הוא לא חיכה לממשלה, לא למוסדות ולא לגופים ציבוריים שיתחילו בשיקום כפר עזה. ניצן סלע מבית השיטה פשוט קם בבוקר, נעל נעלי עבודה, לקח כלי עבודה, אירגן כמה חברים וירד עימם לכפר עזה לנקות גינות, לטפל בנוי הציבורי ובכל מה שזקוק ליד חומלת. במידת הצורך יעזרו גם במפעל "כפרית" ובגד"ש
*תמונה ראשית: לנים ואוכלים בבית הילדים. לא מחכים למוסדות שישקמו את כפר עזה. צילום: מהאלבום הפרטי
מאז צוק איתן חרוט כפר עזה על לוח ליבו של ניצן סלע (מג"ד בשריון במיל'). אחרי אותו מבצע שהרחיק את חברי הקיבוץ מבתיהם, יזמו הוא ועידו פרבר ערבי שירה משותפים שהפכו למסורת יפה. אלא שהפעם הם לא באים לשיר אלא לעבוד בפרויקט חדש "החיטה צומחת שוב", במסגרתו צוותים של כעשרה חברים יורדים מדי שבוע לכפר עזה, עובדים שש שעות בחצר הקיבוץ ובשעות הפנאי מטיילים באזור, שומעים הרצאה, נפגשים עם החיילים במקום ועם החברים הבודדים שנשארו בקיבוץ.
ברית שהולכת ומתחזקת
ניצן סלע מדבר על קיום נוכחות קבועה של חברי בית השיטה בכפר עזה לאורך תקופה של כמה חודשים רצופים, במטרה לייצר יציבות, להדליק את האורות בישוב ולהכניס בו חיים. קבוצות העבודה מעורבות, נשים וגברים, כשבכל קבוצה ממונה אחראי לוגיסטיקה.
הם ישנים בגן ילדים שאובזר במיטות ומזרונים, שמיכות, וילונות, ותרומה של "פז גז" לצורכי חימום. המזון נקנה בשדרות ואת הארוחות הם מבשלים בעצמם. ניצן הוא גם סדרן העבודה ומשבץ את הקבוצות דרך הווטסאפ והרשימות מתמלאות במהירות (בימים אלה הצטרפה לעזרתו בתו אורי סלע). הוא מקפיד לשמור על קשר עם חברי כפר עזה הנמצאים בשפיים, ולקבל מכל חבר אישור לטפל בגינתו.
הברית בין שני הקיבוצים הולכת ומתחזקת. ולראיה שני מכתבים שנשלחו אליו: "היום הייתי בכפר עזה וכל כך שמחתי לגלות את ברברה (מנהלת הנוי של הקיבוץ) והמתנדבים עובדים בגינה שלי, קוצצים את השיחים ומסדרים את הכניסה לבית. אני אסירת תודה ומאוד מעריכה אותם". ועוד: "אלה אנשים מדהימים!! תמסרי להם תודה מכל הלב ואת אהבתי".
מה מניע אותך לעשות צעדים כל כך לא שגרתיים?
״כבר 20 שנה אני חווה אישית את המבנה הלאומי הלא צודק, כאשר יש יישובים שמשתתפים בהגנה על המדינה ונתונים להפגזות כל העת, ואילו העורף חי את חייו בשלווה. זהו ניגוד משווע שהפריע לי תמיד, ועל כן חיפשתי דרכים לסייע. כשהייתי צעיר חתמתי קבע לתקופה ממושכת, עכשיו זה בא לידי ביטוי בצורה אחרת.
במבצע 'צוק איתן' הייתי בין תפקידים ציבוריים ומכאן – פנוי ליוזמות. בזמן הזה התחלתי יחד עם עידו פרבר לרקום את הקשר הראשוני של ערבי שירה והווי עם הקיבוץ, קשר שהלך והתפתח משנה לשנה. למוחרת 'צוק איתן' הכנו להם ארוחת ערב על האש עם 200 איש מבית השיטה ו-500 מכפר עזה. לילי איתמרי הייתה הרוח החיה בערבים אלה, ויחד עם אפרת שלם מבית השיטה (כותבת כתבה זו. א"ש) בנינו תוכנית תרבותית עם הדלקת נרות, ברכות, הופעות ושירה עד השעות הקטנות של הלילה…
אחרי הערב הראשון סיפרה לילי: 'המתח שהיה כלוא בפנים פרץ החוצה בשיכרון חושים. היו אלה רגעים של התעלות. שמחה כזו לא ראיתי בחיי! אחרי הרבה זמן של קורונה ומלחמה, אנחנו שוב יחד שמחים ומתרגשים. הצעירים נהנו מהריקודים והמבוגרים – מהארוחה ומהישיבה בצוותא ליד שולחנות עמוסי כל טוב. היה פשוט נפלא!״.
לילי ובעלה רם נרצחו ב-7 באוקטובר, ולזכרם ולזכרו של אדיר מסיקה ממועדון העמק, ולזכר כל הנרצחים, התקיים ערב שירה, יחד עם עמותת "שתלתם ניגונים" של מועדון העמק (עמק הירדן), וחברים נוספים הקשורים למועדון, והפעם בשפיים באווירה קצת אחרת. (לילי הייתה מעורבת גם בערבי השירה של "מועדון העמק").
זקוקים לעזרה
למה בחרת דווקא את כפר עזה?
״ערב אחד בזמן 'צוק איתן' צפיתי בטלוויזיה שהקרינה תמונות מיישובי העוטף. זיהיתי שדווקא כפר עזה זקוק לעזרה, למרות היותו קיבוץ חזק כלכלית וחברתית. הם היו במשבר, לא הייתה שם מנהיגות מובילה, הלב שלי היה עימם. חשתי שהם זקוקים לעזרה. ביום שאחרי 'צוק איתן' הם חזרו ממקומות הפינוי בהם שהו, ואנחנו קיבלנו אותם בארוחת ליל שבת מפנקת, מוזיקה ושירה. בעיניים משתאות התקבצו לאט לאט ובאו לדשא המרכזי, הניחו את הילקוטים בצד והצטרפו נרגשים לארוחה החגיגית ולשירה. ומאז, מסוף 2014, אנחנו יורדים אליהם כל שנה ומשמחים את ליבם״.
איך אתה מרגיש היום אחרי ה-7 באוקטובר?
״אני נמצא רוב הזמן באבל פנימי עמוק. נסעתי לעשר לוויות, הרגשתי צורך פנימי להיות לצד החברים שאת חלקם אפילו לא הכרתי. יום אחרי השבת השחורה רציתי לרדת לקיבוץ, אך הצבא אסר עלי. הגעתי רק עכשיו, וכשראיתי את החורבות הרגשתי מושפל, זה היה מראה מעליב ברמה האישית והלאומית. הרגשתי שצריך לעשות משהו משמעותי, לבנות מחדש חיי שגרה לקראת פריחה חדשה. בעיני רוחי ראיתי שקדייה שעל ענפיה מתחיל לבלוב ירוק רענן. בעיניי סמל השקדייה המלבלבת היא סמלה של כפר עזה החדשה. אני מאמין שלא ירחק היום וכפר עזה תשוב ללבלב״.
את עידו פרבר פגשתי בבית השיטה לאחר שסיים שבוע עבודה בכפר עזה. הוא וניצן היו חיל החלוץ שירד שבוע קודם להכין את המקום. "המראות שראיתי יום-יום טלטלו אותי מאוד", הוא מספר. "אני מרגיש שאני עושה משהו מאוד משמעותי. העבודה בנוי קשה פיזית, הלכנו לישון בתשע. בזמן הפנוי עשינו טיולים באזור, נפגשנו עם בעלי תפקידים מיישובי הסביבה. נכון להיום רשומים על הנייר כבר חמישה מחזורים שאמורים לרדת לכפר עזה, ואנו מצפים שהמספר ילך ויגדל, יש כאן הרבה עבודה. אני קורא לציבור להצטרף אלינו ולתרום את המעט שניתן לעשות בשלב הזה״.
ניצן מתכנן להעתיק את מגוריו לכפר עזה לתקופה ארוכה. אשתו דליה ובנותיהם בבית השיטה מחזקות את ידיו, ויודעות שאת הדחף הזה אי אפשר לעצור. הוא יעשה הכול כדי לקיים שגרת חיים במקום בו פסקו החיים מלכת. יחד עם החיטה שתצמח שוב, תלבלב גם השקדייה בפריחה לבנה, וחזונו של ניצן יתגשם.
המעוניינים להשתלב בפרויקט מוזמנים ליצור קשר עם אורי סלע 054-4866136
ההפקה האחרונה שלך
ליד ביתם ההרוס של לילי ורם איתמרי מכפר עזה, הספידה אפרת שלם את חברתה
יחד עם עולי הרגל שעלו לכפר עזה באתי לומר לך, לילי יקירתי, שלום. סופשבוע, את יודעת, רוצה להיות קרוב אליך.
עשר שנים עבדנו יחד בהכנת ערבי השירה של בית השיטה וכפר עזה.
מור שרעבי, מדריך הקבוצה שלנו, הצביע על ביתך ההרוס, ואני עמדתי שם והקראתי דברי פרידה: "לילי הייתה מפיקת-על,
מפיקה שהפיקה אירועים, חוויות, שמחות,
מפיקה שהפיקה חיוכים וחיבוקים,
מפיקה שהפיקה ניצוצות אור,
מפיקה שהפיקה חיים,
אך החיים בלעו אותך.
לילי, זו הייתה ההפקה האחרונה שלך,
אלוהים, לילי מתה, ועימה ההפקות והשמחות,
השירה, והשתייה והריקודים…
אבל האור שפיזרת, ימשיך לזהור בעולם גם אחריך.
תודה לך, לילי על מי שהיית״.
הכניסה לקיבוץ, שמרכזו חדר האוכל ומדשאותיו היפות, עצי הדקל והלימון היו כמו שזכרתי. יפים וזקופים. קיבוץ אסתטי, מסודר. אין זכר למה שקרה. רק בהמשך, קרוב לגדר בשכונת הצעירים התברר לי גודל הזוועה: בתים שבורי לב, זועקים לשמיים. וביתך סמוך להם, שרוף. את ורם בעלך נלחמתם כמו אריות, אך הם היו חזקים מכם.
היום ארבעה חודשים אחרי ה-7 באוקטובר, אנשים מהארץ ומחו"ל באים בהמוניהם להזדהות, לראות אם מה שקרה אכן קרה. מור שרעבי מכיתת הכוננות לא מדלג על אף בית וסיפור. אוטובוסים מלאים מגיעים למקום הקדוש הזה מדי יום, ומדריכים מספרים את סיפורי הגבורה. בפתח כל דירה – תמונת הדייר או הדיירת, שם וזר פרחים. לידינו קבוצה מחברון, ובהמשך, קבוצה מניו יורק. אנשים מקשיבים בדומייה ולא מאמינים. במרחק נגיעה ג'באליה, ובינינו הגדר שלא גידרה. אני רואה בתים הרוסים שעד לא מזמן היו מקום של אהבה, צהלת ילדים, שמחה, עומדים היום בעלבונם. ההרס הפיזי והנפשי זועק לשמיים ואני מהרהרת ואומרת בליבי: שוב השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט.
