חגי תשרי אינם מאפשרים לאמונות הגדולות שלנו להישאר רעיונות יפים. הם מכניסים אותן אל הזמן, אל הגוף ואל החיים
*תמונה ראשית: תקיעה בשופר ליד גבול לבנון. צילום: איל מרגולין/ פלש90
"גאונותה של היהדות", כותב הרב יונתן זקס, "טמונה בין השאר בכך שהיא נוטלת אמיתות נצחיות ומתרגמת אותן לחוויות ממשיות הנחוות בתוך הזמן".
זקס מסביר כיצד ראש השנה הופך כמה מן האמיתות היסודיות של חיינו לחוויה ממשית: אנחנו יודעים שהחיים קצרים – אבל ראש השנה מבקש מאיתנו לחוות את הידיעה הזאת. אנחנו מאמינים שלאדם יש חירות לבחור ולהשתנות – ועשרת ימי תשובה הופכים את האמונה הזאת לתביעה מעשית. אנחנו יודעים שהחיים הם מתנה – ובכל זאת נדרש יום בשנה שבו נעמוד מול נותן החיים ונשאל מה עשינו במתנה שניתנה לנו.
זו אולי אחת המתנות הגדולות של חגי תשרי. הם אינם מאפשרים לאמונות הגדולות שלנו להישאר רעיונות יפים. הם מכניסים אותן אל הזמן, אל הגוף ואל החיים. אנחנו עומדים בתפילה, שומעים שופר, צמים, יוצאים מן הבית אל הסוכה, נוטלים ארבעה מינים ושמחים באסיף. שנה אחר שנה היהדות מזמינה אותנו לא רק לחשוב את אמונתנו, אלא לחיות אותה.
ראש השנה הוא השער.
לא רק "שנה חדשה" ולא רק הזדמנות להתחלה חדשה. ״יום הרת עולם״; יום של מלכות, זיכרון ודין. יום שבו האדם עומד לפני בוראו ונדרש להביט בחייו בלי הנחות: מה עשיתי בזמן שניתן לי? במה בחרתי? מה דורש תיקון? לאן אני הולך? ומי אני מבקש להיות?
קורא להתעורר מן ההרגל
לשאלות האלה ניתן בראש השנה גם קול. קול השופר.
הרמב"ם שומע בתקיעת השופר קריאה ישירה: "עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם… וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם".
השופר קורא להתעורר.
להתעורר מן ההרגל. מן התחושה שמה שהיה הוא שיהיה. מן ההצדקות שכבר למדנו לומר לעצמנו. לעצור לרגע את שטף החיים ולשאול לא רק מה קרה לנו בשנה שחלפה, אלא מה עשינו בתוכה – ומה היא עשתה לנו.
השנים האחרונות נתנו למילים האלה משמעות חזקה. איננו יכולים לקרוא אותן כבעבר. למדנו באופן כואב עד כמה החיים שבריריים. משפחות רבות כל כך נושאות אובדן וגעגוע עמוק.
והנה שוב מגיע ראש השנה ואינו מניח לנו להישאר רק עם השאלה מה אירע לנו.
השופר מחזיר אלינו את האחריות.
מה נעשה עכשיו בחיים שניתנו לנו? מה דורש תיקון? מה אסור לנו לקבל עוד כמובן מאליו? ומה מתוך כל מה שהתגלה בנו בשעת המבחן אנחנו מבקשים לקחת איתנו אל החיים שנבנה מכאן?
חשבון הנפש מתחיל במקום האישי ביותר. כל אחת ואחד מאיתנו נדרשים לעמוד מול חייהם.
ובכל זאת, בתוך תפילות הימים הנוראים מתרחש דבר מופלא. היחיד העומד לדין מדבר שוב ושוב בלשון רבים. "זכרנו לחיים". "כתבנו בספר החיים". "אבינו מלכנו".
הרב זקס עוסק בממד הציבורי של האמונה היהודית. לדבריו, אחד המאפיינים הקבועים של הרוחניות היהודית הוא שאנו פונים אל הקב"ה כעם, ולא כיחידים המבקשים איש איש את ישועתו. זקס מזכיר כי יצאנו ממצרים כעם, כרתנו ברית כעם, ומאז אנחנו נושאים את ייעודנו גם יחד.
יש כאן מתח יהודי עמוק: האחריות היא אישית, אבל החיים אינם פרטיים בלבד. אני עומדת לפני הקב"ה כאדם יחיד, עם הבחירות, הכישלונות והתקוות שלי; ובאותה שעה אני עומדת בתוך ציבור, בתוך עם, בתוך סיפור שהתחיל הרבה לפניי ויימשך אחריי.
כי קרא הקול
המחשבה הזאת מחזירה אותי השנה אל שורות שנכתבו לפני יותר מ-80 שנה, בקיבוץ שדות ים.
ב־1942 כתבה חנה סנש כתבה: "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול". תקופה בה הלכה והבשילה אצל סנש תחושת שליחות עמוקה, ובהמשך יצאה לשליחות באירופה שממנה לא שבה.
קול השופר והקול שעליו כתבה חנה סנש אינם אותו קול. עבורי קול השופר איננו רק מטפורה יפה להתגייסות למשימה. הוא קול של מצווה. הוא חלק מעמידתי לפני בורא עולם; קריאה להמליך, לזכור, לשוב בתשובה ולבחון את מעשיי מול אמת מידה שאינה נקבעת רק על ידי האדם.
אינני רוצה לטשטש את ההבדל הזה. אבל דווקא מתוך הנאמנות אליו אני יכולה לשמוע בשורותיה של סנש הד נוסף: את הרגע שבו שמיעת קול נעשית למחויבות.
יש קולות שאנחנו שומעים וממשיכים הלאה. ויש קול שאחרי ששמענו אותו, איננו יכולים עוד לומר שלא שמענו.
"הלכתי כי קרא הקול" הוא משפט שנחרת עמוק בזיכרון הקיבוצי והישראלי, ולא במקרה. יש בו משהו מסיפורו של המעשה החלוצי כולו: הנכונות לקום ולהגשים רעיון. לעלות לארץ, להקים יישוב, לעבד אדמה, לבנות קהילה, לחנך ילדים, לקלוט עלייה, להגן על הבית, לקחת אחריות על משימות שאינן מסתיימות בגדר הקיבוץ.
מה אנחנו עושים כאשר המציאות קוראת לנו?
הקיבוץ השתנה מאוד מאז ימיה של חנה סנש. וטוב שכך. צורות חיים אינן יכולות להישאר קפואות. מקומו של היחיד, חירות הבחירה, המשפחה, היחסים בין הפרט לקהילה – כל אלה עברו תמורות עמוקות.
אבל נדמה לי שמתחת לכל השינויים נשארה שאלה קיבוצית עתיקה מאוד, שהיא גם שאלה ישראלית עכשווית מאוד: מה אנחנו עושים כאשר המציאות קוראת לנו?
בשנים האחרונות ראינו תשובה אחת לשאלה הזאת. ראינו קיבוצים וקהילות נענים שוב ושוב לצורכי השעה: בהגנה, במילואים, בחקלאות, בקליטת מפונים, בחינוך, בהתנדבות, בשיקום ובבניין. ראינו אנשים שנשאו הרבה מעבר למה שחשבו שיוכלו לשאת. ראינו מחדש את כוחם של קהילה, ערבות הדדית ואחריות.
אבל אולי דווקא משום כך ראש השנה תשפ"ז מבקש מאיתנו לשאול שאלה נוספת.
לא רק כיצד אנחנו נענים בשעת חירום – אלא מי אנחנו בוחרים להיות בשגרה.
האם נדע לשמור על האחריות ההדדית שהתגלתה בשעת המבחן גם כאשר עוצמת החירום תפחת? האם נדע לבנות מחדש אמון בין חלקי החברה הישראלית? האם נוכל לחלוק עמוקות אלה על אלה, בלי לוותר על ההכרה שאנחנו נושאים יחד באחריות למדינה הזאת? מה יהיה תפקידן של הקהילות שלנו בחיזוק ההתיישבות, החקלאות, החינוך והחברה? והאם התנועה הקיבוצית, על גווניה השונים, עדיין מוכנה לשאול לא רק כיצד ייראו הקיבוצים בעוד עשור, אלא איזו משימה הם מבקשים לשאת עבור החברה הישראלית?
אני שואלת את השאלות האלה מתוך הבית שלי – הבית היהודי, הציוני והקיבוצי.
לקחת אחריות ולעשות
ראש השנה אינו מציע לנו תשובות קלות. הוא עושה דבר חשוב יותר: הוא מחזיר אותנו אל נקודת האחריות.
אל הידיעה שחיינו אינם מובנים מאליהם. שהזמן שניתן לנו יקר ושעלינו לשנות ולתקן. לרפא מערכות יחסים. לבקש סליחה היכן שטעינו ולבחור מחדש בבריתות, במחויבויות ובערכים.
ובתוך כל אלה נשמע השופר שאין בו מילים, ולכן אי אפשר להתווכח עם הניסוח שלו. הוא אינו מציע תוכנית עבודה ואינו פותר את המחלוקות בינינו.
הוא פשוט קורא לנו להתעורר, לזכור לפני מי אנחנו עומדים, לשוב ולתקן, ומתוך התיקון – לקחת אחריות.
אולי זה הדבר שאני מבקשת לקחת איתי מן המפגש בין קול השופר לבין מילותיה של חנה סנש. לא לנסות ליצור זהות בין הקולות שלהם, אלא לשאול מה קורה לנו אחרי ששמענו כל אחד מהם.
בראש השנה תשפ"ז אני מתפללת שנדע לשמוע היטב. את קול השופר העתיק, את הקולות העולים מן המציאות שלנו, וגם זה את קולו של זה.
ושלאחר השמיעה נדע לעשות את הדבר הקשה יותר: לקום וללכת. לקחת אחריות ולעשות.
שנה טובה, שנת חיים ושלום, תשובה ותיקון, בניין ותקווה.
