לאבי יש לב זהב

בגיל 85, החקלאי מכפר ביל”ו עדיין מלמד על חלוציות, חדשנות ועל אהבה עמוקה לטבע ולאדמה

*תמונה ראשית:  מציג בגאווה את חלקות הקליפים – לא מדביר עשבייה

הוא חגג זה עתה את יום הולדתו ה-85, אך רוח הנעורים, השמחה והחיבור העמוק לאדמה עדיין בוערים בו. אבי לב, חקלאי ותיק מכפר ביל"ו, הוא הרבה יותר מחקלאי. הוא אדם שסיפור משפחתו שזור בהיסטוריה של מדינת ישראל, החל מעליית החלוצים ועד לערכים של עבודה עברית ואהבת הארץ.

כשפניתי לאבי בבקשה לבוא לבקר אותו לצורך הכנת כתבה, הוא ענה לי בהודעה מרגשת ומלאה בחן, שהציגה את אישיותו המיוחדת:

לדרור הדר,

מד"צ? – נהדר

מחזור כ"ט?

לא מחרטט.

רעיונך בכלל לא רע

מקווה תקלע למטרה

תציע יום ושעה,

אפילו שניים, אחד יפגע

ראיתי את כנס הגזר,

עסקתי בו פעם

כתבתי על כך בספר

מחכה להודעתך

ואשיב לשאלתך

אבי לב רח' ההדרים 

הגעת, הבית משמאלך

מצד ימין, תחנת הסעת ילדים צהובה

לעולם לא ביום ד' שבו אני שר בבוקר ובערב.

למרות שהכרתי אותו משירותנו הצבאי המשותף בבית הספר לצניחה, התשובה המשעשעת והמקורית הזו עוררה בי סקרנות גדולה עוד יותר לפגוש חקלאי ותיק שכזה, שכל כך מחובר למילים ולאדמה.

מורשת משפחתית: שורשים באדמה

אבי מתגורר ברחוב ההדרים בכפר ביל"ו הוותיק. נדמה ששם הרחוב נבחר במיוחד עבורו, שכן רוב משקו התבסס תמיד על גידול הדרים. המושב הוקם בשנת 1932 על ידי קבוצת פועלים בשם "חבורת הדרום" – קבוצה של כ-30 משפחות שהתארגנו ברחובות. על קבוצה זו נמנה גם אביו של אבי, חלוץ נחוש שהגיע מאוקראינה. הוא למד בישיבה יחד עם הרבי מלובביץ' אך בחר לברוח ולהגשים את חלום החלוציות. הוא לימד עברית באוקראינה, ומאוחר יותר ברחובות, שם התגורר 10 שנים. ברחובות למד הנהלת חשבונות וגם את מלאכת הטיח, אך בסופו של דבר עבד בטורייה. במקצוע זה התחרה עם פועלים ערבים, אך תמיד ניצח אותם. הוא היה ידידו של משה סמילנסקי, שטבע את האמרה האלמותית: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן", וגם אצלו עבד בטורייה, עד שהצטרף ל"חבורת הדרום" להתיישב במקום שנקרא מאוחר יותר כפר ביל"ו, על שם עליית הביל"ויים.

מטוסו של זוריק התרסק לתוך הים התיכון

בכפר ביל"ו הקימו אביו ואימו של אבי משק חקלאי לתפארת, עם רפת, לולים, עיזים וכוורות דבורים. אחיו של אבי, זוריק – קיצור של ארלוזור, על שם ארלוזורוב, היה הבן הראשון של המושב, ונולד עם העלייה לקרקע בשנת 1933. הוא היה מפקד בסיס רמת דוד, ונהרג במלחמת יום כיפור, כאשר מטוסו התרסק לתוך הים התיכון ליד מוצב בודפשט,  וגופתו לא נמצאה עד היום. כמפקד הבסיס, לא היה אמור לטוס, אך התנדב על מנת לעודד טייסים צעירים, ולשמש להם דוגמא. גם זוריק היה חקלאי מינקות. אימו לימדה אותו לחלוב כבר בגיל חמש, ואחר כך למד בבית הספר החקלאי כדורי. גם בעת שירותו בחיל האוויר, הוא למד כלכלה חקלאית וגידל יחד עם אבי מטע שקדים, כדי שכולם ידעו שהוא חקלאי לפני שהוא טייס.

חקלאי לפי רעיון, לא למען הממון

גם אבי למד בבית הספר החקלאי "הכפר הירוק". במשק הוא גידל הדרים ופרחים, אך כשהבין שקשה להתפרנס רק מחקלאות, החל לעבוד ב"אחים מילצ'ן" ששווקה חומרי הדברה. ארנון מילצ'ן, בעל החברה, זיהה את הפוטנציאל והאותנטיות שבאבי, והעדיף אותו על פני מועמדים בעלי השכלה אקדמית פורמלית אך חסרי ניסיון מעשי. אבי גם מכר חברת טרקטורים שהייתה ברשותו, והכניסה לו ממון רב שלא עניין אותו. "אני לא חקלאי בשביל הממון, אלא בשביל הרעיון, בשביל המורשת המשפחתית," מסביר אבי, והערך הזה מנחה אותו עד היום.

ב"אחים מילצ'ן" נזרק אבי למים הקרים, ללא כל ניסיון או הדרכה מסודרת בעריכת ניסויים. את הידע הוא למד בעצמו, בעזרת חושיו ובעזרת חוקרים וחקלאים. כדי ללמוד את תכונותיהם של קוטלי עשבים בכותנה, כמו כותורן, וכדי להבין אילו טיפולי השקיה יש לתת לאחר הטיפול, כדי שלא ייגרם נזק לצמחים הצעירים – הוא פעל בדרך ייחודית. הוא החדיר לקרקע בשדה קלונות מפח שיצר אצל פחח, ולאחר טיפולי ההשקיה, שלף את הקלונות, פתח אותם לאורכם ובדק עד היכן הגיעו המים, יחסית לעומק שורשי הכותנה והעשבים. כך פיתח פרוטוקולים ונוהלי טיפול ומינוני חומרי הדברה, שלא היו ידועים ולא היו מקובלים קודם לכן. הוא למד את ההבדל בין זריעת כותנה בקרקע רטובה לעומת זריעה בקרקע יבשה, ביחס לטיפול בקוטלי עשבים. עד מהרה הפך להיות מומחה מוביל להדברה בכותנה, הוא אף הוכיח שחומרי הדברה מסוימים "נכשלו" רק מכיוון שהנחיות השימוש בהם, שניתנו קודם לכן על ידי אנשי משרד החקלאות או אנשי החברה, לא היו נכונות, וכתוצאה מכך נגרמו נזקים לחקלאים. בהמשך מונה למנהל המחלקה הווטרינרית של החברה, אך התנה זאת בכך, שימשיך להיות רפרנט לפרדס ולמטע. גם במחלקה הווטרינרית עשה מהפכות וחידושים בהדברת פרעושים וכן ביתושים בנחלים ובבריכות חמצון. 

"אל תעקור נטוע": סולם ערכים של אהבה לאדמה ולאדם

במהלך סיור במטעים ובשדות של כפר ביל"ו, אבי הצביע על כל חלקה וסיפר לי את תולדותיה ואת סיפור בעליה. הוא הציג בגאווה את חלקות הקלמנטינות שלו, האורה והאור – "אם ובנה",  והסביר לי את פילוסופיית הגידול שלו: "אני לא מדביר את העשבייה בחלקות הקלמנטינות. העשבייה מגנה מסחף, מעשירה את הקרקע בחומר אורגני, מאפשרת אוורור טוב יותר לקרקע, ומונעת הידוק קרקע על ידי הטרקטור בעת הוצאת הפרי".

את סיפור חייו וקורות משפחתו, החל מהעיירה הקטנה באוקראינה ועד לכפר ביל"ו, כינס אבי בספר מרתק בשם "לב של חקלאי". בספר הוא מתאר את כל קורות משפחתו, מהעיירה הקטנה באוקראינה, עליית הוריו לארץ, ילדותו, לימודיו בכפר הירוק, השרות הצבאי, העבודה במשק וב"אחים מילצ'ן". ואפילו על להקת מגפיים, להקת הזמר של אנשי המושבים.  חלק ניכר מהספר הוא מחווה לאחיו זוריק, אותו העריץ כאחיו הגדול. הוא מספר על שעות האיכות והקרבה שבילו יחד בעבודה במטע השקדים בסופי השבוע.

סיפורו של אבי, של אחיו זוריק ושל משפחתו, הוא למעשה הסיפור של החקלאות והחלוציות הישראלית. בסוף הביקור, אבי שלח לי הודעה שהלמה את ערכיו: "עמדת ב'עומס מסריי' בגבורה ממש!, את רוב נושאי ה'אני מאמין' שלנו, כמעט והשלמתי, כי ראיתי מיד שאסור להחסיר ממך, ולו אמונה אחת מאמונות חיינו, אם כחקלאים, ואם כ'גורי' ציונות חלוצית חקלאית ישראלית: עשה הכול טוב!, 'אל תעקור נטוע!' חייה כדי לעבוד טוב, ואל תעבוד כדי לחיות טוב. עבוד למען הרעיון ולא למען הממון".

סולם הערכים של אבי, כפי שבא לידי ביטוי בהודעה, בשיחה ובספרו, מראה כי יש לו לא רק "לב של חקלאי", אלא גם לב זהב.