת גוש עציון והוא שינה את שם משפחתו לבן יעקב, על שם אביו. היה ממקימי קיבוץ עלומים במועצה האזורית שער הנגב וחזר לכפר עציון כחבר הקיבוץ. שימש במספר תפקידים ציבוריים כמזכ"ל בני עקיבא, יו"ר מועצת תנועות הנוער, מנהל הרשות לקליטת עלייה במשרד החינוך ויוזם תכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים), שכללה קבוצות נוער שהגיעו לכל הקיבוצים מברית המועצות. יחד עם יהושע כהן היה ממקימי בית ספר שדה כפר עציון וועד היום הוא פעיל בו וממובילי הזיכרון וההנצחה של הגוש. בשנת 1986 היה בין מדליקי המשואות בהר הרצל בזכות תרומתו הייחודית לדמוקרטיה הישראלית.
בדבריו ב- כנס לציון 70 שנות הנצחה לגוש עציון סיפר בן יעקב: " לפני שנים פגשתי את דידי מנוסי, יוצא קבוצת גבע, שחיבר את השיר ששרה הגבעטרון במלאת שישים שנה לגבע: 'העבר מאחוריה – היא צופה אל הבאות'. עבורנו כמנציחים את מורשת גוש עציון בשני המישורים של ההתיישבות והקרבות, העבר נמצא לפנים, הוא קיים לפנינו. גם השפה העברית מקשרת בין העבר לעתיד במילה קדם: קדמון וקדום וגם קידמה, התקדמו." בן יעקב המשיל את הקשר בין הזיכרון להיסטוריה כמערת נטיפים עם טיפות מים היוצרות נטיפים וזקיפים. הזיכרון הוא גרגרי הסידן היוצרים אותם, מעצבים את הנוף שלה ואת ההבנה ביחס להיסטוריה של עצמנו. "אזם ללא זיכרון אין לא חיים, כי הזיכרון נותן לו תשובה לשאלה 'מי אני'. יש גם קשר הדוק בין להיות יהודי בעבר החי של שייכות, לבין העתיד שאנחנו אחראים לו ולכן הזיכרון בנוי על עובדות ולא על נרטיב מומצא, כשאנחנו רוצים להנחילו לדורות הבאים".
לאחר מלחמת ששת הימים בספטמבר 1967, 19 שנה לאחר נפילת הגוש, עלה כפר עציון מחדש על הקרקע ובני המתיישבים חזרו לביתם באישור ממשלת ישראל. כיום מונה הקיבוץ קרוב ל200 משפחות וענפי הגידול בו הם מטע דובדבנים ותפוחים, לולי תרנגולי הודו לרבייה ופיטום, מדגרה, גידולי שדה הנמצאים בחבל לכיש ומפעל המשווק טכנולוגיות מיגון חדשניות.
המועצה האזורית גוש עציון כוללת היום 15 יישובים ו-9 מאחזים, ויחד עם ביתר עילית ואפרת מתגוררים בגוש כ-90 אלף אזרחים ישראלים. דוד בן גוריון אמר על גוש עציון: "אם קיימת ירושלים עברית, אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש וראשונה ללוחמי גוש עציון". כידוע, גם ב"תכנית אלון" משנת 1968 נכלל הגוש בתחומי ישראל בכל הסדר עתידי עם הפלסטינים. סביר להניח שזו תהא עמדת כל ממשלות ישראל העתידיות, בבואן למשא ומתן בנושא.
