כרטיס אדום לשער הצהוב

ילדה טיפסה על השער הצהוב ואביה נפגע, מי אחראי? בית המשפט: שער הכניסה לקיבוץ, לפי דיני הנזיקין, הוא "דבר מסוכן" 

השער הצהוב, שער הכניסה המוכר לכל העובר בשערי הקיבוץ, חוזר לככב "משפט חברים".  

זה מכבר סיפרנו על צעירה בת 15 שטיפסה על שער הכניסה בקיבוץ ונפגעה ("נערה טיפסה על השער החשמלי בקיבוץ ונפגעה", 27.5.2021). נפסק שם שהקיבוץ אחראי לוודא כי איש לא יכנס לשעריו בדרך של טיפוס על שער הכניסה החשמלי, ומשהתרשל למנוע זאת, הוא לא קיים את חובתו לשמור על שלום הבאים בשעריו ולכן אחראי לפצותה. בית המשפט הוסיף וקבע שם שהאחריות לתקינות השער לקיבוץ ואיתור הסיכונים הבטיחותיים הגלומים בו מוטלת גם על ממונה הבטיחות.  

וכעת, מקרה נוסף שמגיע לבית המשפט.   

רגלי הילדה נתפסו בשער, האב מיהר לחלצה 

זוג הורים הגיעו עם ילדתם בת העשר אל שער הכניסה בקיבוצם, כדי לתלות עליו שלטים לקראת החג. כאשר הם הכינו את השלטים לתלייה, ילדתם "נעמדה על השער ואחזה בו בשתי ידיה. השער החל להיסגר, כשהיא תלויה עליו". רגלה נתפסה בשער, והאב (נקרא לו כאן – התובע) מיהר לחלץ אותה. "במהלך החילוץ", הוא סיפר, "רגלו נמחצה ונפגעה קשות מהשער שהיה בתנועה פנימה". הבת לא נפגעה כלל.  

לאחר התאונה התקין הקיבוץ אמצעי זהירות נוספים: "חיישני תנועה בשני צדי השער, רשת ברזל למניעת מגע או טיפוס על גבי השער, וכן הוצב שלט גדול האוסר על טיפוס השער".  

לבית המשפט השלום בתל אביב הגיש התובע תביעה כנגד הקיבוץ כדי שזה יפצה אותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו.  

הקיבוץ, מנגד, טען שאינו אחראי לאירוע התאונה. "אשת התובע, רכזת תרבות של הקיבוץ, החליטה לתלות שלטים על השער למרות שקיים איסור על כך. התובע התגייס לעזור לה יחד עם שני ילדיהם". התאונה ארעה, אמר הקיבוץ, "כתוצאה ישירה מרשלנות מכרעת של התובע". 

האם השער מסוכן? 

תחילה, אמר השופט דורון יעקבי, יש להכריע ב"שאלת החבות" (האחריות). האם התרשל הקיבוץ בקשר עם תפעול השער ואם השער החשמלי הוא "דבר מסוכן" כהגדרתו בפקודת הנזיקין.  

הסבר קצר: כדי להצליח בתביעת נזיקין על התובע להוכיח שהנתבע שגרם לנזק אכן התרשל. אדם יימצא כמי שהתרשל ביחס לאדם אחר (שיש לו חובת זהירות כלפיו), אם יכול היה וצריך היה לצפות התרחשות של נזק מסוים, אך לא עשה דבר כדי למנוע זאת. השופט הציג את השאלה כך: האם הקיבוץ התרשל בכך שהיה עליו לצפות מקרה בו יתרחש נזק מהסוג שבמסגרתו נפצע התובע, אך לא "נקט אמצעים סבירים למניעת הנזק שהתרחש".  ואולם, השופט הוסיף והציב כאן שאלה נוספת: האם השער הוא "דבר מסוכן".  

בדיני הנזיקין ישנה הוראה מיוחדת המתייחסת "לדבר מסוכן" שגרם לנזק. "דבר מסוכן" הוא חפץ שתכונותיו הפנימיות מלמדות שיש לו פוטנציאל להיות מסוכן לאנשים שבאים בקרבתו, אם לא ינקטו אמצעי זהירות מיוחדים וישתמשו בו באופן מסוים. אם בית המשפט יקבע כי השער הצהוב הוא בגדר "דבר מסוכן", יחול חריג לכלל שעל התובע מוכיח את רשלנות הנתבע. משמעות החלת החריג היא ש"נטל הראייה" יעבור מהתובע אל הקיבוץ ואז הקיבוץ – ולא התובע – יידרש להוכיח על דרך השלילה, שהוא לא התרשל ואין להטיל עליו חבות לשלם פיצויים. אם לא יצליח בכך, יימצא הקיבוץ כמי שהתרשל וחייב בפיצוי התובע.   

השופט צפה בסרטון האירוע, שצולם במצלמות האבטחה וקבע כי השער הוא "דבר מסוכן", לפי פקודת הנזיקין. מדובר בשער מכני, כבד, ממונע, הנע על גבי גלגלים וטבוע בו סיכון. התוצאה היא שעל הקיבוץ להוכיח שהוא לא התרשל כלפי התובע. 

הקיבוץ התרשל 

הקיבוץ, היה צריך לצפות, התרחשות שתביא לפציעתו של התובע מהשער. השופט מצא כי הקיבוץ התרשל במניעת הסיכון ולכן הקיבוץ וחברת הביטוח שלו חייבים לפצות את התובע בעד נזקיו. השופט אמר שאם היו נעשים כל אותם אמצעי זהירות שעלותם זולה, שנעשו בפועל רק אחרי קרות התאונה, היה נמנע הנזק. עוד העיר השופט כי המוסמך לעניין השער בקיבוץ הוא "האחראי על הבטיחות", ולא קצין הביטחון.   

עם זאת, פסק השופט שיש לייחס לתובע "אשם תורם" לקרות התאונה. גם לתובע הייתה אחריות מסוימת "שתרמה" לקרות התאונה, בכך ש"הסתכן מרצון". השופט הסביר שבכך שהתובע ואשתו הגיעו עם בתם הקטינה לאזור השער בקיבוץ מקום אשר אליו וממנו נכנסים ויוצאים רכבים היה טמון סיכון, שדרש מהם "חובת זהירות מוגברת לשמירה על הבת והרחקתה מסכנה אפשרית כמו טיפוס על השער". הם גם התעלמו, כך נראה, מהשלט שהיה שם שאסר על תליית שלטים על השער. 

לחובת הזהירות של התובע, הדגיש השופט, יש משמעות רבה במיוחד, לנוכח העובדה שהבת הקטינה ירדה אל הכביש, כאשר התובע ואשתו היו עסוקים בהכנת השלטים לקראת תלייתם. הוא פסק כי האשם התורם הוא בשיעור של 50 אחוזים. המשמעות שסך הפיצוי שייפסק לזכות התובע יופחת בשיעור זה.  

השופט חישב את נזקיו של התובע וקבע כי סכומם הוא: 283,000 שקלים. מסכום זה ניכה השופט שיעור של 50 אחוזים בגין אשם תורם, ופסק כי על הקיבוץ וחברת הביטוח לפצות את התובע בסך 141,500 שקלים ועוד 33,000 שקלים שכ"ט עו"ד.