עמרי וייסמן מנהל את רפת עמק הקורן, המשותפת לקיבוצים סער, חניתה ומצובה שבגליל המערבי. לאורך כל ימי המלחמה המשיכה הרפת, שמרוחקת כ-10 ק"מ מהגבול, לפעול במלוא הכוח למרות האזעקות ומטחי הטילים. מי שלא הושפע כלל מהסכנה היו הפרות. "הן חיות סתגלניות", מסביר וייסמן
*תמונה ראשית: עמרי וייסמן ברפת עמק הקורן. חזר לסיבוב שני ברפת הקיבוצית – שהתרחבה לרפת אזורית
רפת עמק הקורן היא אחת הרפתות הגדולות בגליל המערבי, המשותפת לשלושה קיבוצים: סער, חניתה ומצובה. הרפת ממוקמת בקיבוץ סער, הסמוך לעיר נהריה והדרומי מבין שלושת היישובים. היא הוקמה על בסיס הרפת הוותיקה של הקיבוץ, ושילשה את שטחה בעשור האחרון. התחושה עם ההגעה לרפת רחוקה מהמיתוס של הרפת הקיבוצית הקלאסית, ומזכירה יותר אזור של תעשייה קלה, כולל גינון מושקע ושילוט צבעוני. גם הריח רחוק מלהיות עוצמתי כמו ברפתות קטנות באזור, אף שהמתחם הגדול מכיל קרוב ל-1,000 פרות חולבות.
את הרפת מנהל מאז הפיכתה לרפת משותפת עמרי וייסמן, בן קיבוץ סער. עבור וייסמן זהו סיבוב שני – גם כרפתן וגם כחבר קיבוץ סער. הוא בן 65, אב לשלושה וגם כבר סבא לנכדים, ו"נשוי לקרולינה, שזה הכי חשוב (קרולינה היא מורה מוכרת ואהובה באזור). חזרתי לרפת לפני שש שנים. עבדתי בשנות ה-80 ברפת של סער וגם בכברי, מאז הסתובבתי סביב התחום אבל לא עבדתי כרפתן", מספר וייסמן. "בשנות ה-90 עזבנו את הקיבוץ ליישוב גילון שבאזור משגב, ובשנת 2017 חזרנו. כשחזרנו לסער רציתי לעשות שינוי בתעסוקה. אחד הדברים שרציתי היה להפסיק לנסוע בכבישים ופחות לרדוף אחרי לקוחות. מבחינת התזמון, מנהל הרפת בסער הגיע לגיל פנסיה וחיפשו לו מחליף".
באותה תקופה גם החלה להתקדם התוכנית לאיחוד הרפתות. בסער חיפשו כבר כמה שנים להגדיל את הרפת, שהיו בה 300 פרות, ובחניתה הביעו עניין לחזור לענף החלב (הרפת בקיבוץ נסגרה לפני זמן רב). הרעיון החל להבשיל מעשית סביב שנת 2018, וכעבור כשנתיים גם מצובה הצטרפו לשותפות, ובהדרגה שילשה הרפת את גודלה.
"הרפת נבנתה בטור, בהמשך לרפת הקיימת של סער. בהתחלה בנינו את העדר של חניתה ואז את העדר של מצובה. בתוך שלוש שנים עלינו מרפת של 300 ראש לרפת של 900 ראש. זה אתגר מקצועי גדול מאוד – גם לנהל רפת בסדר גודל כזה וגם להגדיל את הרפת. היינו צריכים להביא פרות ממקומות שונים בארץ וזה יצר מורכבויות רבות – למשל הבדל במבנה הגנטי של הפרות וחשיפה למחלות חדשות, שזאת תופעה שאופיינית לאיחוד של רפתות".
על אף האתגרים המקצועיים, מבחינת היחסים בין השותפות הכל עבר חלק – לא עניין מובן מאליו. "לאורך כל השנים, שיתוף הפעולה עם חניתה ומצובה היה מצוין, כי הכל נעשה תוך שיתוף פעולה ובשקיפות מלאה – מכל הכיוונים", אומר וייסמן. "הכל נעשה מאוד יפה, בהבנות ובהסכמות בין ההנהלות הכלכליות של היישובים".
גם מבחינת קהילת סער העסק עבר ללא התנגדויות, על אף שמפגע הריח "נפל" עליהם בלבד. נראה שאחת הסיבות לכך היא שרפת עמק הקורן פועלת על פי העיקרון של רפת יבשה. מבחינה מעשית המשמעות היא הקפדה יתרה על צינון הסביבה וקילטור השטח על בסיס יומיומי, והתוצאה היא הפחתה משמעותית במפגע הריח.
שגרה של אזעקות
העניינים ברפת המשותפת התנהלו להם על מי מנוחות עד ה-7 באוקטובר 2023. השבת השחורה בעוטף עזה עוררה חשש להתפרצות של מלחמה מיידית גם בצפון. למחרת המליצו גורמי הביטחון באזור לתושבים הסמוכים לגבול עם לבנון, בהם חניתה ומצובה, להתפנות מבתיהם. כעבור כשבוע הגיע צו פינוי רשמי מהמדינה לשני היישובים. האירוע בהחלט היה עלול לגרום לטלטלה עזה גם ברפת, בעיקר נוכח העובדה שחלק ניכר מהעובדים בה הם תושבי הכפר ערב אל-עראמשה, יישוב גדר נוסף שקיבל הנחייה להתפנות.
"בפועל, לא פספסנו חליבה אחת", מפתיע וייסמן. "רוב העובדים שלנו המשיכו להגיע לעבודה במסירות, וגם העובדים הזרים לא עזבו". התחושה בצפון בחודשים הראשונים שלאחר ה-7 באוקטובר הייתה של אזור נטוש, ולא רק ביישובים שנדרשו להתפנות. לדבריו, גם רוב תושבי סער (שנמצא במרחק של כ-10 ק"מ מהגבול) ויישובים סמוכים נוספים עזבו את האזור, במיוחד המשפחות הצעירות, אף שלא ניתן להם סיוע כלשהו מהמדינה.
מתוך צניעות, הוא מקטין מעט מהאומץ והגבורה שלו ושל כל עובדי הרפת. במשך כשנה וחצי הם המשיכו להפעיל את הרפת בכוחות עצמם בלבד – מבלי סיוע חיצוני של מתנדבים או של המדינה. העובדים מעראמשה הגיעו בכל יום לרפת בסער בנסיעות, כשהם חשופים לגמרי בכבישים. גם העובדים התאילנדים נותרו לאורך כל התקופה, ועובד אחד שכבר עזב אפילו חזר לקדנציה שנייה. בתקופה הזאת נורו על הגליל המערבי מאות טילים, רקטות וכטב"ים. "היה הרבה מתח לאורך כל התקופה, אבל התמודדנו. התרגלנו לשגרת העבודה וכשהייתה אזעקה, התפנינו במהירות למרחב המוגן", אומר וייסמן. למרבה המזל מבנה הרפת לא נפגע במהלך המלחמה וזה בהחלט לא מובן מאליו: בספטמבר 2024 נפצעו שני פועלים שעבדו בשטח קיבוץ סער בינוני וקשה מפגיעה ישירה על המבנה שבו עבדו.
אגב, לדבריו מי שלא הושפע כלל מהסביבה העוינת היו הפרות עצמן – לא מבחינת התגובה לרעש ולא מבחינת תנובת החלב. ההסבר שלו לתופעה: "פרה היא חיה מאוד סתגלתנית". בכלל, ניכר שוייסמן אימץ משהו מיכולתן של הפרות להסתגל למציאות, והוא לא מחפש להיתפס לעבר אלא מתמקד בהווה ובעתיד. "מי זוכר בכלל את המלחמה? זה היה כבר מזמן", הוא מסכם בקצרה. "גם לא קיבלנו מהמדינה פיצוי כלשהו על ימי המלחמה, למרות ששני יישובים מהשותפות התפנו. מבחינתם, עצם העובדה שהרפת פעלה ללא הפסקה ותוך מאמצים גדולים וסיכון רב אבל משטח של יישוב לא מפונה – לא מצדיקה פיצוי כלשהו. ניסינו להילחם נגד זה, אבל זה מה יש".
"איום גדול על משק החלב"
רפת עמק הקורן כבר חזרה מזמן לעבוד כמו בימי שגרה, אבל בישראל הנוכחית נראה ששגרה היא כמעט מילה גסה. "שנת 2025 הייתה שנה טובה כלכלית מבחינת כמעט כל הרפתות, וגם עבורנו", הוא אומר. "לעומת זאת, 2026 התחילה עם איום גדול על כל משק החלב מצד משרד האוצר ושר האוצר. כרגע אנחנו נמצאים במאבק גדול מאוד להוצאת הרפורמה במשק החלב מחוק ההסדרים. ממש בימים אלה מתקיימות פעולות התנגדות לתוכנית, שכל הרפתנים מכל המגזרים שותפים להן".
לדברי וייסמן, הרפורמה עלולה לפגוע בכל משק החלב בישראל, ולא רק ברפתות הקטנות, והכוונה לסגור את מועצת החלב מסכנת את היכולת של הרפתנים להתקיים בכבוד ולהגן על עצמם מפני גורמים חיצוניים. "ברגע שמורידים לנו 15% מהמחיר לליטר חלב, כפי שמוצע ברפורמה, התוצאה תהיה שרפת קטנה לא תוכל לעמוד במבחן הכלכלי ותיסגר. רפת גדולה כמו שלנו תוכל להתקיים אבל בפדיון נמוך בהרבה, על סף הבלתי כלכלי. אלא אם כן יקום גוף מייצג ארצי או אזורי שינהל משא ומתן על מחירי החלב, ואז למה בכלל לסגור את מועצת החלב?".
וייסמן חושב שצריך להסתכל על משק החלב בטווח הארוך, בעוד משרד האוצר מחפש תוצאות לטווח הקצר שעלולות לגרום לנזק בלתי הפיך לענף. "צריך לקחת בחשבון שרפתות הן תחום עתיר השקעה, שבדרך כלל מתוכננות ל-15-10 שנה קדימה. אתה לא יכול לבצע שינויים כל כך גדולים תוך כמה חודשים. מחיר מוצרי החלב לציבור הוא יקר, אבל לא בגלל הרפתנים. אנחנו מקבלים 2.40 שקל לליטר חלב, בזמן שאתה משלם כיום על ליטר חלב 7 שקל. כלומר יש כאן פערי תיווך גדולים מול רשתות השיווק וגורמים נוספים".
כאן יוצא לפתע הצד הלוחמני של מנהל הרפת הרגוע מסער. "הדבר שכרגע הכי חשוב מבחינת הרפתנים הוא לקיים מחאה אגרסיבית במסגרת החוק, ובמקביל לנקוט בצעדים לא סטנדרטיים. התחושה היא שהציבור איתנו במאבק וגם שר החקלאות, אבל מי שעוד לא איתנו אלו חברי הכנסת. במקביל למאבק, צריך לגייס אותם ולהסביר להם עד כמה הרעיון הזה הרסני".
