12 חברי סדנת הכתיבה של המועצה האזורית ברנר לא דמיינו שבלב העשייה תפרוץ מלחמה, תטרוף הכל ותשלח אותם למסע כתיבה מרגש במיוחד על המצב * בני המושבים והקיבוצים שמכירים היטב את אורח חיי היישובים המותקפים כתבו מדם ליבם סיפור משותף, קורע לב וגם אופטימי * רוני לובינגר, משתתף בסדנה: "כתבנו בלי לדעת מה האחר כותב והתוצאה מרגשת"
באוגוסט האחרון התגבשה קבוצה של 12 תושבים ל"סדנת סיפורי אדם ומקום" של המועצה האזורית ברנר בהנחייתה של יפעת סנטו, מיסדת המיזם החברתי "צ'יף השבט", ובהובלתה של איריס כץ, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים במועצה. סדנת הכתיבה הינה חלק ממגוון סדנאות המוצעות לאזרחים ותיקים מטעם המחלקה לשירותים חברתיים במועצה לטובת תהליכים קבוצתיים, חוסן, העצמה אישית וחיזוק הקשרים הבין יישוביים שהתגלו כחשובים כל כך בימי מלחמה.
בתחילה, הסדנה נועדה לאפשר לכל אחד מהחברים לספר את סיפורו, אך כשפרצה המלחמה ובלב הטראומה והשכול החליטו החברים לכתוב את שעל ליבם יחד. בלי לדעת מה האחר כתב, גיבשו את סיפור המלחמה שלהם, מצמרר, מרגש וכואב כמו סכין חדה בבטן, אך עם סוף אופטימי, כמו שכולנו רוצים לקוות לו. "אחרי שפרצה המלחמה אחד המשתתפים הציע שנכתוב סיפור בו כל אחד מאתנו כותב קטע, בלי לדעת מה השני כתב, וכך ישבנו וכתבנו את 12 הפרקים והעברנו למנחה," מסביר רובי לובינגר, תושב מושב גיבתון ומשתתף בסדנה.
לובינגר מסביר שלכל אחד יש את הסיפור שלו והסדנה הייתה במקור מיועדת לסיפורים אישיים, אך לאחר השביעי לאוקטובר היא הפכה למקום בו יכלו לפרוק, לשאול, לכעוס וגם להביע אופטימיות ולספר את הסיפור מהזווית שלהם, של חברי המושבים והקיבוצים שגדלו על ברכי סיפורי הוריהם שבנו את הארץ.
"הפירות על העצים הופכים לבשלים והעגבניות מאדימות עסיסיות על השיחים. אף אחד לא נלחם איתם יחד. הם היו לבדם. והפרות שחזו ברפתנים נטבחים, נחלבות על ידי ידיים זרות, מתנדבים מהצפון ומהעמק. אנחנו לא ידענו שעות ארוכות את מה שהם ידעו כשהחזיקו בשארית כוחותיהם את ידית הממ"ד, והתחבאו בארונות, והטילו מימיהם על מגבות. ועם הגשם פרחים בשלל צבעים פורחים, ריחניים ויפים. ולא היו אבא ואמא לחבק, וקצת סבא וסבתא לשמור על החיים. וחושך על פני תהום ואין אלוהים על פני הארץ" – כך נכתב בקטע מן הסיפור.
כך הפכו 12 אנשים לסיפור שלם אותו מדינה שלמה מרגישה מאז השבת השחורה. בערב סיכום מרגש במיוחד שהתקיים בשבוע שעבר, אליו הגיע גם ראש המועצה דורון שידלוב, הקריאו את הסיפור לראשונה בשלמותו והזילו עוד דמעה.
מצ"ב הסיפור המלא:
פקעות של תקווה
כתבו: קבוצת 'סיפורי אדם ומקום', יישובי מ.א ברנר, 2023
רבקה בראל, חנה ברודץ, שלמה זילברליכט, מלכה חן, שוש מלאת, רוני לובינגר, נעמי לוי, אפרת מנור, דניאלה קדמי, ציונה שורר, חמדה רכטמן
ערכה: יפעת סנטו, צ'יף השבט chief-story.co.il
קבלת שבת
השעה כבר מאוחרת, קבלת השבת מאחורינו. האורות לאורך השבילים הפתלתלים עומעמו, רוח סתווית מנשבת ומנערת במעט את האבק על העלים שמרשרשים חרישית. בחוץ, שלובי ידיים והליכה איטית חזרו אוהד ויפית מארוחת הערב מחבריהם.
בחדרה הקטן של מיקה אור אהיל "מצייר" דמות של דובי על הקיר ממול. על השידה מעל המיטה תמונה של מיקה בידה זר כלניות. תמונה שצולמה לפני כשנתיים, כשמיקה הייתה בת 5. אימא נכנסת להקריא למיקה סיפור לפני השינה. ספר חדש, ובעמוד הראשון הקדשה: למיקה שלנו, אוהבים, מאמא ואבא". סיפור על ארנב שרץ בין שבילים המחפש חברים.
מיקה נרדמה, האור בחדרה כבה, והדובי שוכב לצידה.
איזה יום נפלא עבר, מצפים למחר להגעת אורחים וחברים, שבת וחג של שבט אחים גם יחד.
אור ראשון
הכוכבים בשמיים "הולכים ומתמעטים". קרני השמש הראשונות בין עצי האקליפטוס מציירות קווים ישרים.
משכימי קום מתאספים בפאתי הישוב. חלקם משפשפים את עיניהם, מסונוורים מאור הפנס שעדיין דולק.
"איך עבר עליך הלילה?" שואל משה את גלעד – וגלעד עם פיהוק קטן עונה: "שקט כרגיל. אין ברירה, חייב ללכת לרפת לחליבה". משה מביט בו מתרחק הלאה ממנו – כתפיים רחבות, בלורית שיער צהובה ועל גופו הארוך והמוצק ניתלה סרבל מרופט.
משה ממשיך ומדווש עם אופניו למטע האבוקדו, לבדוק את תקינות מערכת ההשקיה. מידי פעם הוא מדליק את הפנס בין השורות, האור עוד לא הפציע במלואו וראייתו לא חדה כפעם.
גלעד עם "חליפת החליבה" ומגפיים, מחלק את העבודה בין הפועלים התאילנדים, וההכנות ליום החדש בעיצומן. הפרות גועות כהבעת שמחה, כך כל יום בשגרה.
לא רחוק משם, עוד שגרה ממשיכה כבכול יום: פקעות הכלניות מתעוררות ומתכווננות ליצירת חיים חדשים, ללבלוב ולפריחה ולמבקרים הרבים בשדותיהן.
חי, צומח, דומם
עם לידת היום, מתחילה לעבור תקשורת בקרב פקעות הכלניות באזורים שונים ברחבי הנגב. מסרים של דאגה, חששות ואף חרדות. מפקעות בארי לפקעות כפר עזה וקיבוץ ארז: "ריח חריף עולה מן האדמה! ריח של שריפה!"
ההודעה מועברת ביניהן כמו אש בשדה קוצים.
פקעות עין השלושה משתפות גם הן "על ריח של מוות בכול מקום". השאלה הדהדה עד לפקעות בוואדי כלניות המגיע לפאתי נחל עוז. והן נעו מצד לצד. ההודעה "צבע אדום מדם". והאדום – לא שלנו הוא…
אט אט מתחילות להגיע הידיעות המבועתות מהכלניות של בארי.
במשך שעות שהרגישו כנצח נצחים, רעדו ובערו פקעות הכלניות, הזיזו את הרגבים, התנועעו מצד אל צד בחוסר מנוחה. אין שלווה. זוועות מתחוללות מעל ראשן, רומסות את עלי הכותרת, חונקות את הגבעולים המזינים אותן מן האדמה. הכלניות הרגישו שהן משחירות בו ברגע.
הדרום האדום של הכלניות הפך לדם.
הן רעדו את המתח בתוך הממ"דים, היריות מסביב, הודעות הוואטסאפ הזועקות לעזרה. בערו מהבתים שהפכו לשדות קרב, והמשפחות שהיו בני ערובה.
מגש הכסף
עם השעות שחולפות, מתחילות להישמע מבין הפקעות גם קול חדש:
קיבוץ שעמד על תילו ומשמרתו. כיתות הכוננות, קבוצות השמירה הדרוכות שמנעו את הכניסה, החילים שהגיעו, הדפו בגופם את המחבלים, נלחמו עד הכדור האחרון. אלופים בדימוס בצבא שביצעו פעולות הרואיות, אישה אחת שמדובבת ומרגיעה מחבלים עד אשר תגיע עזרה, ואישה אחרת שעוברת מבית אל בית ומזעיקה את כיתת הכוננות. היו אלו סיפורי גבורה.
הכלניות החלנה להזדקף, להתיישר להיזכר, מי הן והיכן הן צומחות. "כל כך הרבה סיפורי גבורה התרחשו כאן מעלינו," הן נזכרות.
הן התעשתו. החלה תסיסה והמילה 'נקמה' עלתה לאוויר. הלא צבאינו יוכל להם! נגייס את כל צעירנו, את כל חילותינו ונמחק אותם מעל פני האדמה.
עם הזדקפותן החלו לשמוע קול רחש באוויר, המגיע ממרחקים. קול הצעקות והזעקות נמהל ברעש אחר, חדש.
הן נשאו פניהן מעלה, השמיימה. להקות הציפורים הנודדות שהיו רגילות הכלניות לראות חולפות בדרכן דרומה אל אפריקה התחלפו כעת בלהק אחר ובו גופים ענקיים, מתכתיים ורועשים הרבה יותר.
רעשם הדהד למרחוק, מתכות שכמו הביאו איתן את הרוח החיה, את ההיסטוריה של העם הזה, את המאבק.
בימים רגילים ניתן היה לחוש כי אלו קולותיהם של הטרקטורים שבאו לחרוש, ולזרוע את החיטה, אך לא אלו הם. הכלניות הבינו כי אלו הם מסוקים של הצבא שעשו דרכם דרומה.
כוחו של רגע
אך המסוקים הגיעו מאוחר מדי.
הבתים התרוקנו, נשרפו, נהרסו, ננטשו.
השדות נותרו עזובים בטרם עת.
גלעד החסון ברפת, עם פועליו, שרועים ומתבוססים בין זבל הפרות, והחלב הלבן נצבע לאדום.
משה כבר לא במטע, ופרי האבוקדו הבשל המוכן לקטיף בעוד רגע קט נופל על הקרקע וחרקים ונמלים וציפורים יתחילו לבזוז את בשרו המזין, הרך.
מיקה כבר לא במיטתה, הדובי נותר יתום
גשם ראשון
והטבע ממשיך בשלו – כבדרך הטבע. שלכת. העלים נושרים. העצים עוד מעט יישארו עירומים. ימים אפורים. החורף מגיע ואיתו הברקים והרעמים שיתמזגו ברעש המטוסים.
שדות החיטה נזרעו, כאשר טילים עדיין שרקו מעל.
החיטה כדרכה אט אט מנביטה, וגם הכלניות שהשחירו בן רגע – חזרו אט אט – להאדים.
אך גם הגשם, לא יצליח לשטוף ולנקות את הארץ, וגם לא את לבבות האנשים החיים על האדמה.
מפוזרים במשמר העמק, בשפיים, בים המלח, באילת… מנסים לעכל ולהבין את הדבר הלא הגיוני, הלא נתפס, שקרה להם. אצלם, הטבח עדיין קיים, הגוף זוכר את הטראומה, ואולי לעולם לא ישכח.
הם, וגם האומה כולה, אינם אותם אנשים שחיו במרחבי הדרום לפני שבת שמחת תורה. הם אנשים אחרים, חבולים ומוכי אימה.
לא עוד תושבים – אלא מפונים.
לא עוד משפחות – אלא שכולים.
לא עוד קהילה – אלא פליטים.
דבר והיפוכו
הפירות על העצים הופכים לבשלים והעגבניות מאדימות עסיסיות על השיחים.
אף אחד לא נלחם איתם יחד. הם היו לבדם.
והפרות שחזו ברפתנים נטבחים, נחלבות על ידי ידיים זרות, מתנדבים מהצפון ומהעמק.
אנחנו לא ידענו שעות ארוכות את מה שהם ידעו כשהחזיקו בשארית כוחותיהם את ידית הממ"ד, והתחבאו בארונות, והטילו מימיהם על מגבות.
ועם הגשם פרחים בשלל צבעים פורחים, ריחניים ויפים.
ולא היו אבא ואמא לחבק, וקצת סבא וסבתא לשמור על החיים.
וחושך על פני תהום ואין אלוהים על פני הארץ.
בראשית?
אחת הפקעות הקטנטנות של נחל עוז צייצה: "הם עוד ישובו.. הם ישובו.. הם צריכים לחגוג את חג 70 למשק…"
הצעירות שבכלניות של אדמות הנגב, מלכיש, סעד, רעים ועד בארי, מאמינות שהן יצמחו מתוך השחור אדומות ויפות כמו בשנים עברו. הצעירות מתכוננות לפסטיבל "דרום אדום", לקליטת המשפחות שתבואנה. מאות ואלפי מבקרים ילדים, נשים הרות, תינוקות בעגלות, מוזיקה שמחה שתבקע, סלסלות פיקניק עמוסות בכל טוב….
הפקעות הבוגרות יותר עדיין שומעות את הבכי והנהי, חשות את דם החללים שנספג בקרקע, ומרגישות את החלל שהשאירו אלו שנלקחו.
יהיו הרבה יותר משבעה ימי בריאה, הן משוחחות ביניהן כזקנות השבט בעלות התבונה.
החיטה צומחת שוב
משה, למרות פציעתו הקשה, חוזר להרים את ידו עם חופן גרעיני חיטה אשר תצמח כבכל שנה. וביחד עם החיטה יצמחו אמיצים נוספים, והמקום יפרח מחדש כפי שהיה בעברו, אומר הוא לעצמו.
ומיקה, האם תשוב?
הסיפור האחרון ששמעה מאמה לפני השינה היה סיפור על ארנב שרץ בין שבילים שמחפש חברים.
וכעת היא כמו הארנב.
מוחבאת במנהרות מתחת לאדמה, ריצותיה מתקיימות רק בסיוטיה – בהם היא עוברת בין המנהרות מחפשת את הוריה.
הם אינם עוד, אך היא – עדיין איננה יודעת.
קפיצה לעתיד
היום עשינו הליכה בשניים, אישי ואני, מבעד לשער הקיבוץ. בחרנו להמשיך וללכת בשביל לא סלול על אדמה רטובה, בחלקת שדה חדשה ירקרקה שנבטה לאחר הגשם. שביל זה הוביל אותנו אל תוך פרדס שאשכולותיו מבשילים קמעה. ואני חסרת סבלנות, רוצה לטעום, לקלף אשכולית הישר מהעץ.
אישי אומר לי: "עוד שבועיים הפרדס יהיה בשל. אם לא יקטפו אותו נעשה הליכה ארוכה עד אליו נקטוף אשכולית ונמשיך הלאה לשבילי גבעות מרר, ונחזור לגבעת ברנר דרך כביש 40". ואז אני נזכרת שפעם בשנה קטע הכביש בסמוך לאנדרטת הצנחנים – נסגר להתייחדות עם נופלים. אלו שנקטפו בטרם עת. ואני משתתקת.
זכרוני מופר. בזה הרגע שמעתי מים מפכפכים. יבוליו של נחל השורק זרמו ברננה את שירת הנחל. צעדנו קדימה והצטלמנו עם המים השוצפים טרם נחזור על עקבותינו.
בדרך חזרה מתוך השיח פתאום קפצה מולנו שועלה. נבהלתי וקפאתי על מקומי. שוב זיכרון משתקף בעיניה. היא נעצה בי עיניים חזרה, מתריסה. חושפת מתלעות חדות כסכין, פרוותה מוכתמת מכתמי דם מטרף שחיסלה זה עתה.
כיווצתי אגרופי עד שהאדימו מפרקי ידי, כמו שהאדימו אחרי שהחזקתי את דלת הממ"ד.
לא נשמתי.
אני לא נושמת.
היא קפצה בחזרה אל תוך השיח, ואישי חיבק אותי חיבוק דובי. בלי מילים, המשכנו לצעוד יחד לכיוון חזרה והפעם יד ביד לאורך עמודי החשמל הגבוהים, כדי שאוכל לראות שהם נוגעים בשמיים. חשוב לי לראות שמיים, כדי שאזכר שאני לא עוד שוכנת במנהרות מתחת לאדמה.
ציפור הנפש
הגענו לכניסה לשביל הקיבוץ.
והנה ארנבת מקפצת לי מול העיניים עוברת משביל לשביל. אולי היא מחפשת חברים?
האם אין היא מרגישה בסכנה האורבת לה?
כלבי ציד גדולים, תנים ושועלים עם מלתעות חדות כחרבות ברזל יצאו לטיול בשדות והם שוחרים לטרף.
אני נדרכת. עיני מתרוצצות בארובותיהן לאן ארוץ להתחבא שלא יראוני?
אישי שוב ניגש אלי, מגיש לי פרח שעלי הכותרת שלו אדומים כדם – אך אני רואה רק שחור.
קבלת שבת
השעה כבר מאוחרת קבלת השבת מאחורינו, האורות לאורך השבילים הפתלתלים עומעמו, רוח חורפית שמנשבת בחוץ מנערת במעט את העלים הבודדים שעוד נותרו על העצים הערומים והחשופים, נאחזים בכוחותיהם האחרונים בענפיהם. בחוץ שלובי ידיים והליכה איטית אישי ואני צועדים לאחר ארוחת הערב עם חברים. הירח המלא מעל השמיים בהירים, הרוח פוסקת, גם לה מגיעה מנוחה.
בחדרנו בקיבוץ, על השידה מעל מיטתי תמונה שלי עם הורי באמצע שדה כלניות.
הייתי בת 5.
אני ניגשת לחדרה של בתי לסיפור לפני השינה. בחדרה הקטן אור אהיל "מצייר" דמות של דובי על הקיר ממול. אני לוקחת ספר על ארנב שרץ בין שבילים שמחפש חברים, פותחת אותו בעמוד הראשון שם כתוב: "למיקה שלנו, אוהבים מאמא ואבא".
בתי נרדמה האור בחדרה כבה והדובי שלה, שלי, של שתינו, שוכב לצידה.
איזה יום נפלא עבר, מצפים למחר להגעת אורחים וחברים שבת של שבט אחים גם יחד.
