יאיר בלברמן, 36, ניר יצחק
מנהל רפת 232, שותפות של הקיבוצים ניר יצחק וסופה
"פה. באדמה שהאנשים האלו נלחמו עליה"
יאיר מנהל את רפת 232, שותפות של קיבוצי ניר יצחק וסופה, דור שני לרפתנים. ״התפקיד שלי כולל ניהול מקצועי, כלכלי ואנושי של מערך גדול ומורכב, עם אחריות על העובדים, בעלי החיים, הייצור והפיתוח העתידי״. נשוי לדפנה, אבא לתמר (5 וחצי), נועה (4) ועדי (בת 10 חודשים).
ספר על העשייה שלך.
"העשייה שלי משלבת חקלאות, ניהול ואנשים. אני עובד ביום-יום כדי להוביל רפת מתקדמת, יעילה וחדשנית, אבל לא פחות חשוב – לבנות צוות חזק ותחושת שייכות. בשנים האחרונות עברנו לא מעט אתגרים, והיכולת להמשיך לבנות ולצמוח מתוך הקושי היא חלק משמעותי מהדרך שלי".
איך הגעת לתפקיד?
"אני דור שני לרפתנים. מגיל אפס אני עם אבא שלי, שמיל, ברפת הקיבוצית. לאחר השחרור מצה"ל למדתי ברופין וחזרתי לעבוד ברפת. לאט לאט נכנסתי לתחום הניהול במקום אבא".
מה מניע אותך לפעולה?
"הפרות! בעל חיים מדהים שמגיב לכל שינוי שאתה עושה. והן תמיד שם בשבילך. הן פסיכולוגיות מדהימות עבורי".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
״ממשיך להוביל מערכות חקלאיות ואנשים, לפתח חדשנות בענף, ולהיות במקום שבו אפשר להשפיע באמת – גם מקצועית וגם קהילתית״.
מה האני מאמין שלך?
״מנהיגות אמיתית מתחילה בדוגמה אישית. לעבוד קשה, להישאר עם הרגליים על הקרקע, ולזכור שבסוף הכול מתחיל ונגמר באנשים״.
מה אתה הכי אוהב בקיבוץ?
״את הערבות ההדדית. הידיעה שבזמנים טובים וגם ברגעים מורכבים – יש קהילה שעומדת יחד״.
מהו הדבר הכי קיבוצניקי בעיניך?
״אנשים. גם בטוב וגם ברע״.
מהו המסר שלך לצעירים בתנועה הקיבוצית?
״חקלאות, ובטח שעל הגבול, עושים באהבה או לא עושים בכלל״.
להמשיך לבנות ליצור להוביל
"7 באוקטובר שינה אצלנו הרבה דברים, גם ברמה האישית וגם ברמה הקהילתית. בתוך הכאב הגדול והמציאות שנכפתה עלינו איבדתי שני שותפים לדרך, טל חיימי, גיסי ומודל לחיקוי מהו קיבוצניק, ואורן גולדין, בן כיתה שלי, חברי הטוב ביותר, שהיה שותף לדרך החקלאות בנגב המערבי. יחד איתם נרצחו עוד שישה תושבי ניר יצחק בהגנה על הבית.
לצד האובדן, היום הזה חידד עבורי עוד יותר את המשמעות של אחריות, חיבור לאנשים, והבחירה להמשיך לבנות, ליצור ולהוביל – פה! באדמה שהאנשים האלה נלחמו עליה!"
