הנחיות משתנות, אזעקות, גיוסי מילואים ותחזיות שלא מבשרות טובות. אלה היו רק חלק משגרת העבודה של מנהלות ומנהלי התרבות בקיבוצי הצפון בחודשים האחרונים. אבל דווקא כשהכול סביבם השתנה, הם התעקשו לשמור על הדבר החשוב ביותר: שהקהילה תמשיך להיפגש. "אף פעם לא שאלנו אם עושים, תמיד שאלנו איך", אומרת סיוון שושני, מנהלת התרבות של מלכיה
חג שבועות בקיבוץ דן. "יצירתיות מופלאה, גמישות, אחריות ובעיקר מחויבות עמוקה לאנשים ולקהילה". צילום: שני אורן
מאחורי כל חג שבועות שהתקיים השנה בקיבוצי הצפון מסתתר סיפור שכמעט לא נראה לעין. הקהל ראה טקסים, שירה, ריקודים, ילדים על הבמה ושבילים מקושטים, אבל מאחורי הקלעים עמדו מנהלות ומנהלי תרבות שבמשך שבועות ארוכים מצאו את עצמם מתכננים, משנים, מבטלים, בונים מחדש, וחוזרים שוב אל נקודת ההתחלה.
לפעמים כמה פעמים באותו שבוע. הכול בהתאם להנחיות פיקוד העורף, להתפתחויות הביטחוניות ולמציאות שהשתנתה כמעט מדי יום. "בתוך אי-הוודאות גילו מנהלות ומנהלי התרבות יצירתיות מופלאה, גמישות, אחריות ובעיקר מחויבות עמוקה לאנשים ולקהילה", אומרת נורית שני-צ'רצ'ס (רמת הכובש), מנהלת מחלקת התרבות בתנועה הקיבוצית. "לכולן ולכולם היה ברור שחוגגים את חג השבועות ולא מוותרים עליו למרות המצב".
מבחינתה, זו בדיוק הסיבה שבגללה היה חשוב לעצור לרגע ולהאיר את העשייה שמאחורי הקלעים. "אנשים רואים את האירוע, אבל לא תמיד מבינים כמה החלטות מתקבלות ברגע האחרון וכמה מאמץ מושקע כדי לא לוותר על החיבור הקהילתי גם בימים המורכבים ביותר".
הסיפור הזה לא התחיל בשבועות, הוא התחיל הרבה קודם. אחרי יותר משנה של פינוי, כשהקהילות שבו לבתיהן והחלו להאמין שהשגרה חוזרת, הגיעה שוב ההסלמה. בקיבוצים שכבר התחילו לשפץ, לפתוח מחדש את בתי הילדים ולהחזיר את החיים למסלולם, חזרו גם ההתרעות, חוסר הוודאות והשאלה אם בכלל אפשר לתכנן משהו קדימה. בנקודה הזאת הפכה התרבות, אולי יותר מתמיד, לכלי שמחזיק קהילה. "יש משהו בהתמודדות של מנהלות ומנהלי התרבות וביכולת שלהן להחזיק את הקהילה תוך כדי מלחמה", אומרת שני-צ'רצ'ס ומוסיפה כי "כל הזמן ההנחיות השתנו, וכל פעם היה צריך למצוא פתרון חדש, לגייס מתנדבים, לייצר תוכן מקומי ולהתאים את האירוע מחדש. בסוף הן והם מהווים חוסן מאוד גדול בקיבוצים".
איך ממשיכים לקיים תרבות, כשהמציאות מתעקשת אחרת
את חוסר הוודאות הזה מכיר היטב ניסן פתחה, רכז התרבות של קיבוץ דן. כבר לקראת פסח הוא הבין שכל אירוע שיתכנן עלול להתבטל ברגע האחרון, אבל במקום להנמיך ציפיות קיבל החלטה הפוכה.
"נקודת המוצא שלי הייתה החלטה שקיבלתי ביני לבין עצמי לקראת פסח", הוא מספר, "לתכנן את קיום האירועים הגדולים באופן מלא וללחוץ בכל הכוח ובכל האמצעים העומדים לרשותי כדי להביא לתוצאה הזאת. הרגשתי שהספק שהתעורר כל פעם מחדש ואיים לבטל, להגביל, לצמצם ולדרוש חלופות חייב אותי להיצמד חזק יותר להחלטה שקיבלתי, וגם לשדר את זה החוצה".
בזמן שבדן המשיכו להתכונן כאילו האירועים יתקיימו כמתוכנן, בראש הנקרה כבר הבינו שכל תוכנית חייבת לכלול גם תוכנית חלופית ואולי אפילו שלישית. קים סיידה וצוות התרבות שלה – ארז אלפסי ושניר תירוש, בנו לוח פעילות שלם בתוך מקלטים. היה "מקלט בית קפה", "מקלט ג'ימבורי", מקלט לסדנאות, פעילות לילדים, מפגשים למבוגרים, ואפילו שירה בציבור. בשלב הראשון בלי אינטרנט, בלי קליטה ובלי לדעת כמה זמן המצב יימשך, הם יצרו שגרה חדשה מתחת לפני הקרקע.
"תרבות היא הפוגה", היא אומרת בפשטות. "אנשים היו נכנסים למקלט, שותים קפה, משחקים, מדברים אחד עם השני. פתאום לא הייתה קליטה בטלפונים, אז הם פשוט חזרו לדבר. זה היה מדהים".
במלכיה, כמה קילומטרים משם, המציאות נראתה אחרת, אבל התחושה הייתה דומה. סיוון שושני נכנסה לתפקיד אחרי החזרה מהפינוי, כשהיה ברור שהאתגר המרכזי כבר איננו רק ביטחוני אלא קהילתי.
"הבנו שהדבר הכי חשוב עכשיו הוא לחבר אותנו יחד", היא מספרת. "היינו במשבר חברתי ורגשי גדול. היה ברור לנו שאנחנו צריכים תרבות. לא היה ברור מי יעשה את זה". במקום להשאיר את התפקיד על כתפיו של אדם אחד, הוחלט לפרק אותו לשלושה תחומי אחריות, לגייס שותפים ולבנות מחדש את כל מערך התרבות. "הבנתי שלבד זה פשוט לא עובד".
שלושתם מספרים סיפורים קצת שונים, אבל קשה שלא לשמוע את אותו המסר. בדן, בראש הנקרה ובמלכיה איש לא התווכח אם התרבות חשובה. השאלה היחידה הייתה איך ממשיכים לקיים אותה גם כשהמציאות מתעקשת אחרת.
ניסן זוכר את השבוע שלפני חג השבועות. תמונת המכ"ם לא הייתה מעודדת, מזג האוויר איים, וגם המצב הביטחוני לא בישר טובות. "שוב ושוב שידרתי לכל מי שתהה מה יהיה עם שבועות שאנחנו הולכים על זה בכל הכוח ושיהיה מדהים", הוא מספר.
יום לפני החג הגיע האישור המיוחל, והגשם שכבר נראה בדרך פשוט לא הגיע. "כשהילדים שרו 'שמש, הביאו שמש', יצאה השמש. מבחינתי זו הייתה ההוכחה שאם הרוח בכיוון הנכון, גם ענני הגשם ורוחות המלחמה נסוגים".
"ורחוק רחוק בצפון, הדבר האמיתי"
במלכיה לא ניסו לחזור לשגרה ביום אחד. אחרי יותר משנה של פינוי היה ברור לכולם שהבתים אולי נפתחו מחדש, אבל קהילה לא חוזרת הביתה רק כשפותחים את הדלת. היא חוזרת כשאנשים שוב נפגשים בחדר האוכל, כשהילדים רצים ביחד על הדשא, וכשיש סיבה לעצור את המרוץ היומיומי ולהיות פשוט יחד.
סיוון שושני נכנסה לתפקיד, כאמור, בדיוק בנקודת הזמן הזאת. לא מעט אנשים הטילו ספק, היו מי שאמרו לה שכעבור כמה חודשים היא כבר תתייאש, שהתפקיד שוחק מדי, שהתיאום בין אינספור אירועים, מתנדבים, תקציבים וקהילה שלמה פשוט גדול על אדם אחד. "הם לא הבינו שזה רק דרבן אותי", היא מחייכת. "הבנתי שתרבות והמפגשים האלה יחברו אותנו. זה הדבר היחיד שיחבר אותנו. ההורים בגיל הרך נמצאים עם ההורים בגיל הרך, הוותיקים עם הוותיקים. הקהילה שלנו לא יכולה להתחבר בלי תרבות. תרבות, תרבות, תרבות".
אולי בגלל זה, כשהיא מחפשת לתאר את התקופה שעברה על קיבוצי הגבול, היא חוזרת שוב ושוב לשורה מתוך "כמה יוסי" של ברי סחרוף – "ורחוק בצפון, הדבר האמיתי". לא כסמל רומנטי, אלא כתיאור מדויק של המציאות. רחוק מהמרכז, רחוק מהכותרות, אבל במקום שבו כל החלטה אם לקיים אירוע או לבטל אותו משפיעה על מצב הרוח של מאות אנשים.
האירוע הראשון שהפך עבורה לסימן דרך היה דווקא חנוכה. היא זוכרת את חדר האוכל הישן כשהייתה בו בפעם הראשונה. "נכנסתי לשם והוא נראה רע. ממש רע". ביחד עם מתנדבים, חיילים, חברי מכינה וחברי קיבוץ הם ניקו, סידרו, צבעו והחזירו את המקום לחיים. בערב החג כבר היה חדר האוכל מלא עד אפס מקום. "זה היה חג האורות במלוא מובן המילה", היא אומרת. "זאת הייתה יריית הפתיחה של כל מה שבא אחר כך".
משם כבר לא הייתה דרך חזרה. סילבסטר, מימונה, אירועים קהילתיים, מופעים, סדנאות, כל הזדמנות להפגיש אנשים התקבלה בשתי ידיים. לא מפני שכל אירוע כזה שינה את המציאות הביטחונית, אלא מפני שהוא שינה, ולו לכמה שעות, את המציאות בתוך הקיבוץ. "אני לא צריכה את הקרדיט," היא אומרת, "מבחינתי לראות את הילדים שלנו, לראות את המבוגרים, לראות את כולם ביחד, זאת הסיבה לעשות את כל זה".
גם כשהתחושה הייתה שהקהילה מתחילה לעמוד מחדש על הרגליים, המציאות לא הפסיקה להעמיד אותה במבחן. פורים כמעט הושלם. התחפושות היו מוכנות, הצוותים עבדו, הכול כבר עמד לצאת לדרך, ואז שוב השתנו ההנחיות.
במקום להיכנע לאכזבה, עשו במלכיה את מה שכבר הפך כמעט להרגל. חשבו מחדש. "היתרון הגדול שלנו הוא שהפאב נמצא במקלט," מספרת שושני. "תוך יום קישטנו אותו מחדש, הזמנו את כולם, וחגגנו שם את פורים. לא כמו שתכננו, אבל חגגנו". אותו דפוס חזר גם ביום הזיכרון וביום העצמאות. בכל פעם מחדש נבחנו ההנחיות, נבדקו החלופות, נשקלו הסיכונים, והאירועים נבנו מחדש כמעט מאפס. לפעמים עברו לחדר סגור, לפעמים צומצמו, אבל כמעט אף פעם לא נזנחו.
אחד הרגעים שנשארו איתה במיוחד הגיע אחרי טקס יום העצמאות. חבר קיבוץ ניגש אליה, הניח יד על כתפה ואמר לה בשקט: "שושני, את עושה את התפקיד הכי קשה בקיבוץ, ואת עושה אותו מדהים". "זאת הייתה המתנה שלי," היא אומרת. "אבל האמת היא שהמתנה הייתה לראות את האנשים נשארים. הם לא הלכו הביתה. הם נשארו לדבר, לרקוד, להיות ביחד עד השעות הקטנות של הלילה. זה לא קורה במקרה".
באותם ימים, גם בקיבוצים אחרים בצפון ניסו להבין איך ממשיכים לקיים קהילה כשהמציאות מסרבת לשתף פעולה. בדן עוד האמינו שהאירועים יתקיימו כמתוכנן. בראש הנקרה כבר החלו לבנות תוכניות חלופיות לכל תרחיש אפשרי. איש מהם עדיין לא ידע שהאירוע שיגיע כמה ימים אחר כך ישנה לחלוטין את כל התוכניות.
הבום ששינה את הכול
כמה ימים לפני חג השבועות עוד היה נדמה שגם השנה, למרות הכול, אפשר יהיה לקיים את החג כמעט כפי שתוכנן. החזרות כבר החלו, ריקוד התינוקות התקדם, הטרקטורים והעגלות החקלאיות החלו להתקשט, ובקבוצות הווטסאפ עסקו בעיקר בפרטים האחרונים.
נכון, ההנחיות השתנו כמעט מדי יום, ואיש לא באמת ידע איך ייראה סוף השבוע, אבל כמו בקיבוצים רבים אחרים בצפון, גם בראש הנקרה העדיפו להמשיך להתכונן כל עוד לא התקבלה החלטה אחרת.
ואז הגיע אותו רגע ששינה הכול. קים סיידה הייתה בעיצומה של שיחת טלפון עם מנהל הקהילה, אנשי הצח"י וארז אלפסי מצוות התרבות. על הפרק עמדה בדיוק השאלה שהעסיקה את כולם – האם אפשר לקיים את שבועות במתכונת שתוכננה.
"אני בדיוק בשיחת טלפון על איך סוגרים את שבועות," היא משחזרת. "ופתאום היה בום. בלי התרעה." באותה פגיעה סמוך לאתר הנקרות נפצע גם חבר קיבוץ מראש הנקרה. "הבום הזה שינה את הכול. עד אותו רגע עוד ניסינו למצוא דרך לקיים את שבועות כמעט כרגיל. אחר כך נפל לנו האסימון שאנחנו לא יכולים לקחת אחריות על מאות אנשים, גם אם ההנחיות היו מאפשרות את זה".
במקום לבטל את החג, קיבלו אנשי התרבות החלטה אחרת. הם ויתרו על הטקס המרכזי, אבל לא על הרעיון שעומד מאחוריו. בתוך ימים ספורים נולדה מתכונת חדשה: שיירת טרקטורים ועגלות שתנוע בין שכונות הקיבוץ, תעצור ליד ממ"דים ומקלטים ותביא את חג השבועות אל התושבים, במקום לבקש מהתושבים להגיע אל החג.
המסלול תוכנן בקפידה, כך שכל עצירה תהיה סמוכה למרחב מוגן, ובכל תחנה נפתח מסך לד שעליו הוקרנו סרטון של תינוקות הקיבוץ שנולדו בשנה החולפת, לצד קטעי ארכיון מחגי שבועות של שנים קודמות. במקום מחיאות כפיים מול במה אחת, הפכה כל עצירה למפגש קטן בפני עצמו.
זו הייתה יצירתיות שנולדה מתוך אילוץ, שלא הייתה ייחודית לראש הנקרה. למעשה, כמעט בכל קיבוץ בצפון נאלצו מנהלות ומנהלי התרבות להמציא מחדש את הדרך לקיים את המסורת. בדן המשיכו להתכונן עד לרגע האחרון מתוך אמונה שהאירועים ייצאו לפועל, גם כשהתחזיות לא בישרו טובות. במלכיה עברו שוב ושוב מתוכנית אחת לאחרת, העבירו אירועים למרחבים מוגנים, התאימו אותם להנחיות והמשיכו לחפש פתרונות במקום סיבות לבטל. כל קיבוץ בחר בדרך אחרת, אבל המכנה המשותף היה בולט: השאלה מעולם לא הייתה אם מוותרים על המפגש, אלא איך גורמים לו לקרות.
סיוון שושני מזהה בדיעבד את אותו דפוס. פעם אחר פעם היא מצאה את עצמה בונה אירוע, משנה אותו, ואז משנה אותו שוב. "יום הזיכרון, יום העצמאות, שבועות – כל פעם מחדש שאלנו את עצמנו איפה עושים, איך עושים, כמה אנשים יגיעו ומה יקרה אם ההנחיות ישתנו מחר בבוקר. אבל אף פעם לא שאלנו אם עושים. תמיד שאלנו איך".
שני-צ'רצ'ס שמעה סיפורים דומים מעשרות קיבוצים ברחבי הארץ. מבחינתה, זו בדיוק הנקודה שהציבור כמעט אינו רואה. "אנשים מגיעים לטקס ורואים אירוע," היא אומרת. "אבל הם לא רואים את כל מה שקרה לפניו – את התכנון, את הביטולים, את השינויים, את המתנדבים שגויסו ברגע האחרון ואת ההחלטות שהתקבלו פעם אחר פעם. "השנה, יותר מבכל שנה אחרת, מנהלות ומנהלי התרבות הוכיחו שהתרבות היא הרבה יותר מאירוע. היא הדרך שבה קהילה מחזיקה את עצמה גם כשהמציאות מתעקשת להתפרק".
