"באחד הימים הייתי עם אחי חיים ופגשנו בדואי שנתן לנו לאכול מהדבש שלו. טעמתי מהדבש הזה והתלהבתי," מספרת מירה בן סימון ממושב ציפורי על המפגש הראשון שקישר אותה לענף הדבש. אותו מפגש מלהיב גם הוביל אותה בסופו של דבר להפוך לדבוראית עוד שהייתה נערה ולבסוף ליצרנית "דבש פרחי ציפורי"
*תמונה ראשית: מירה בן סימון. צילום פרטי
זהו סיפור יוצא דופן על אישה שבחרה להיות דבוראית. מירה היתה חיילת משוחררת כאשר החליטה שהיא רוצה להיות דבוראית – רוצה להיות בעלת מכוורות, לטפל בדבורים ולרדות דבש. לא היה לה צל של מושג מה זה אומר, אבל בן סימון הייתה נחושה, וכשבאה ואמרה לאביה: "אני רוצה לגדל דבורים ולטפל בדבורים", אביה לא הרים גבה, לא פקפק ותמך ופעל להגשים את חלומה.
מירה בן סימון (66), נולדה וגדלה במושב ציפורי, שבימי ילדותה של מירה היה שונה מאד ממה שהוא היום. באותן שנים, היו במושב הרבה מאד משקים פנויים במושב, המושב היה מאד קטן. כך קרה שמירה ובעלה אלי הם הבנים הממשיכים במשק הוריה של מירה, ואחיה חיים אף הוא בעל משק במושב. מירה מספרת על הוריה ועל ציפורי של פעם: "הוריי עלו מרומניה, הוריי היו במחנה ריכוז ובחרו לעלות לארץ, לגור בציפורי ולהיות חקלאים. הוריי היו הזוג הראשון שהתחתן בציפורי. במשק של הוריי היתה רפת ולול תרנגולות. כמו כל בני מושבים עבדנו ועזרנו במשק ולמדנו בנוף הגליל."
מפגש אקראי מתוק
"הפגישה שלי עם ענף הדבש אירעה כך," מספרת מירה. "באחד הימים הייתי עם אחי חיים ופגשנו בדואי שנתן לנו לאכול מהדבש שלו. טעמתי מהדבש הזה והתלהבתי. אותה טעימה מהדבש הובילה אותי להחלטה להקים ולהיות בעלת מכוורות. שיתפתי את אבא ברצון הזה שלי והוא תמך ועזר לי לאורך השנים.
"יצרנו קשר עם מדריך דבורים שהנחה אותי לקרוא ספר לגידול דבורים. אבא שלי יצר קשר עם חבר שלו מקיבוץ שמיר. אבא ואני נסענו אליו לקיבוץ, קיבלתי את הספר וקראתי אותו. קיבוץ שמיר היה עם ענף דבורים מאד גדול. הספר נכתב על ידי אברהם בן נריה. קראתי אותו, למדתי אותו ויצאתי לדרך. לקחתי את כספי השחרור שלי מהצבא וקניתי חמישה נחילים מקבוצת כנרת. בכנרת הייתה אישה בשם נגה טמיר, שהייתה אחראית על המכוורות בכנרת. נגה הדריכה אותי ולימדה אותי בטיפול הראשוני. ההדרכה הנוספת הייתה ממדריך הדבורים.
"קניתי חמישה נחילים בתוך קופסאות עץ. כוורת בנויה מחמישה נחילים. משפחה של דבורים, מרוכזת בנחיל אחד. חמישה נחילים כלומר חמש משפחות. היה זה הדבר הטבעי והנכון בעבורי ליצור ענף חקלאי שהוא שלי.
"בינתיים השתחררתי מהצבא והלכתי ללמוד סיעוד בירושלים, אז הכרתי את אלי והחלטנו עם סיום לימודיי לבנות את ביתנו בציפורי. העבודה כאחות לא סתרה את היותי דבוראית. היה זה אך טבעי שעם העבודה כאחות, לידת הילדים וגידולם, אעבוד גם במכוורות שלי. עבדתי בבית חולים כרמל במשך 12 שנים, לאחר מכן בפוריה ולבסוף כמנהלת סיעוד במרפאה בקריות. הדבורים והטיפול בהם היה תמיד חלק מחיי.
מירה ממשיכה ואומרת: "אבא שלי תמיד תמך ועזר במהלך כל השנים. אבא עזר אבל אני הייתי בעלת הענף. הגדלתי את הענף בהדרגה. ההחלטה להקים את המכוורת הייתה בשל הידיעה שזהו ענף שמצריך עבודה, פעם או פעמיים בשבוע. נגה טמיר מכנרת היוותה מודל עבורי, שזהו ענף שמתאים לי. נגה טמיר ישראלי, החזיקה וטיפלה בדבורים לבד. היא הייתה אישה מאד מרשימה והייתה חלוצת הדבוראיות בארץ. היא הייתה מודל בעבורי.
"עם קניית הנחילים רכשתי מכונת רדייה ידנית. הנחתי את מכונת הרדייה באחד מבתי האימון שהיה לנו במשק. הוריי מאד תמכו. קיבלתי ליווי ממדריך הדבורים של אזור הצפון. הוא היה מגיע, הולך איתי לכוורות ומדריך ומלמד אותי את כל מה שהיה נכון, כדי שאהיה מקצועית ועצמאית.
"העבודה בכוורות היא עבודה פיסית, אבל לא מאד קשה. באותן שנים ראשונות היה זה ענף קטן יחסית. אלי ואני נישאנו. בשנים הראשונות אלי שירת בצבא קבע. נולדו לנו ארבעה ילדים ועבדתי כאחות. היה זה אך טבעי שהענף יהיה קטן. מסתבר שגם היום, יש מעט מאוד נשים שהן דבוראיות במדינת ישראל." מירה מספרת שכאשר ראובן ריבלין היה נשיא המדינה הוא יזם והזמין את הדבוראיות במדינת ישראל למשכן הנשיא בירושלים. לפגישה זו הגיעו כשש נשים.
בוסתן שבעת המינים
מירה ואלי בן סימון הם כאמור הורים לארבעה ילדים, שכבר גדלו ויצאו מהבית. הבן הבכור אבנר, בן 35, נשוי ואב לשלושה ילדים וגר בציפורי. הבת השנייה, נטע, נשואה ואם לבן וגרה במרכז הארץ. הבן השלישי, דרור (29), הוא סטודנט באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע ובת הזקונים, ספיר, בת 24, ונמצאת בטיול הגדול.
מסתבר שמירה שהיא בת המושב, בתם של חקלאים, הייתה בעלת יוזמה יוצאת דופן במהלך השנים. מירה מספרת: "תמיד אהבתי לעבוד במשק ובחקלאות. הייתי בשנות הארבעים לחיי, היה לי שטח חקלאי בכניסה למושב, ונטעתי בו זיתים, רימונים ותאנים. היה לי חלום להקים בוסתן שבעת המינים. מימשתי רק חלק מהחלום. היותי דבוראית ובעלת מכוורות – זהו המימוש שלי כחקלאית. אנחנו מייצרים את הדבש שלנו מפרחי בר. בשבילי העבודה במכוורת, הטיפול בדבורים ורדיית הדבש, זהו סם חיים."
עולמה הקסום של הדבורה
מירה מדברת על הדבורים, מסבירה, מתארת ועיניה זוהרות. אלי האיש שאיתה הוא שותף מלא של מירה מאז יצא לפנסיה.
אלי מספר: "הכרתי את מירה כשהיינו מאד צעירים. באתי אליה לציפורי ומירה לקחה אותי לראות את הכוורות שלה. הייתי צעיר ולא היה לי רקע ממשי בחקלאות, והייתי בהלם מהדרך בה דבורים מטפחות את המשפחה, מתכונות הדבורים ומהדיוק של משפחות הדבורים. זהו ממש כמו קסם, השלמות הזו. יש סדר מופתי בחלוקת המשימות בכל נחיל דבורים. משפחת הדבורים מאוזנת בחלוקת המשימות בין הגילאים השונים של הוולדות מרגע שהן בוקעות. יש תפקיד אחד והוא לטפל במלכה ולדאוג לתנאי מחיה הטובים ביותר – ניקוי הכוורת והחיים במכוורת."
אורך חייה של הדבורה הבוגרת, מושפע כאמור מכמות העבודה שהיא מבצעת, ונע בין 33 יום בקיץ, עד ל-8 חודשים בחורף. בחורף היא מוציאה פחות אנרגיה.
מירה מוסיפה: "התפקיד שלנו הוא לדאוג לתנאים האופטימליים בכוורת על מנת שהדבורים ייצרו דבש. אנחנו שומרים כל הזמן שהטמפרטורה בכוורת תהיה אופטימלית. במידה וחם והטמפרטורה גבוהה הדונג נמס."
במשק בן סימון יש היום למירה ואלי כ-70 כוורות. מירה ואלי עובדים יחד. הכוורות שלהן מפוזרות על פני הגבעות בציפורי, מפוזרות ונמצאות בשלושה מוקדים. הכוורות מתוחמות במתחמים שמורים ומבוצרים. מירה אומרת: "אנחנו חייבים לשמור על הכוורות שלנו. יש גניבות של כוורות, יש גניבות של חלות דבש. אנו עושים ככל יכולתנו לשמור ולהגן על הדבורים שלנו."
מירי מסכמת: "יש המון סיפוק כשהדבורים בריאות. ההצלחה היא ברדיית הדבש. זה ענף בו המחזוריות מתקיימת. יש לנו סיפוק עצום בכל עבודת הדבוראות, זה כמו טיפול בהייטק של הטבע. שלמות ומושלמות. הדבורים מייצגות את החריצות, את הסדר המופתי וחלוקת תפקידים ביניהן היוצרת דבש.
מירה שהתחילה את ענף הדבורים בצעירותה, בתחילת שנות העשרים שלה, מטפלת בדבורים למעלה מארבעים וחמש שנים. מירה ואלי מצרפים בשנים האחרונות את ילדיהם לעיסוק בענף. כשמגיעים ימי הרדייה, גם הנכדים מצטרפים. עדיין מכונת הרדייה נמצאת במבנה שהיה פעם מבנה לגידול אפרוחים. מירה שענף הדבורים מלווה אותה בכל חייה הבוגרים, תלתה תמונות וציוד המראים, מלמדים ומנכיחים את ענף הדבורים בחדר זה.
לסיום, חידה: מהי החיה שאילו תוכחד, יוכחד כל הטבע כולו? התשובה משקפת ומעידה על הכוח העצום של הדבורים.
