"אני ראיתי אותם והם לא ראו אותי" מסבירה אהובה אילן מכיסופים את המזל שהיה לה ולבעלה שלומי בשבת השחורה בה נרצחו 13 מתושבי הקיבוץ וכן שישה עובדים זרים. אחד מחברי הקיבוץ, שלמה מנצור בן ה-86, נחטף על ידי המחבלים מביתו ונרצח באותו יום
*תמונה ראשית: אהובה ושלומי אילן בביתם הזמני בעומר. "לא השכלנו לגבש תוכנית שמקובלת על מרבית חברי הקיבוץ לחזור הביתה". צילום: ינון אילן
"הלב נקרע", אומר שלומי אילן, מוותיקי קיבוץ כיסופים, שביתו ממוקם כמה עשרות מטרים מגדר המערכת מול רצועת עזה, כשאני מראיין אותו ואת אשתו, אהובה, ביום בו הותר לפרסום דבר נפילתם של שישה חיילי צה"ל, ארבעה מהם בעלות רכבם על מטען צד בגזרת רפיח ושניים נוספים נרצחו בידי מחבל במעבר אלנבי.
"אחר כך", מוסיף שלומי, "אתה שומע ש-50 אלף איש נאספו מול הכותל המערבי לתפילה. איזו תפילה במציאות כזו?".
באותה שבת שחורה של 7 באוקטובר 2023 שהו שלומי ואהובה, בביתם שבקיבוץ. ערב קודם לכן הם אירחו את אחותה של אהובה, ילדיה ונכדיה ולאחר ארוחת הערב ושתיית הקפה יצאו האורחים את הקיבוץ ונסעו לביתם.
"כאן מגיע החלק העצוב ביותר של אותו ערב והבוקר שלמחרת", מספר שלומי אילן, "היו אצלנו אורחים והיו אורחים גם אצל הבן שלנו, שגר יחד עם בת זוגו. סיימנו לאכול אצלנו והצטרפנו אליהם, שם התארחו בני משפחתה של בת הזוג של בננו, כולל אחותה ואימה. בסוף האירוע, אחרי שנהנינו האחד מהשני, אז הנכדה של הסבתא ביקשה ממנה שתיקח אותה לקיבוץ ניר עוז, בו היא התגוררה. הסבתא, כרמלה דן, ידעה איך לפנק את נכדתה, נויה. הסבתא לקחה את נכדתה לניר עוז ולמוחרת בבוקר שתיהן נרצחו בטבח שביצעו המחבלים בניר עוז. נויה הייתה כמו הנכדה שלנו. כל יום שישי הם היו אוכלים אצלנו ארוחת ערב. כמעט כל יום שישי, גם כרמלה הייתה איתנו. זה מאוד קשה".
חייל שמדבר בערבית
בראיון מרגש וגלוי לב משחזרים שלומי ואהובה אילן את אשר הם חוו באותה שבת שחורה של 7 באוקטובר לפני שנתיים.
"ישנו בבית", מספרת אהובה אילן, "שלומי התעורר מוקדם באותו בוקר, העיר אותי ואמר שאנחנו חייבים ללכת לממ"ד. בשעה 06:30 כבר היינו בממ"ד. כל הזמן היינו בממ"ד. שמענו בחוץ קולות של ירי. שלומי אמר לי שמדובר בירי של נשק קל ושהוא לא מבין מי יורה בנשק כזה. היינו בממ"ד למעלה מ-20 שעות עד שחולצנו ופונינו מהבית".
זוג מבוגר נצור בממ"ד כמעט יממה שלמה, זו לא סיטואציה מלבבת במיוחד? מה עובר לכם בראש באותן שעות?
אהובה: "אכלנו, שתינו בבוקר. בטרם נכנסתי לממ"ד הספקתי עוד להביא מגש עם כל מיני דברים. בצוהריים כבר הייתה הפסקת חשמל ואז נרדמנו. עד הפסקת החשמל ראינו בטלוויזיה את כל מה שקורה מסביב. ראינו סרטונים מכל מיני זירות לחימה, כולל הנובה, אבל לא ידענו מה קורה בכיסופים".
שלומי: "פשוט, אנחנו כקיבוצניקים ניסינו להתקשר לאחראי על הביטחון ולא ידענו שהוא נמצא במצוקה, כי מחבלים צרו על הבית שלו, ירו עליו והוא הצליח לברוח מחדר לחדר ואיך שהוא הוא שרד. בשלב ההוא לא ידענו את כל זה".
אהובה: "שמענו יריות, שלומי ניגש לדלת ופתח אותה וראה חייל שעמד בקצה המרפסת שלנו ופתאום אותו חייל החל לדבר בערבית. אז שלומי הבין שמדובר במחבל. שלומי נכנס מיד הביתה, היישר לממ"ד, והבהיר לי שיש לנו מחבלים בבית. רק אז, לקראת הצוהריים, הבנו שיש לנו מחבלים בבית שלנו. לכיסופים נכנסו אז למעלה מ-150 מחבלים".
סיטואציה מפחידה ונוראית. איך מתמודדים עם מציאות כזו?
שלומי אילן: "ניקינו את הראש. היינו האחד עם השנייה ולא חשבנו על דברים שמעבר. היינו בעלטה מוחלטת. לא היה חשמל. הצלחתי בין לבין למצוא רדיו ישן על סוללות ושמענו קצת דיווחים מהנעשה בחוץ. למעשה, לא היינו בהיסטריה. לא היינו באיזו פניקה. הגישה הייתה שאנחנו סומכים על הצבא, על השלטונות, על הארגון הקיבוצי. זה ליווה אותנו כל הזמן".
בדיעבד יתברר שזה לא קרה?
"בשעה מסוימת, אחרי הצוהריים, אהובה יצאה החוצה וכעבור כמה דקות היא חזרה קצת מבוהלת ושתקה. אחרי שתיקה של כמה דקות היא אומרת לי שיש חיילים בסלון הבית. כשביקשתי לצאת ולראות אותם היא עצרה אותי ואמרה לי שהיא לא בטוחה שמדובר בחיילים. נשמעתי לה וכעבור זמן מה כבר לא היה אף אחד בסלון. הסתבר שבגלל המבנה המיוחד של הבית שלנו, לא היה מדובר במחבלים אלא בבוזזים שנכנסו אלינו דרך החלון לתוך הבית. אהובה ראתה אותם כשהם משתוללים על הספות שלנו, שודדים חפצי ערך, ארנקים שלי ושל אהובה, מחשבים ניידים ויצאו בחזרה דרך החלון. אני מתלוצץ ואומר, שהחבר'ה האלה לא מבינים שאנחנו חברי קיבוץ מה'אולד פשן' ושדלת הבית פתוחה כל הזמן, אז למה הם היו צריכים להיכנס דרך החלון?".
אמרנו לעצמנו – מה שיהיה, יהיה
שנתיים אחרי, שלומי ואהובה נשמעים אולי קצת אופטימיים ומחויכים, אבל אז באותה שבת התמונה נראתה מבחינתם שונה לחלוטין.
"זה היה קשה", מציין שלומי, "אבל אני לא יכול להגיד שהיינו בהיסטריה כשזה קרה. אינני יודע אם אנחנו יוצאי דופן. אנחנו לא יוצאי דופן. לא ידענו ולא חשבנו על חילוץ. לא ידענו שיהיה חילוץ. לא ציפינו לשום דבר. אמרנו לעצמנו – מה שיהיה, יהיה".
"הסיפור שלי", מציינת אהובה, "הוא שאלמלא היינו במצב הרוח הזה, שאנחנו די רגועים ושומרים על החוסן שלנו, אחרים היו מתפלצים. הלכתי לשתות מים. הלכתי לאט לאט בחושך מוחלט בבית. לא ידעתי שיש אנשים בבית, לא שמעתי שיש אנשים בבית. עמדתי בקצה שולחן האוכל שלנו עם כוס מים ביד. אני מרימה עיניים, כשבקצה המקלחת שלנו יש תאורת חירום שפעלה באותו יום, ואני רואה שלושה חבר'ה בריונים קופצים על הספות שלנו, משתוללים, זורקים את כל מה שהיה בכונניות ומדי פעם ירדו מהספות והסתובבו בין חדרי הבית".
נשמע מפחיד מאוד
"באופן טבעי הייתי פונה אליהם אם היו נראים לי במצב נורמלי. אבל הם כל כך השתוללו. לא שמעתי קולות. הם בטח השמיעו קולות, אבל אני כאילו האוזניים שלי נאטמו. לקחתי את עצמי ולאט לאט חזרתי כדי שלא יראו אותי. אני ראיתי אותם והם לא ראו אותי. זה סיפור מאוד מפחיד. אני לא יודעת איך יצאנו מהסיפור הזה".
לקטוף כמה שיותר כדי להאכיל את האוכלוסייה
שלומי אילן (82) נולד על גבול יפו-תל-אביב בשכונת "מכבי הישנה". בהיותו בן חמש, שכונת ילדותו הוצתה בידי פורעים ערבים ותושביה ברחו, בהם גם הוריו של שלומי. "לאחר הבריחה ההיא", נזכר שלומי אילן, "גרנו בבניין ברחוב מזרחי ב' בתל-אביב, סמוך לבניין בו נרצח בשעתו מנהיג לח"י, אברהם ("יאיר") שטרן. שם הייתה הפליטות הראשונה שלי בחיים. ההמשך היה כחניך בתנועת 'הנוער העובד' והגעתי לקיבוץ כיסופים".
זה 63 שנים חבר שלומי בכיסופים ובמהלך ששת העשורים האחרונים הוא הספיק לשמש כשליח בארגנטינה, מרכז המשק בקיבוצו ובמספר קיבוצים נוספים, מורה ("אחד מתלמידיי" הוא מציין, "היה דרור שאול, בן כיסופים, שיצר וביים את הסרט 'מבצע סבתא'"), מרכז מטעים, מרכז פרדס ואיש שיווק של מפעל המשקפיים של הקיבוץ. "היו לי חיים מעניינים", הוא מדגיש. בשנים האחרונות משמש שלומי אילן כגזבר של ענף גידולי השדה "גד"ש אורה", שותפות של הקיבוצים כיסופים ואורים.
"מדובר בשותפות מאוד מוצלחת", מציין שלומי, "ומאחר שהיא מאוד מוצלחת, אז תפקידו של הגזבר הוא בעיקר לשמור על הכסף יותר מאשר להשיג כסף".
האישה שאיתו, אהובה (79), נולדה באיסטנבול. בהיותה בת שלוש היא עלתה עם משפחתה ארצה היישר למעברה ברעננה. "אני לא יודעת איך ההורים שלי הרגישו שם", היא נזכרת,
"אבל אני הייתי מאושרת במעברה. הייתי אז קטנה. אבא שלי היה אורג טקסטיל ובשל עבודתו עברנו להתגורר ברמת גן. הייתי חניכה ב'נוער העובד' והגעתי לכיסופים והתחתנתי בכיסופים כשהייתי בת 19".
על נסיבות היכרותם מספר שלומי, כי "הכול החל כאשר הקיבוץ ראה שאני כזה בחור מוצלח, אז שלחו אותי להדריך את הגרעין בו אהובה הייתה חברה. התאהבתי בה והשאר זו כבר היסטוריה. אנחנו נשואים כבר למעלה מ-60 שנה".
במהלך השנים יצאה אהובה ללימודי הוראה, שימשה מורה ומחנכת במשך שנים, הייתה בוועדת החינוך של התק"ם כאחראית על תחום גיל הנעורים, ניהלה את בית הספר "מבואות הנגב" בקיבוץ שובל. "הייתי אז", נזכרת אהובה, "המנהלת הראשונה מהקיבוץ המאוחד שניהלה בית ספר של 'השומר הצעיר'. ההמשך היה כששימשתי מפקחת. במשך 15 שנים, עד יציאתי לפנסיה, שימשתי מפקחת של בתי ספר התיישבותיים ברחבי הארץ. לאחר היציאה לפנסיה נעניתי לבקשת הקיבוץ ונבחרתי לשמש מנהלת קהילה. לאחר שסיימתי את תפקידי כמפקחת, כבר רקמתי לי חלום לחזור הביתה ולהיות פנסיונרית, אבל אז ביקשו ממני שאקח על עצמי את תפקיד מנהלת הקהילה. האמת היא שבהתחלה די סירבתי. בהמשך קיבלתי את דין התנועה. עכשיו אני ממש בפנסיה, אבל עדיין פעילה בוועדת החינוך של הקיבוץ ובוועדת שכול. זו ועדה מאוד אינטנסיבית. אנחנו מלווים באופן אישי כל משפחה שנפגעה באותה שבת שחורה של 7 באוקטובר".
"היום השתנו הדברים", מציין שלומי אילן, "במציאות של היום, ועדות חשובות הן ועדת שכול, ועדת הנצחה, ועדת קשר עם המשפחות. כל מערך החיים השתנה".
בואו נחזור, ברשותכם, 50 שנה ויותר לאחור, ל-6 באוקטובר 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. יש, מבחינתכם, חוט מקשר בין אותה שבת של יום הכיפורים דאז לבין השבת השחורה של שמחת תורה מלפני שנתיים?
שלומי: "אני לא זוכר משהו מיוחד מאותה שבת של פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הייתי אז מרכז הפרדס ומה שהיה מאוד חשוב לי באותם ימים זה לקטוף את הפרי שעל העצים. הגיעה אלינו אז חבורה מדרום אמריקה שרצו לתרום למדינה ומצאו את עצמם קוטפים תפוזים. המשימה הייתה אז לקטוף כמה שיותר כדי להאכיל את האוכלוסייה. כבר אז היה הצורך לספק מזון לאוכלוסייה תוך כדי לחימה. צריך לזכור, שאז המלחמה עצמה נמשכה כשלושה שבועות. המתיחות הביטחונית נמשכה עוד חודשים לאחר מכן, אבל זה לא דומה למה שקורה כאן בשנתיים אחרונות. בתקופת מלחמת יום הכיפורים לא גויסתי, כי הוגדרתי, כמו חברים נוספים בקיבוץ, כעובדים חיוניים הנדרשים לאחזקת המשק בהיותו ישוב צמוד לגדר המערכת. רותקנו אז ליישוב".
אהובה: "לעומת זאת, חברי הגרעין שלי היו אז בלחימה".
לא הבנו מה קורה
חוזרים במנהרת הזמן לאותה שבת שחורה של 7 באוקטובר מלפני שנתיים. קיבוץ כיסופים ספג מכה קשה באותה שבת. בטבח נרצחו 13 מתושבי הקיבוץ וכן שישה עובדים זרים. אחד מחברי הקיבוץ, שלמה מנצור בן ה-86, נחטף על ידי המחבלים מביתו ונרצח. גופתו הוחזקה ברצועת עזה והוחזרה לישראל משבי החמאס בשלהי חודש פברואר האחרון.
"באותה שבת", נזכרים שלומי ואהובה אילן, "היה לנו מזל גדול. התחילו לחלץ אנשים מהקיבוץ. הגיעו אלינו ולא הייתה תוכנית חילוץ. משום מה ניגשו לבן שמתגורר דירה לידינו וכשהמחלצים הגיעו אליו הוא אמר להם, שההורים שלו גרים לידם. כל זה קרה בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר של יום ראשון. העירו אותנו, לקחנו את התרופות שלנו וביגוד בסיסי ויצאנו מהבית. גם כאן לא היינו בהיסטריה, לא היינו בחרדה, כי לא הבנו מה קורה. כאילו נאטמנו למה שקרה באירוע הזה. הדברים התבהרו לנו יותר ויותר, כאשר עלינו על האוטובוס שפינה אותנו מהקיבוץ. הדרך הייתה זרועה מכוניות שרופות, גופות של אנשים. אז הבנו את גודל האסון".
מזה שנה מתגוררים שלומי ואהובה אילן בשכונת המגורים הזמנית שהוקצתה למפוני קיבוץ כיסופים בעומר. קודם לכן הם התגוררו, כמו מרבית תושבי הקיבוץ, באחד ממלונות ים המלח.
על רקע התחקירים הצה"ליים באשר להתנהלות הצבאית באותה שבת שחורה, אומר שלומי כי "בניגוד ליישובים אחרים, בכיסופים הצבא היה מההתחלה. מההתחלה היו כוחות צבא בכיסופים. לא ננטשנו. הצבא לא התכונן לדבר כזה. היחידות שהיו כאן לא ידעו מה לעשות. תחשוב על זה, שבתוך הקיבוץ יש לך בסיס צבאי, שהיה חשוף יותר מאשר הקיבוץ. אני חושב על אותו חייל שעמד אז על מגדל השמירה והגן על הבסיס עד הכדור האחרון".
התחקיר הצה"לי בקשר לכיסופים חידש לכם דברים שלא ידעתם?
יש תובנות בעקבות התחקיר הזה?
"הצבא שלנו לא התכונן לאירוע מסוג כזה, לצערי הרב. אחת המסקנות שלי היא שאנחנו חייבים ללמוד ערבית. המחבלים שנכנסו אלינו דיברו ביניהם ערבית. החיילים שלנו לא הבינו מה הם עושים. המחבלים היו מאורגנים בצורה לא רגילה. הם היו מאורגנים כמו צבא. הם ידעו בדיוק מה הם רוצים לעשות ולאן הם רוצים ללכת. מצד שני, לנו לא הייתה שום תוכנית פעולה לדבר כזה. חשבנו שמקסימום יכול להיות ששניים-שלושה מחבלים יפלשו לקיבוץ ושכיתת הכוננות שלנו תתגבר עליהם. לא התכוננו למשהו אחר".
מן הסתם, זה לא מתיישב עם האמירה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שמדובר היה ב"מחבלים עם כפכפים"?
"בולשיט. המחבלים באו בשני ראשים לקיבוץ. הם נכנסו דרך השערים ולא פרצו את הגדרות של הקיבוץ. הם שברו את המנעולים ונכנסו בצורה מסודרת דרך השערים של הקיבוץ. התחקיר הזה העלה את זה".
הרבה מאוד אנשים פגועים נפשית
כבר שנתיים אתם מחוץ לבית. מה התחושות במציאות כזו?
"תחושות נוראיות. יש לי ביקורת גם כלפינו. אין לנו תוכנית מסודרת של חזרה הביתה. לא השכלנו לגבש תוכנית שמקובלת על מרבית חברי הקיבוץ לחזור הביתה. רוב החברים עדיין גרים בעומר. מספר משפחות חזרו לקיבוץ וחלק נוסף של משפחות במקומות שונים בארץ. זה לא פשוט לשלב את כולם ביחד. אולי קשה להגיע לזה. אני גם חייב לציין, כי הרבה מאוד אנשים פגועים נפשית. זה מאוד קשה. לא מעט חברים טוענים שיהיה להם קשה לחזור".
ואיך זה לגביכם? חושבים על חזרה הביתה?
"אנחנו יכולים לחזור היום. הבית שלנו נפגע וזקוק לשיפוץ, אבל אנחנו יכולים לחזור גם אם הוא לא יהיה משופץ. אבל אנחנו לא יכולים לחזור כאשר חברים שלנו מזה עשרות שנים אומרים לי 'אני לא יכול לחזור'. אני לא יכול לעזוב את החברים שלי במצב כזה".
"חייבים לחזור לשגרה", מסכם שלומי בהתרגשות, " אין דרך אחרת. יש לנו חבר שהבת שלו ובן זוגה נרצחו ונשרפו בתוך הממ"ד בכיסופים. זו הבת היחידה שלו והוא אומר שאיבד את בתו היחידה וכי אין לו ברירה והוא צריך להסתכל קדימה וכי הוא לא יכול לחיות על העבר. אני חושב שהוא נוקט בגישה נכונה. אני חושב שצריך לחזור לקיבוץ, אבל צריך לחזור יחד ולא להשאיר אף אחד לבד. צריך להביא את כולם ולגרום לכך שכולם חוזרים ובונים יחד את היום שאחרי".
ערב יום כיפור, עושים חשבון נפש?
"אם ישנו דבר שמפריע לי בזמן האחרון, ואני מבין שזה עובר בהרבה מאוד קיבוצים, זה שרוב הקיבוצים עברו מניהול עצמי לניהול חיצוני. יש בניהול החיצוני יתרונות מסוימים, אבל האינטימיות והקשרים החברתיים בניהול עצמי של החברים הם אדירים. למרות שלפעמים מנהל פנימי הוא פחות טוב ממנהל חיצוני, מערכת של יכולת לשתף, להשתתף ולהבין יותר לעומק היא הרבה יותר גדולה. במציאות הקיימת מאז 7 באוקטובר אומנם האנשים החיצוניים הם טובים ואין לנו שום דבר נגדם, אבל בתקופה הזו עדיף שיהיה מישהו מקומי. אני לא אחת אומר לעצמי – למה שחבר מסוים שגר מולי, ואני רואה אותו כל יום יוצא מהבית, לא יהיה המנהל שלי. הוא יבין אותי יותר מאשר מי שבא בבוקר לקיבוץ ממרחק של כמה עשרות ק"מ. הייתי גם רוצה להשקיע כל מה שאנחנו יכולים בצמיחה ופיתוח. אנחנו קיבוץ קטן ואנחנו חייבים לצמוח מבחינה דמוגרפית. אנחנו חייבים בצמיחה דמוגרפית, כלכלית וחברתית. בלי זה לא נתקיים. אנחנו זקוקים לזה כמו אוויר לנשימה".
