בכל פעם אני נדהם מחדש איך מושבניקים מצליחים להמציא את עצמם מחדש ולמרות הקשיים והריחוק ממרכזי הערים מצליחים להרים פרויקטים מדהימים. הפעם נתמקד בכפר האמנים שבמושב אניעם, ברמת הגולן – יוזמה שהחלה לפני למעלה מעשור ע"י חברי המושב, שגילו שהם אמנים רבים שאין להם ממש מקום ליצור. החטיבה להתיישבות והסוכנות חיבקו את הרעיון וסייעו לתושבים להקים את הכפר, שלמרות כל הקשיים שורד ומארח מידי יום עשרות מבקרים מכל רחבי הארץ
אנחנו מצפינים אל מושב אניעם, שם הקימו חברי המושב כפר אמנים, שלמרות ריחוקו הגיאוגרפי של המושב מצליח למשוך אליו אנשים ומבקרים רבים מכל רחבי הארץ.
בכניסה לכפר האמנים ממתין לנו אריה יעקוביצקי, אמן בפני עצמו שמציג ביחד עם רעייתו בכפר ומרכז את הפעילות בכפר האמנים: "המתחם הזה," מסביר אריה, "מהווה חלק מהמשבצת החקלאית של האגודה במושב.
כפר האמנים במושב אניעם
האדמה היא של האגודה החקלאית, המבנים הם של האמנים, מבנים שבנינו אותם כל אחד בכוחותיו העצמיים ולכן הם בצורות שונות. בתחילת הדרך הייתה איזושהי מגבלה של אופי הבניה אבל בגדול, כל אחד הקים כפי שביכולתו לעשות.
יש בכפר האמנים כ-16 גלריות, לא כולן גלריות פרופר בפועל – רובן מאוישות על ידי אנשים מאניעם שהקימו אותם וחלקן מושכרות לאנשים מהגולן. אנשים שהתחילו, לא זרמו עם זה ולבסוף השכירו את הנכס הזה לאמנים מהגולן."
כאמור, לא כל המתחם מאויש על ידי אמנים. חלק מהאמנים המקוריים שהקימו את הכפר עזבו. כך למשל מצאנו שאחד המבנים מושכר כבית חב"ד ועם זאת מתקיימת בו יצירה, בסדנאות ומלאכת כפיים. "תודה לאל אנחנו כבר שנים כאן ואנחנו עובדים," אומרת יפעת פלד, אחת מהאמניות הוותיקות בכפר.
"אז אי אפשר לומר שאין לנו בעיות אבל אנחנו עובדים, יש כאן מקומות שיש שני בני זוג שעובדים ביחד ואנחנו בעצם מן אבן שואבת כזאת של הגולן, של אמנים שיש לו סטודיו ואנשים יכולים לבוא לראות גם איך אנחנו עובדים וזה מאוד מוצלח.
בשנים אחרי הפתיחה שלנו, כשראו שזה סיפור הצלחה, אז פתחו בצומת וואסט משהו ואחר כך פתחו בצנובר, בצומת אחרי קצרין שם – ושום דבר לא החזיק שם מעמד ואנחנו, עובדה שכן! המון תיירים מגיעים לכאן למרות שעמותת התיירות לא ממש סופרים אותנו ולא משקיעים בלפרסם אותנו.
"כפר האמנים שלנו ממוקם איכשהו במרכז רמת הגולן – אנחנו לא ממוקמים בדרך לחרמון ואנחנו לא בדרך לחמת גדר, שאין מה לעשות, שניהם מוקדי משיכה גדולים מאוד, ונשארנו כאן די תקועים אבל אנחנו שורדים ובגדול, וזאת למרות השנה האחרונה המאוד קשה שהיתה לנו.
בשנה של הקורונה, נפטרו לנו כאן בכפר שני אמנים – נפרדנו מאמנית הקרמיקה, חנה פולק ז"ל, שנפטרה לאחר מאבק בסרטן וממש באחרונה נפטר האמן הצורף יואל פרידמן ז"ל, שהגלריה שלו נותרה בימים אלה מיותמת וסגורה."
מתחם כפר האמנים באניעם נמצא בכניסה למושב (קצת לפני השער פונים שמאלה). אנחנו עוברים מגלריה לגלריה ופגשים את אמנים בבניין שבנו, שחלקו הקדמי משמש כגלריה ולרוב חלקו האחורי משמש כסטודיו בו האמן או האמנית יוצרים את יצירותיהם.
דיאנה דבש
כך נכנסנו לסטודיו בוטיק לקרמיקה של דיאנה דבש, שגרה באניעם עם בעלה ניר וחמשת ילדיהם.
לדברי דיאנה: "אני עובדת על פורצלן. אנחנו גרים באניעם למעלה מעשר שנים. בתחילה הייתי שוליה של הקרמיקאית חנה פולק ז"ל ואחרי חמש שנים פתחתי סטודיו משלי.
"היתה לנו פשוט הזדמנות לרכוש את הסטודיו, עברתי לדרך עצמאית ובד בבד אני גם ממשיכה ולומדת קרמיקה במכללת תל חי. כאמנית אני אוהבת כל מיני חומרים אבל זה החומר העיקרי שאני יוצרת בו.
"מה שמשך אותנו לאניעם זה היה הטבע, השלווה, הירוק, המרחבים, אנחנו אמנם לא חקלאים אבל אנחנו מאוד מעריכים את החקלאים שחיים פה ונהנים מהמקומיות."
דיאנה יוצרת כלים שימושיים אבל בסגנון ייחודי, בו הפורצלן הלבנבן מדוקק ויוצר כלים מעניינים ויוצאי דופן.
אסנת רוטמן
את אסנת רוטמן פגשנו כשהיא צובעת במכחול אריח קרמיקה קטנטן, מלאכת מחשבת ססגונית ואמנותית ותוספת למאות אריחי הקרמיקה המדהימים שהיא מציגה בגלריה. בנוסף תמצאו בגלריה פסלים מקרמיקה, פרי יצירתה של אסנת.
"אני באניעם משנת 84', באתי לפה עם ניצן בעלי, פה נולדו שתי הבנות שלנו. הגעתי לפה כמורה לאמנות, לימדתי בכמה בתי ספר באזור וכאשר כפר האמנים הוקם הצטרפתי כמו כולם, בניתי סטודיו שנתן פרנסה לכמה נשים ונערות מהישוב, אפילו עבודה מועדפת הצלחתי להשיג פה עבור בחורה משוחררת מהצבא.
"בסך הכל זה היה מקום מאוד פעיל ומדהים. לאורך השנים הדברים לאט לאט נרגעו, היתה פחות תנועה ולכן גם פחות עובדים. היום אני פה לבד ונהנית מאוד ליצור – אני יוצת לרוב מהדמיון שלי, מהראש, מחדשת כל הזמן – כל הזמן דברים חדשים. בעיקר אני אוהבת לפסל, יש לי כאן כמה עבודות פיסול.
"עיקר הסטודיו היה אריחים כי זה היה יותר פרקטי מבחינת מכירה ופרנסה, אבל יש פה גם כלים וכל מיני קישוטים משעשעים לבית, פסלונים חמודים.
בזמן הקורונה נהגנו כמו כולם – כשהיה אפשר לפתוח פתחנו וכשהיה אסור נותרנו סוגרים. כשסוף סוף הסירו את ההגבלות זה היה כאילו פתחו בקבוק שמפניה וכל עם ישראל עף לצפון.
"לא ידעתי אם להתחיל לייצר כמויות או עוד רגע זה ייגמר, כי בכל זאת כל הדברים האלה עולים לנו החומרים והשריפות ואני ממשיכה ליצור דברים חדשים כל יום."
אתי ושלמה שלום
את בני הזוג אתי ושלמה שלום פגשנו בפתח הגלריה המרתקת שלהם: "אתי גלרי".
"אנחנו 43 שנה באניעם, מהמייסדים ומפעילים את הגלריה מזה 11 שנים" מספרת אתי. "עלינו לקרקע באניעם שבע משפחות במטרה לשקם את המקום. לפני כן היו פה אנשי העליה הרוסית שניסו להרים ישוב שיתופי והם לא הסתדרו ביניהם.
"ואז הסוכנות נשארה פה עם הבתים הריקים והביאה אותנו. בעצם באנו לתת שירות – אני במקצועי מורה, בעלי מסגר. והביאו חשמלאי ואשתו מורה, הביאו עובד סוציאלי – הביאו נותני שירותים לאזור.
"כך גדלנו והגענו ל-27 משפחות שרובם גם חקלאים (מאז אניעם גדל ל-200 בתי אב ע.ד.ו). אנחנו מגדלים ענבי יין לכרמל מזרחי, יש לנו פרדס גדול. בעבר היה לנו פרוטאות וכל פעם מחדשים את החקלאות."
האמנות של בני הזוג שלו מיוחדת במינה וכולה שיתוף פעולה בין הבעל לאישה. שלמה הוא חרש ברזל, יוצר עבודות משגעות בפחחות, מעצב ברזל ואתי קולעת את עבודותיו בחומרים טבעיים.
"כמובן שלכל אחד מהם יש גם עבודות נפרדות. כך למשל מעטרות את הגלריה שני אהילים גדולים ששלמה יצר מברזל ומפח. אתי מציגה בגלריה יצירות קליעה בסנסנים מעניינות ביותר. מלבד זאת מציגים בני הזוג בגלריה עבודות של אמנים צעירים, בוגרי בצלאל.
יפה שגב
בגלריה הבאה פגשנו את יפה שגב, מקיבוץ אפיק, שתופרת בדים וסרטים ססגוניים ועבודותיה מלאות צבע וסגנון. יפה יוצרת מפות, כיסויי חלות, כיסויי מצות, כיסויי כריות, טליתות ייחודיות, ראנרים ועוד אין ספור סוגי פריטים, שכל אחד מהם מעוצב כאומנות חד פעמית.
"כל היצירות שלי מבדים וסרטים מאוד איכותיים וניתן לכבס אותן במכונת כביסה," מסבירה לי יפה. "יש לי הרבה לקוחות שמזמינים דברים אישיים שמתאימים להם – וזה בסדר גמור.
"זה הכיף, שאפשר להזמין אצלי מה שרוצים ואני מאוד נהנית לעשות את זה. אני כאן מידי יום מלבד שבתות. לא שאני דתיה אבל לא אוהבת לעבוד בשבת. באים לפה אנשים ונהנים, ברור שבחגים באים יותר ובסך הכל לפחות מעל מחצית מהאמנים פותחים כל יום. אני כאן 4-5 שנים ונהנית מכל רגע."
יפית לסרי
לקח קצת זמן לשוחח עם יפית לסרי, צורפת ויוצרת תכשיטים, שבתוך הגלריה פתחה גם בית קפה. יפית הייתה סוקה בהגשת קפה ועוגות לבאי בית הקפה שפתחה בגלריה.
ב"אומן גלריה" של יפית התלהבנו מקולקציית תכשיטים מיוחדת, שהמוטיב העיקרי בה הוא אבני החן. התכשיטים עשויים זהב, כסף וכסף בציפוי זהב – הכול משובץ באבני טורקיז, קורל, פנינים, אמברים ועוד מגוון יפיפה. "אומן גלריה" בנויה בסגנון ירושלמי ומעוצבת מבחוץ ומבפנים במוטיבים ישנים ואותנטיים.
"אני גרה באניעם כבר 17 שנים," מספרת יפית. "בעצם הגעתי להרחבה של אניעם מירושלים בגלל כפר האמנים. רצינו לעשות שינוי ורמת הגולן נראתה כמו יופי של אופציה.
במועצה סיפרו לנו על הקמת כפר האמנים. כיוון שלמדתי בנפאל צורפות בשיטות נפאליות מסורתיות וחיינו עשר שנים בהודו, שם הייתה לי גלריה. אני מאוד אוהבת את הכפר. בקורונה כולם קצת עצרו את החיים שלהם, עצרו את הפעילות, ואני דווקא הרגשתי כמו גן עדין, פה הרגשנו את זה הכי פחות וכשהכל נפתח – אז נפתח.
יש פה קצב חיים מאוד מסוים שאתה לומד איך לחיות איתו. העונות פה הן לפי עונות התיירות – יש את הגשמים ואת הזרימות והמפלים שמביאים מטיילים, יש את השלגים שמביאים מטיילים, יש את הדובדבנים, כל עונה מביאה את הסוג מטיילים שלה וכשאתה לומד לחיות את המזנים האלה אז הכל בסדר.
אחרי כמה שנים שהבנתי שלהתפרנס מאמנות לבד זה לא מספיק ופתחתי את בית הקפה. זה שילוב מהמן שקודם כל הנגיש אותי להמון אנשים, הבר ומקומות הישיבה הקלילו את המקום, אנשים יושבים, שותים ואוכלים משהו ותוך כדי יש להם יותר נינוחות לצפות בתכשיטים."
את קירות הגלריה מעטרת כאמור תצוגה מרהיבה של תכשיטים אבל תמצאו שם גם ציורי שמן מדהימים של רוני לסרי, בתה של יפית, שמציגה סדרה של פיגורות נשיות.
יפעת פלד
בכניסה לגלריה "missגרת – אמנות מתנות ומסגור תמונות" – שמענו קולות מדחס פניאומטי ובפנים מצאנו את יפעת פלד, אמנית רב תחומית ואחת מוותיקות כפר האמנים.
יפעת: "אני תושבת אניעם כבר 32 שנים. כשאני ובעלי, אייל, הגענו לכאן הייתי אחרי לימודי ציור ואמנות בבצלאל וחיפשתי לי מקום ליצור. פתאום גילינו שבאופן פלאי התקבצנו כאן המון אמנים, רובם מהקיבוצים מהעמק שעלו לפה כדי לנשום קצת אוויר טוב ומים טובים.
"נתנו לי איזו מרפאת שיניים ישנה, מישהו קיבל איזה מקלט, ובקיצור לא היה לנו איפה לעבוד. אז פנינו לחטיבה להתיישבות וענו לנו: 'יאללה, נראה'. למזלי, בעלי, שמרים פרויקטים, הרים את הכפפה והוא זה שאירגן את הכל – את האישורים מהמנהל, כל הפרוצדורות שאף אחד לא מבין בהם – הוא מבין בהם.
"הכל היה מאורגן ומתוכנן עד הפרט הקטן האחרון. הוא הגיש את הבקשה לחטיבה בנובמבר 2000 ונשאר להם כסף מהתקציב אז הם אישרו.
"נבחר אז אלי מלכה כראש מועצה חדש הגיע לכאן והניח את אבן הפינה, למרות שלא האמין שיצא מזה משהו ומאז אנחנו כאן, כמובן גם בזכות הסוכנות שהעמידה שקל מול שקל ועזרה לנו מאוד.
"למדתי ציור ופיסול, בעיקר ציירתי והייתי מורה לאמנות פה בבית הספר. כשהקמתי כאן את הסטודיו החלטתי שאני לא עושה חלונות כדי שיהיו לי קירות בפנים לתצוגה. ואז אמרתי, אני רוצה לעשות חלונות דמה, כאילו חלונות וביקשתי שיביאו לי חלונות, תריסים ובקיצור הביאו לי משאית מלאה חלונות מסוגים שונים.
אז אמרתי מה אני עושה עם כל החלונות האלה? ואמרתי: 'יאללה, אני מתחילה לשים תמונות בכל החלונות האלה וזאת התוצאה שאתה רואה כאן על הקירות.
היום אני מצלמת ומכניסה את הצילומים וגם ציורים לחלונות שמשמשים כמסגרת מעניינת. זה מה שאני עושה כאמנות אבל הלחם בא ממסגור תמונות לאנשים.
בהתחלה חשבתי שזה לא ילך כי אני תקועה פה באיזשהו מקום אבל זה הלך והיום באים אללי מכל הארץ למסגר תמונות. אנשים נורא מתלהבים מהעניין של החלונות ויש לי כאן עוד מלאי אדיר של חלונות ואני עובדת. מה שמיוחד בעבודה שלי הוא שאני יוצרת לפי הזמנה."
בני פולק
בני פולק הוא החבר הכי ותיק באניעם ונפגשנו איתו ב"חנה פולק קדרות" – סטודיו לכלי קרמיקה יפיפיים עם אופי כפרי.
רעייתו של בני, אמנית הקרמיקה חנה פולק ז"ל, נפטרה לאחר מאבק במחלת הסרטן והיום בני ממשיך את דרכה ויוצר קעריות, צלחות, ספלים וכלים אחרים, בעלי מראה ביתי וייחודי.
"אני באניעם 45 שנים, הייתי עוד בהתיישבות הראשונה שכאמור לא צלחה. למעשה אני הישראלי הראשון שהצטרף ליישוב. הייתי עם רעייתי ז"ל וארבעת הילדים שלנו וחיפשנו מושב בגולן.
"בהתחלה היינו ברמות, בכפר הנופש שלהם כנקודה זמנית. היינו שם שנתיים ואז עלינו לפה. כשאנחנו הגענו היו שתיים וחצי משפחות שלא הסתדרו ביניהם ואז עלינו לפה כ'ברי-רשות'.
"במקצועי אני מהנדס בניין. אחרי שנתיים הם גם עזבו ובינתיים הצטרפו כבר 14 משפחות נוספות. זה התפתח לאט ובקושי רב. רעייתי הייתה גרפיקאית וכל הזמן חלמה לעשות בקרמיקה.
"כשהיא הגיעה לפה, בתחילה עבדה במפעל ללוחות חשמל אבל אחרי זמן קצר נרשמה לתל חי, למדה שנתיים פיסול ועוד ארבע שנים קרמיקה. היא נחשבה לקרמיקאית מובילה בישראל.
"בהתחלה זה היה במקלט שלנו, אחר כך במחסן שלנו ואחר כך במחסן של הצרכניה שבוטלה ולפני 14 שנה בנינו בעצמנו את הבניין בכפר האמנים. הבת שלי ואני בנינו הכל לבד מעץ.
"הבת שלי הייתה גרפיקאית והיתה תקופה שהיתה מובטלת וחתמה אבטלה. אמרו לה שהיא צריכה לעבור קורס הסבה. היא שאלה אותם: 'איזה קורסים יש?' הציעו לה כל מיני קורסים כולל נגרות. היא שמעה נגרות והלכה לקורס, התאהבה בתחום ופתחה נגריה. יחד איתה בנינו את המבנה הזה.
"עזרתי לחנה כל הזמן, הרכבתי לה את הגלזורות, בכל מיני עבודות שחורות. בגלזורות התמחיתי ממש, היום אני יכול ללמד גלזורות. לפני שלוש שנים היא חלתה בסרטן והחליטה שהיא מלמדת אותי גם קרמיקה.
"נכנסתי לזה, תוך כדי עבודה במשרד שהיה לי לניהול פרויקטים ולפני שנה היא נפטרה. היום היא השאירה לי ירושה – כ-20 תלמידים שלמדו אצלה. אחת מהן למדה אצלה 21 שנה, אחרת 22, כך שהם יכולים ללמד אותי. מה שאני עושה היום, חלק עובדות פה וחלק בבית ומביאות לי עבודות שאני אשרוף להם והן משאירות פה כלים למכירה, שאני מוכר להן."
בגלריה Mirar פגשנו מרים ואריה יעקוביצקי, שקיבל את פנינו בכניסה לכפר.
על קירות הגלריה תמצאו הכל מהכל: יצירות שכולן נחתכו בלייזר ומתארות למעשה צלליות של ציפורים, פרחים, שממיות חתולים חמודים, ציפורים, ינשופים, בני זוג, מדלות צבעוניות אותן צובעת מרים בצבעים ססגוניים ושובי עין, מראות ומסגרות למראות, כתובות כניסה לבית, החל מ"ברוכים הבאים" וכלה ב"כאן גרה באושר משפחת…".
כמו כן, כאן תמצאו מדפים עמוסים בטי-שירטים לילדים, אם כל מיני כתובות שתמיד חלמתם עליהם, כמו למשל: "סבא וסבתא שלי אוהבים אותי" ועוד.
אריה הוא האחראי על חיתוכי הלייזר המדהימים ואילו מרים מציירת על מגוון מצעים, החל בקנבס הקלאסי, עובד דרך זכוכית, עץ, אבן, קרמיקה ועד לפולימרים שונים. בסטודיו מאות פרטי אמנות ומוצרי נוי לבית, רובן פרי עבודתה של מרים, אך גם אמנים אחרים מהגולן זוכים לייצוג במקום.
רועי שנער
אחד המבנים המעניינים בכפר האמנים הוא המבנה של גלריית "מנטרה" – בו יושב האמן רועי שנער, אמן רב תחומי, מוסיקאי, צייר, פסל, מאייר, סופר ולאחרונה גם מקעקע קעקועים.
המבנה מעוצב כמסיכת פנים החצויה באמצע ומזמינה אותך לעבור דרכה אל עבי המבנה, הבנוי כמאהל מונגולי ענק. בחלל הקסום של הסטודיו ניתן לטעום ממגוון יצירותיו של רועי, לרכוש יצירות אמנות מקוריות וייחודיות, לצפות באמן בעת מלאכתו, לזכות בפורטרט במקום וגם לצאת עם קעקוע.
"נולדתי ב-1976 וגדלתי בירושלים. משפחתי ואני באניעם 19 שנה. כשאנחנו הגענו לאניעם אז כפר האמנים ככה התחיל אבל את הסטודיו שלנו בנינו לפני בערך עשר שנים. למה באנו לאניעם? זה סיפור די ארוך, איכשהו זה יצא די ספונטני.
חבר שלנו עבר לגור פה וניסה לשכנע אותנו כמה פעמים. אנחנו היינו האמת דיי עצלנים עד שפעם אחת ביום אביב יפיפה התאהבנו. בו ברגע כבר חתמנו על איזשהו חוזה.
בהתחלה גרנו מספר חודשים בגשור ואחר כך עברנו לאניעם. היום אני פה עם אישתי שירלי ועם שלושת בנינו: עדן, דניאל ואליה. אני לא מתבסס על הסטודיו כעל מקור הכנסה כחנות, זה יותר משמש אותי כבית המלאכה שלי וכסטודיו לתצוגה. היום זה גם משמש אותי לסטודיו לקעקועים ובאמת הפרנסה העיקרית שלי לא מגיעה מהמכירות בכפר. בנוסף, אני גם מלמד רישום וציור."
צורימן – יערה סולימני
באחד המבנים של כפר האמנים שמענו רעש והמולה – אנשים נכנסים ויוצאים, רעשי מקדחות ומברגות, ערימת עצים בחוץ, מישהי הגיעה עם ערימה של ציורי שמן ומישהו הכניס כיור פנימה. הלכנו לבדוק במה מדובר ופגשנו את יערה סולימני, המתגוררת עם בעלה במושב כנף בגולן.
"במקור אני מבני יהודה, גדלתי ברמת הגולן ואני עובדת סוציאלית בהכשרתי. עבדתי שנים רבות ביחידה למתגרים של המועצה, יחידה העוסקת במניעת התנהגויות סיכון בקרב בני נוער.
בתוך היחידה ניהלתי את יחידת השטח, היה לנו מרכזי נוער כאלה בכל מיני ישובים בגולן, בני יהודה, חד נס. לפני שנתיים החלטתי שאני עוזבת את המועצה ומקימה פה עמותה בגולן לבני נוער, שמטרתה היא מניעת התנהגויות סיכון וגם במטרה להגדיל את האפשרויות וההזדמנויות לבני נוער שגרים בגולן כי כמו שאני אומרת: 'אנחנו בפריפריה של הפריפריה של הפריפריה'."
שם העמותה שיערה הקימה הוא "צורימן" ע"ש בוסתן מקסים ליד גבול סוריה ובימים אלה מקימה העמותה בית קפה וגלריה בכפר האמנים. "לקחנו את השם של המקום כמשל לבני נוער שלנו, שלא תמיד רואים ולא תמיד מכירים אותם וכשמכירים אותם באמת אתה מגלה בוסתן עם עצי פרי מדהימים וזה על הגבול ומתאים.
"יש לנו שני פרויקטים וכאן אנחנו מקימים מרכז נוער, כמו בית חם לנערים ולנערות. הם מגיעים אחרי בית ספר, מקבלים ארוחה חמה עם צוות של אנשים שעוטף אותם באהבה כשהמטרה היא שיהיה להם איפה להיות ולדבר עם מבוגרים משמעותיים. החלטנו שאנחנו רוצים לעשות משהו גם מעבר, אז הקמנו פה בית קפה וגלריית אמנות – יש לנו בני נוער מאוד מאוד מוכשרים ויצירתיים, שיציגו פה את יצירותיהם.
מחר נקיים פה ערב השקה של ברנקו-וייס, שעושים איתנו שיתף פעולה וזאת תהיה גלריית הבית שלהם. בני הנוער מקימים את בית הקפה שלנו מאפס – יש לנו יועצים שבאים בהתנדבות לייעץ להם.
הם חשבו על קונצפט, תפריט, תמחור, תכנית עסקית, משכורות, הם מנהלים את בית הקפה ממש בעצמם. המטרה גם לייצר פה איזשהו מרחב אורבני של מוסיקה, הולכים להיות כאן ערבי שירה, ג'אם סשנים, הופעות בני נוער – קצת להכניס תרבות לגולן, להביא תרבות לגולן.
יהיה פה תיאטרון נוער בעתיד. כל יצירות האמנות הן של בני נוער – ציורים, עבודות קרמיקה ופיסול, חלקן לתצוגה חלקם למכירה, כדי שבני נוער יוכלו להתפרנס פה. אנחנו בעצם רוצים לייצר פה איזושהי הזדמנות לשנות את הכיוון.
"מלווים אותנו אנשי מקצוע רבים, כמו סיוון אור, שהיא מלווה עסקית שלהם, שפית רותי ברודו, השפים רן וגיא פולק, שתרמו לנו ברוחב לב את כל הציוד למטבח ומלווים אותנו בתפריט ובפן העסקי, יש לנו כמובן שיתופי פעולה עם מועצה האזורית גולן ועם המועצה המקומית קצרין."
