במשק ביידר שבנתיב העשרה ממשיכים לדחוף את הציונות והחקלאות קדימה באופטימיות. המשק הוקם ע"י יענקל'ה יבדל"א ואילנה ז"ל במושב המיתולוגי בסיני ולאחר הפינוי הועבר לחוף אשקלון. משק ביידר בהנהלת מור ביידר-בויום וערן ביידר, הוסב לגידול פירות יער, וכן נפתח מרכז מבקרים במותג "הפטל של עופר", ע"ש הבן הבכור, עופר ביידר ז"ל, שנפטר בטרם עת
*תמונה ראשית: שלושה דורות במשק ביידר, הסבא יענקל'ה, הבן ערן והנכדה מור. אלבום משפחתי
נפתולי החיים הם מסתוריים, גם כאשר מתכננים מראש את תוכנית חייו של אדם בפועליו ועיסוקיו, המציאות בשטח היא זו שמכתיבה וקובעת את מסלול החיים בהיבטים רבים. אף אחד לא הכין מראש את מור ביידר, שעבדה כמשווקת קואצ'רית ומלווה עסקים חדשים, ואת דודה ערן ביידר, שעבד בחברה הבודקת זיהומי קרקע – שביום אחד עיסוקם ומקצועם יוסב לעבודה חקלאית במשק ביידר המשפחתי במושב נתיב העשרה. זאת בעקבות מקרה טראגי שארע במשפחתם בפתאומיות – עופר ביידר ז"ל, הבן הבכור מבין ארבעת ילדי המשפחה וכן הבן הממשיך במשק, נפטר במפתיע ביוני שנת 2021 כתוצאה מדום לב, כשהוא בן 57 שנים בלבד.
כאמור, מור ביידר, הבת (34), דור שלישי במשק, עבדה באותה תקופה במקצועה כקואצ'רית, ניהול ובמסעדנות: " לצערנו הידיעה המצערת שאבא שלי, עופר ויידר ז"ל נפטר, תפשה את סבי ואבי באמצע עשייה חדשה וניסיונית במשק. לקח למשפחה זמן לעכל את המצב החדש. זה היה אירוע בלתי נתפש מכל כיוון אפשרי, שהשאיר אותנו במחשבות ותהיות רבות, כאשר המסקנות היו שעלינו לחשב מסלול מחדש. מול עיננו עמדה דמותו המיוחדת והחרוצה של אבי, שהוגדר כבן הממשיך במשק הוריו.
"אבא היה חקלאי מסור בנשמתו במשך כ-30 שנים, אהב את העבודה בחקלאות וראה בה את ייעודו. סבי יענקל'ה שציין בימים אלו 86 שנים, סמך עליו בעיניים עצומות, ועדיין עובד ומעורב במה שמתרחש במשק שהקים. ואז התקבלה ההחלטה במשפחה, שלא ניתן למפעל החיים של משק ביידר, ללכת יחד עם אבא עופר. דודי ערן ביידר, אחיו הצעיר של אבא ואנוכי החלטנו לקחת את העסק לידיים ולהמשיך את החזון והעבודה במשק. לכן נכנסנו מתחת לאלונקה וניסנו לבדוק כל מה שנדרש לשקם בכדי להמשיך בעבודה הרציפה. ברור שאחת המטרות העיקריות הייתה לשחרר את סבי המבוגר, מהעבודה היומיומית הנדרשת ללא ידיו החרוצות של אבי עופר, ולנסות להמשיך ולפתח את גידול הפטל שרק התחיל את דרכו."
חלוציות, מקוריות, מקצועיות ומסירות
אבל נחזור למייסדים. יעקב ביידר (86), חקלאי גאה ממושב נתיב העשרה הקים את המשק עם אשתו אילנה ביידר ז"ל, שנפטרה בפברואר 2024 מצער אובדן הבן הבכור, המלחמה וממחלה שפקדה אותה. בני הזוג הקימו יחד משפחה לתפארת המונה 4 ילדים, 12 נכדים ו-6 נינים.
יעקב ואילנה נולדו בארגנטינה ומתוך ציונות נלהבת הגיעו לארץ בשנת 1961, לקיבוץ מפלסים ומאז עברו תלאות ותחנות רבות בארץ ובחו"ל: "התחתנו בקיבוץ ושם גם נולד בנינו הבכור עופר והשמחה הייתה רבה," מספר יעקב, "אך מאחר ובקיבוץ הייתה נהוגה לינה משותפת לילדים, נוהג שלא היה לרוחנו, החלטנו לעזוב את הקיבוץ בשנת 1966. היו אלו שנים קשות בארץ, והנה באה ההצעה מ'איגוד משקי העופות' לנהל מדגרה באירן. את המקצועיות בתחום רכשתי בעבודתי ובניהול הענף בקיבוץ. ברגע האחרון התוכניות השתנו לגבי מדינת היעד, באופן שביקשו שאחליף בחור שעסק בענף באיטליה, וכך עשיתי – במקום לטוס לאירן יצאתי עם המשפחה לשליחות לאיטליה.
"משהות של שנתיים שהוקצבה, השליחות התארכה לחמש שנים מלאות בחוויות טובות. לקראת חזרתינו בשנת 1971, אשתי אילנה כבר הייתה בהריון מתקדם עם בתנו שירלי והתינוקת נולדה בשבוע הראשון לשובנו לארץ. משחזרנו הוצע לי שוב לנהל מדגרה, הפעם במושב רם-און. העבודה המוצעת והבחירה למעבר למושב, נראתה לנו כפתרון מוצלח להמשך חיינו. כשהתקבלתי למשרה בקשתי מוועד המושב, שבכוונתי להיות חבר אגודה שווה זכויות, עם משק חקלאי מן המניין. ולא בבית מקצועי כפי שניתן לנו. הוועד הסכים, אך הבעיה הייתה שלא חתמנו בעת ההסכם, על שום מסמך רשמי. עובדה מצערת זו נודעה לנו, לאחר שהשקעתי כבר שנה שלמה בעבודתי המקצועית. כאשר בררתי מה המצב עם רכישת משק במושב כמובטח, נאמר לי שאין משקים פנויים ושאין מסמך המאשר את ההבטחה. הבנתי שעלינו לעזוב ולעבור לתחנה הבאה בחיינו.
"שוב הוצע לי להקים מדגרה, הפעם במושב לכיש. ואכן הגענו למושב והקמתי שם מדגרה במבנה ישן ועזוב, אך בדיוק התחילה מלחמת יום כיפור והפרויקט הופסק. בלכיש, בשנת 1974, נולד בננו השלישי ישי. באותה שנה דובר על הקמת ישובים חדשים בפתחת רפיח. נרשמנו, התקבלנו והגענו לנתיב העשרה, בגרעין השני לאחר שהגרעין הראשון כבר התיישב והקים את המושב בשנת 1973. המושב נקרא על שמם של עשרה חיילים שנהרגו, בתאונת מסוק בשנת 1971 סמוך לרפיח.
"משפחות המתיישבים הראשונים אימצו אותנו בשמחה, והייתה אווירה נהדרת וקהילה מלוכדת וטובה. הרגשנו שאנו מיישמים את החלוציות במלוא המרץ במושב החדש. המשכנו להרחיב את המשפחה, וכך נולד בנינו הרביעי ערן בשנת 1975. אשתי אילנה, שהייתה מורה במקצועה, הייתה עמוד התווך של המשפחה וגידול ארבעת הילדים. תוך עזרה בעבודה החקלאית במשק."
נקודת המפנה, מסביר ביידר, הייתה ביקור סאדאת בארץ בנובמבר שנת 1977, וחתימת הסכמי השלום: "השלב הבא היה ביקור ראש הממשלה מנחם בגין בכבודו ובעצמו במועדון המושב, והכרזתו שיהיה פינוי, בכל המשמעויות הנגזרות וכך היה. החברים התבקשו להחתים 40 חתימות, שיעידו שהם רוצים לעבור יחד ליישוב חדש שיבנה בשבילם, ובכך הם בעצם מוותרים על כספי הפיצויים שהמדינה הבטיחה למתיישבים המתפנים. בשנת 1982 החברים פונו מנתיב העשרה כפי שהתבקשו, למרות הצער על עזיבת בית חם ומשק מוצלחים. לקח זמן עד שנבנו הבתים שאפשרו להם להיכנס לבתי הקבע.
"יחד עם החבר ישראל צברי ז"ל, היינו בין המובילים בצוות ההקמה בישוב החדש. פעילות מול הבירוקרטיה בהשגת האישורים הנדרשים לבניית הבתים הטרומיים ממפעל 'מבט' בשדרות. היינו בקשר עם אריק שרון כשר החקלאות, ועם דוד נחמיאס, מנהל מחוז הדרום בקק"ל. לאחר קרוב לשנתיים נכנסנו למשקים בנתיב העשרה החדשה והמשכנו את מסלול חיינו. שוב הקמתי לול הודים, ובשלב מסוים גם הודונים. גידול נוסף היה גידולי ירקות: כעגבניות ופלפל לזרעים בחממות. עבדנו וסיפקנו את התוצרת ל'זרעי גדרה' בהצלחה רבה.
"שמחנו מאד כשהבן הבכור שלנו עופר חזר בשלום, אחרי השרות הצבאי כקצין בצנחנים, ואחרי הטיול הגדול החליט להיות חקלאי ולעבוד איתי במשק. הוא היה חרוץ ומסור, בעל רעיונות מקוריים וראייה למרחוק לייעול המשק. היה לי סיפוק רב ונחת לעבוד איתו ולהעביר לו את הסמכויות. אנו ההורים התבגרנו ויכולנו לסמוך עליו בעיניים עצומות שיוביל את המשק להצלחה בהמשך השנים כבן הממשיך. היינו שותפים מלאים, גידלנו ועבדנו בלול פטמים והודונים (שהם אפרוחי הודו אותם מגדלים עד שלב העברתם ללולי בוגרים). בנוסף אף היינו שותפים בחווה לגידול פלפל במקסיקו, שהיו מיועדים ליצוא לארה"ב. מדיי פעם עולים בי הזיכרונות ואני מאד מתגעגע."
עופר יזם את גידול הפטל
יעקב ביידר מספר שהיה כל כך גאה שעופר התמחה כמוהו במקצועיות בענף הלול: "באותה תקופה חברת 'זרעי גדרה' נמכרה לסין (סינג'נטה) והם החלו לנפנף חקלאים קטנים, אך עופר הסתכל רק קדימה, התעשת והחליט להתחיל עם גידול חדש לניסיון. בשנת 2019, חבר אגרונום הציע לו לנסות את גידול הפטל מזן אמירה.
"שתלנו את שתילי הפטל, בשטח של רבע דונם. כולם היו בפליאה שדווקא באזור דרומי, באדמת החול הגידול הצליח יפה, מבלי לדעת בעצם שעופר ז"ל סלל את הדרך לגידול המוביל כיום במשק. בחממות שבהן גידלנו את הירקות לזרעים, לא חידשנו אותם ובמקומם נשתלו שתילי הפטל הראשונים".
אך אף אחד לא תכנן שזה תהיה סוף דרכו ופעילותו הרב גונית בחייו של עופר, כולל לשמש מפקד כיתת כוננות של המושב – ובחודש יוני שנת 2021 עופר נפטר מדום לב בגיל 57 בלבד. מעבר לאבל ולאובדן הגדול, מדובר גם בהכרעות חשובות כמו: פני המשק לאן? ומה יהיה גורל מפעל חיים של דור המייסדים?
נילי ביידר מספידה את עופר ביידר ז"ל בעלה ואב ילדיה (חלק מההספד לזכרו): "…זכיתי להכיר אדם אציל נפש, צנוע, שקט, יפה מבחוץ ועוד יותר יפה מבפנים. שוחר שלום, אוהב בריות, שואף לצדק ושוויון. אדם אוהב טבע, סקרן, אוטודידקט, שבלקסיקון הפרטי שלך באופן קבוע חסרה המילה 'לא'. זכיתי באדם שבאמת מקשיב לזולת (וכיום זה בהחלט מצרך נדיר), שפועל והולך בדרך שבה הוא מאמין, ופחות מייחס חשיבות למה שאחרים חושבים עליו… אם יש גן עדן, אין לי ספק שתתקבל בזרועות פתוחות. מקווה שתמצא את השלווה, השקט והרוגע שכל כך טבועים בך…"
תומר ניצן, חבר ויו"ר הועד הקהילתי, מוסיף: "עופר ביידר היה עבורי ועבור רבים במושב, אחד מעמודי התווך של הקהילה. מבני הדור הראשון עוד מימי סיני. כילדים הסתכלנו עליו בהערצה. הבוגר, המוכשר, החתיך, לוחם ביחידה קרבית, דמות שכולם רצו להיות כמוה. בהמשך עופר חזר למושב, התחתן עם נילי, גם היא בת מושב, והם היו הזוג הראשון שהקים כאן משפחה. יחד נולדה מור, הנכדה הראשונה של מושב נתיב העשרה, רגע מרגש שסימל התחלה של דור חדש. עבורי עופר היה קודם כל חבר. שותף לרכיבות אופניים כמה פעמים בשבוע, על כל הרפתקה חדשה. טיול ג’יפים, הליכה בשטח, טיול רגלי, קייקים בנחל, נסיעה לירדן. עופר תמיד היה שם. אומר יאללה, מארגן, דוחף, ומוציא לפועל. אדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. חבר אמיתי.
"הכאב על לכתו של עופר גדול מאוד. הוא נפטר בטרם עת, דווקא בזמן פעילות גופנית, דבר שסימל יותר מכל את מי שהוא היה. איש של תנועה, עשייה וחיים. עופר הקים משפחה לתפארת ובנה משק מרשים. לול, עופות וחזון חקלאי שלא פחד לנסות דברים חדשים. מהראשונים בדרום שניסו לגדל פטל והצליח. לא רק גידול חקלאי אלא סמל לאדם מיוחד, יוזם, מחובר לאדמה ולקהילה. והותיר חותם עמוק."
האב יעקב ביידר: "אנו גאים מאד בארבעת ילדינו שכל אחד בחר ללמוד ולעסוק בתחום אחר, לפי כישוריו והגיע להישגים יפים. הבת שירלי – עובדת סוציאלית, הבן ישי למד אדריכלות, ממייסדי 'סטודיו זרתא', וכיום עסוק ומעורב בתהליך תכנון ובנייה בשיקום יישובי העוטף שנפגעו מהמלחמה וערן, הבן הצעיר – מתכנן ערים. עלי לציין שנוסף לאי וודאות שהמשק נקלע, נחתה עלינו אחרי הקורונה גם מלחמת 'חרבות ברזל', איבדנו 20 חברים מהיישוב והתושבים פוזרו במלונות שונים ברחבי הארץ, כולל בני משפחתי. בשלב מסוים הגענו כל משפחתינו למלון 'רויאל ביץ' בת"א. רק מור ומשפחתה היו בשפיים. לפחות היינו מרוצים שיכולנו להיות רובנו יחד. במשך חודש לא ניתן היה להתקרב למושב, רק בשלב מאוחר הותר לבקר לגיחות קצרות למשק, וחזרה ללינה במלון. מה שבטוח שאף אחד לא היה מוכן לתסריט חיים מסוג זה. אך החיים לימדו אותנו ללכת רק קדימה, ולגלות את החוסן בתוכנו."
נכנסים מתחת לאלונקה
בהכשרתו ערן ביידר (50), מנתיב העשרה, בעל תואר שני בתיכנון ערים ואזורים. בשנים האחרונות עבד בחברה המטפלת בזיהומי קרקע LDD ויזם: "מילדות היינו מורגלים לעבוד ולעזור במשק, במיוחד בתקופה שגידלנו הודונים כמו בזמני: החיסונים ובשיווקים וכן בקטיפים, כך שעבודה במשק לא זרה לאף אחד מילדי המשפחה. אך הפעם הנסיבות הן בהחלט אחרות.
"לאחר שאחי הבכור עופר ז"ל נפטר היה ברור שאי אפשר להשאיר את המשק, כאשר רק אבי המבוגר יתמודד עם המצב החדש. שמחנו שגם מור בתו של עופר נרתמה לשיתוף הפעולה. חלוקת העבודה והתפקידים מותאמים לפי כישורינו – אני על הצד החקלאי בגידולים, בטיפולים ובפיתוח ומור לקחה על עצמה את כל נושא השיווק, הפרסום, לקוחות, ספקים, מכירות והפעלת מרכז המבקרים ועגלת הקפה. עופר אחי הקדיש זמן רב ותשומת לב שהגידול הפטל החדש יצליח גם בדרום וראינו בכך סוג של צוואה להמשיך את פועלו.
"המשק התחיל עם גידול פטל מזן אמירה ברבע דונם וכיום זן זה משתרע על 15 דונם, ואף הוספנו אסנה (פטל שחור) וגידול תות שדה בחורף. כיום כלל הגידולים יחד משתרעים בחממות על שטח של 20 דונמים. הזנים שאנו מגדלים הם: אמירה, קלריטה, אמליה, סקאי (זני פטנט איטלקים). בנוסף מגדלים גם תות אפגני שהוא עץ עם פירות תותים ארוכים וכהים, ובחורף תות שדה מתוק."
לדברי ערן ביידר, גולת הכותרת של המשק היא הקמת מרכז המבקרים, שנפתח בהצלחה, באחת החממות והרכש החדש שנקנה באחרונה היא עגלת "קפה פלורה בפטל" המושכת את המבקרים. אשתו מיה, שהיא אחות מיילדת במקצועה בבי"ח ברזילי, מסייעת בזמנה הפנוי בשירות למבקרים בעגלת הקפה. לבני הזוג שלושה ילדים: אסף, ינאי והילל.
ערן ביידר: "החיים יחד עם אבא יענקל'ה ומשפחות האחים שלי במושב מלכדים את המשפחה המורחבת. אם חוזרים אחורה בזמן לאירועי המלחמה ב-7 באוקטובר, בנוסף לכל הבעיות הביטחוניות בנתיב העשרה והסביבה, נהרגו לצערנו 20 חברים, מתוכם שניים נהרגו מחוץ למושב בחוף זיקים ורוכב אופנים מחוץ למושב.
"בנוסף, התחילה הפסקת חשמל חמורה, שארכה שלושה ימים. המצב הבעייתי ביותר היה הפסקת עבודת המחשבים – זה אומר שכל מחשבי ההשקיה לא פעלו. רוב הצמחים בחממות המשק התייבשו ומתו, ומה שלא מת התמלא במזיקים ובמחלות. צה"ל וגורמי הבטחון פינו אותנו מהיישוב ומנעו מאיתנו להגיע לבית ולמשק. לקח כמה שבועות עד שהגענו בליווי כיתת כוננות, לביקורים קצרים וכשהגענו לא יכולנו לעבוד, רק לראות מה הנזקים. לקח זמן עד שאפשרו לנו להגיע לכמה שעות במשך היום, לעבוד ולחזור למלונות. ראוי לציין שהגיעו מתנדבים רבים לסייע לנו, כי אז לא היו לנו הפועלים התאילנדים שלנו ובעזרתם יכולנו לשקם את המשק ולהמשיך. עד היום המתנדבים מגיעים ועובדים אתנו גם 7 תאילנדים."
כל מה שרציתם לדעת על הפטל
בציבור יש תמיהה מדוע אריזות פירות היער והפטל לסוגיו כל כך יקרים?
ערן ביידר: "חייבים לציין שהתהליך לגדל פטל בארץ, עד הקטיף והאריזה עובר תהליכים בעלות גבוהה, במיוחד כשמדובר בפרי מאד רגיש מבחינות רבות. לדוגמא, הקטיף נעשה באופן ידני, קוטפים אחד אחד ורק את הפרי האדום והבשל. אופייני מאד לגידול, היא העובדה לחיי מדף קצרים, זה אומר מיון תמידי. גם לאורך תקופת הגידול, מתגלה הרגישות המאתגרת של פירות היער, בדומה לפטל הרגיש לאקריות אדומות, אך אנו נמנעים מלרסס בחומרים כימיים וכתחליף דוגלים בהדברה ביולוגית. אנחנו משתמשים בחרקים מועילים, באקריות טורפות מסוג פרסימליס. כמגדלים אנו אמורים לדאוג לתנאים אופטימליים לכל אחד מהגידולים. זה אומר הצללה בעונת הקיץ, מאחר והקיץ אצלנו מאד חמים."
"בשנים האחרונות הציבור נחשף יותר ויותר למגוון פירות היער, מעבר לזיכרונות המתעוררים אצל יוצאי ברית המועצות ומדינות אירופה, מימי ילדותם שטיילו ביערות המקומיים," אומרת מור ביידר. "הם משתפים אותנו בחוויותיהם מפעם, כיצד נהנו לקטוף את האוצר האדום לגווניו. שלא לדבר על הטעם המיוחד של הפרי הטבעי חמוץ מתוק, תלוי במצב הבשלות ועד הטעמים של הקונפיטורה שרקחו ובישלו בבית ההורים ובעיקר במטבחי הסבתות.
"במעבר לימים אלו המציגים את הערכים התזונתיים-בריאותיים שהקולינריה המודרנית חושפת, מחקרים הוכיחו שפירות היער מכילים כמויות גדולות של נוגדי חימצון.
"אנחנו מודעים שיש התעניינות וביקוש למגוון סוגי הפטל במארזים במרכולים, בדוכני הפירות, בשווקי האיכרים למיניהם. מהרגע שהחלטנו שדודי ערן ואני נרים את העסק החקלאי, ונוביל אותו ואת המשק קדימה, התחברנו לרצון האופטימי, להראות את התקומה שלנו ושל האזור ולא להיתקע בתדמית של חורבן, שכול ואובדן האופייניים כל כך לאזור אחרי המלחמה. בכל מקרה לא נוכל להתעלם, מהמציאות שעבר כאן המושב וכל הסביבה. זיכרון החברים שאבדו במלחמה הנוראית."
אך כדברי מור מסתכלים קדימה, ומשקמים את המשק. לומדים ומנסים מה אפשר להפיק מפרי הפטל הנפלא. מעבר לקטיף עצמי, ורכישת אריזות פטל מוכנות. פרויקט נוסף שערן ומור גאים בו, שהצליחו להשיג כשרות למוצרי הפטל המיוצרים.
מסתבר שפירות היער הם עולם מלא ויצירתי: "במשך הזמן למדנו את הגידול ודרישותיו וכן גילינו שחומר הגלם של פרי הפטל הינו אוצר של ממש, המאפשר לייצר שפע של מוצרים.
"זה מתחיל מהקטיף והמיון, תמיד ימצאו פירות פטל רכים ומאד בשלים. אצלנו הם לא ילכו לאיבוד ולזבל, כי פירות אלו הם בסיס טוב לקונפיטורת פטל מסורתית, ללא חומרים משמרים וצבעי מאכל במאה אחוז פרי וסוכר. אנו מתגאים שהמשק שלנו מאמין בניצול מלא של חומרי הגלם. ושימוש בפירות שלא מתאימים לשיווק ישיר, ומפיקים מהם מוצרי מדף מגוונים כגון: ליקר פטל מיוחד בטעמו, שוקולדים ואפילו סבון המופק מזרעי הפטל.
"יש לנו מוצר מיוחד שקיבל את השם 'אבקת פיות', שהוא בעצם אבקת פטל מיובש, המיוצר בתהליך ייבוש בהקפאה. זהו תהליך השומר על הטעם, הצבע והערכים התזונתיים הגבוהים. אפשר להוסיפו: לשיקים, יוגורט, לקינוחים, לפיזור מעל דייסה, גלידה, גרנולה ועוד או לשלבו באפייה. בין השימושים המקובלים: ערבוב עם מים לשתיית כוס מיץ פטל, המוצר הכי מזוהה בזיכרון עם פטל, אך להבדיל – כאן מדובר בכוס מיץ פטל אמיתי, ללא צבעי מאכל. שנינו שוקדים על פיתוח של מוצרים חדשים, ועורכים ניסיונות רבים."
על פנייה של מור ניכר שהיא נהנית ומלאת סיפוק מהעבודה במשק, מהפירגון שהם זוכים מכל צעד וחידוש, וכמובן מתפקידה כמנהלת מרכז המבקרים ועגלת קפה "קפה פלורה בפטל". בכל התמונות היא ניבטת אופטימית ועם חיוך רחב ומבטיח רק טוב.
בראש ובראשונה, מור היא אישה נשואה לפלג בויום, מעצב גרפי במקצועו, ואם לשתי בנות: אלמה (5.5) ומיקה (2.5), הנהנות לרוץ בין ערוגות הפטל, לקטוף ולטעום. מור היא יזמית בנשמתה וגם כששהתה עם המשפחה בשפיים והמשק התחיל לתפקד ולהניב פרי, מור בחרה כל פלטפורמה אפשרית לפרסם את מארזי הפרי "הפטל של עופר". בערוצי הטלוויזיה, בראיונות לתקשורת הכתובה, למכור מארזים בירידי איכרים בקניונים ובמכירות מרוכזות בירידים של חקלאים מהעוטף. ועכשיו, מאז שקם מרכז המבקרים במשק בנתיב העשרה, היא רואה במיזם החקלאי שיווקי שלהם ערך מוסף, הזדמנות להזמין את הציבור הישראלי מכל קצוות הארץ, להגיע למושב ולאזור ולחוות חוויה חקלאית מיוחדת בשטח הגידול. ומור מכריזה "אנחנו פה כדי לחבר אתכם לחקלאות, לראות במו עינכם היכן גדלים הפירות המופלאים שלנו במשק. לשמוע הסבר על הגידולים, יציאה לחממה הקרובה. לקטוף וללקט באופן עצמאי, תוך כדי טעימות של פרי הפטל הבשל. וכן להתפנק בקפה טוב ' קפה פלורה בפטל', ובמבחר מאכלים נלווים שכל אחד ימצא מה מתאים וטעים לו. וביניהם גם מגוון של מאכלים: ללא גלוטן, צמחוני, טבעוני ותחליפי חלב. קראנו לעגלת הקפה פלורה שמשמעות השם: פרחים, צבעוניות רב-רבגוניות וצמיחה. העגלה פתוחה בימי שני-חמישי (9:00-15:00) ובימי שישי (8:30-14:30) ויש אפשרות גם לארח קבוצות, בתיאום מראש.
"מה שמעניין שבמהלך התהליך, מאז שאנחנו עובדים במשק ומאמינים בשליחות השיקום שלקחנו על עצמנו, התחברתי לאמרות גדולות ומוכרות של ציונות וחקלאות. בדומה לאמירתו של יוסף טרומפלדור לפני יותר ממאה שנה: 'במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו'. כדור שלישי במשק ביידר, שעבר את מלחמת ה-7 באוקטובר, יש למשפט זה משמעות עמוקה."
המשפט נאמר ע"י מור ביידר בתשדיר שירות ממשלתי באמצעי התקשורת, על רקע קטיף הפטל במשק המתחדש. בתשדיר המוצלח ששודר בסוף אוקטובר האחרון, בו הופיעו 6 חקלאים מכל רחבי הארץ, תחת הכותרת: "דורות רבים סיפור אחד חקלאות ישראלית ", המבטא סיפור של אהבת האדמה העם והארץ, סיפור של שורשים עמוקים, של אתגרים, חדשנות ותרומה לביטחון של כולנו. התשדיר יצא בחסות משרד החקלאות והרשות לזהות לאומית יהודית.
