ציפורה דוד הייתה צלמת חלוצה חד הורית שעלתה לעין חרוד, זיר לוז, נכדהּ, הוא מורה מיתולוגי לפיזיקה ושוקי שפרן מתל יוסף, איש החינוך הבלתי פורמלי, הם רק חלק מהדמויות המוצגות ב"בית שטורמן" בעין חרוד וב"בית טרומפלדור" בתל יוסף, בשתי תערוכות שעושות כבוד להתיישבות החלוצית בעמק
מוזאון "בית שטורמן" בעין חרוד הוא המוזאון הראשון להתיישבות שהוקם בארץ ישראל, מוזאון אזורי-סביבתי, המספר את סיפורו של האזור, עמק חרוד. מוזאון שדוגמתו ניתן למצוא במקומות רבים בעולם, אך בארץ הקדים את זמנו. על אף הפילוג הידוע בין האיחוד למאוחד בו חילקו פרות, תרנגולות וכלי עבודה וקרעו משפחות אלו מאלו, נכסי תרבות נתפסו כבלתי ניתנים להפרדה ו"בית שטורמן" כמו גם "המשכן לאומנויות" נשארו משותפים לשני העין-חרודים.
בגובה העיניים
חזון המייסדים שהקימו את המקום לפני כ-80 שנה היה מוזאון המספר את סיפורה של ההתיישבות באזור "והאתגר שלנו" אומרת עפרה ברעם (56) משריד, מנהלת המוזאון והאוצרת הראשית "להנגיש ב-2022 את חזונם שהיה כל כך מדויק ונכון".
לפני כעשור נכנסה עפרה לנהל את הבית ולצידה יד ימינה, מנהלת השיווק והפרסום מאיה בן משה (48) בת מסילות. עם כניסתה החלה בשיפוץ המבנה והכנת פרוגרמה חדשה במטרה לספר את הסיפור הקיבוצי בגובה העיניים. "לספר אמת. גם את הקשיים והכאבים. לא כולם היו גיבורים. לא לכולם הקיבוץ התאים".
המוזאון קרוי ע"ש חיים שטורמן, איש השומר, חבר ההגנה ודמות מופת, שרכבו עלה על מוקש ב-1938 כאשר נסע במסגרת תפקידו כאיש הביטחון של יישובי עמק חרוד ועמק בית שאן ובשליחות הקרן הקיימת לישראל יחד עם אהרון אטקין והווטרינר ד"ר דוד מוסינזון לאתר מקומות להקמת נקודות התיישבות חדשות. שלושת החברים נהרגו במקום. שלוש שנים לאחר מותו נחנך בעין חרוד, ביוזמתו של חבר עין חרוד שמואל סבוראי, מכון ומוזיאון "לידיעת המולדת", בית שיציג את רוחה ודמותה של המולדת כפי שחיים שטורמן גילם באישיותו ובקורות חייו ואת הערכים שהיו חשובים לו – אהבת האדם והאדמה, הטבע, ההתיישבות והחקלאות.
אנחנו במיעוט
לעפרה חשוב שהקיבוץ, על החלק המשמעותי שלקח בהתיישבות והקמת המדינה, יהיה מונגש לציבור "שאין לו שמץ" ועבור כל מי שחושב שאין קיום עוד לקיבוצים כצורת התיישבות ייחודית. "משנות ה-80 הקיבוצים הם בעמדת התגוננות. אנחנו מנסות כאן במוזאון שנטוע בעין חרוד, לספר את סיפורם של הקיבוצים. עברנו קשיים, אבל מצאנו דרך. רוב הקיבוצים כיום במצב טוב, יש הרחבות, בנים שהים הבייתה ובתינו הומים מתינוקות. עברנו תהליך של כאב ואבל, תהליך של שינוי, אך כיום יש בקיבוצים קהילה תוססת".
"אנחנו לא יודעים לדברר את עצמנו ואת כל מה שאנחנו עושים ותורמים לחברה הישראלית וזו רק אשמתנו. למזלי, קיבלתי 'ארגז חול' שממנו אני יוצרת את הסיפור האמיתי, בגובה העיניים, שמספר הכול, לא רק מה שנעים. לא רק יבשנו ביצות, היו גם דברים פחות טובים. אבל אנחנו חייבים להחזיר לעצמנו את הגאווה, את הסומק ללחיים, לשמור על הזהות הקיבוצית". עפרה מספרת בכאב על כך שאהרון ידלין ז"ל התארח לפני מספר שנים במוזאון ואמר שהוא מכה על חטא על שהקיבוצים לא הגדירו עצמם כזרם ביהדות בקום המדינה כשהדבר עוד היה אפשרי, "הרי גם לנו יש תורה שבעל פה ותורה כתובה. ההגדה הקיבוצית היא אחד הדברים היפים שנוצרו ביהדות. חשבתי שלאחר דבריו המדויקים והנוקבים מישהו ירים את הכפפה, וכשלא קרה הבנתי עד כמה אנחנו לא מעניינים אף אחד. אבל איך מצפים שהציבור ידע ויכיר אותנו ואת פועלנו אם אנחנו לא מספרים את עצמנו באופן רציף ואותנטי?".
העמק הוא חלום
התערוכה המוצגת בימים אלה בבית שטורמן היא "דיוקן_עמק" המשרטטת תמונת דיוקן של העמק דרך האנשים החיים בו לצד אלו שחיו בעבר, לציון 100 שנות התיישבות ציונית וחקלאית. בתערוכה מוצגות לראשונה תמונות מארכיון הצילום ההיסטורי של בית שטורמן, תצלומים המתעדים את העמק על אנשיו ונופיו ולצידם תצלומי דיוקן עכשוויים של הצלמת ורדי כהנא שצולמו בקיץ 2022. צילומי הדיוקנאות העכשוויים "מתכתבים" עם צילומי הארכיון ומעניקים פרשנות ייחודית של העבר בהווה ובונים גשר על פני 100 שנים. התערוכה מתמקדת בדמויות משלושת הקיבוצים המייסדים של מוזאון בית שטורמן, עין חרוד מאוחד, עין חרוד איחוד ותל יוסף ומוצגות בה תמונות ממגוון תחומי עשייה ופעילות.
אחד מהם הוא דיוקנו של זיר לוז מעין חרוד מאוחד, שנולד לפני כמעט 94 שנים בצריף ליד מעין חרוד ששימש כבית חולים העמק. זיר הוא נכדה של הצלמת ציפורה דוד ושמו הוא מונח בוטני, קנה דק בפרח הנושא את המאבק של האבקן, שניתן לו לאחר שהוריו, שרצו שם מקורי לתינוק, פנו לשמואל סבוראי, מומחה לטבע ומייסד המוזאון והוא הציע להם את השם. על אף שהוא מעיד על עצמו שהיה תלמיד גרוע בבית הספר, כבוגר למד פיזיקה ומתמטיקה בטכניון והוא מורה בבית הספר היסודי והתיכון עד עצם היום הזה. "חי בעמק כל השנים מילדות לזקנה". דיוקנו של זיר המצולם במעבדה שלו בבית הספר מוצבת בין תמונות ארכיון של גני הילדים בתל יוסף ותמונת ארכיון של ישראל זמיר ז"ל, מורה במוסד החינוכי "גלבוע" בבית אלפא. חינוך בעמק עבר-הווה-עתיד.
דיוקן נוסף הוא צילום של שוקי שפרן, איש חינוך בלתי פורמלי, מטפל ברפואה משלימה, אוצר שותף, המחבר את המבקרים אל תערוכת "מאה שנים -סיפור בהמשכים" המוצגת בבית טרומפלדור בקיבוץ השכן תל יוסף. שתי התערוכות יחד מבקשות להעניק למבקרים חוויה שלמה- מאה שנה מראה מקום, כאשר התמונות בבית שטורמן הן המראה ובית טרומפלדור הוא המקום, בו ניתן לראות את הקיבוץ ממש כפי שהיה לפני מאה שנה.
אומרים שהיה פה שמח
בית טרומפלדור שימש שנים רבות את חברי תל יוסף כבית תרבות. הוא שיכן את מאות החוגגים ב"סדר פסח", הוקרנו בו סרטים ונערכו בו חגיגות ואירועים קיבוציים. עם השנים המקום נעזב, נמלא יונים ואבק.
בזכות חגיגות 100 שנה לקיבוץ קמה חבורה של פנסיונרים והחליטה להחזיר עטרה ליושנה ולשחזר פינות שונות מחיי הקיבוץ: סלון "חדר ההורים" וצריף מתקופת המייסדים; שחזור של המקלחת המשותפת כולל השבר במראה; החינוך המשותף המיוצג בשורות כוסות פלסטיק המוצבות בחוריהן על מדף, על כל אחת מדבקה עם שם, בכל אחת מברשת שיניים. תחת המדף המגבות האישיות תלויות מעל ספסל העץ עליו מונחים נעלי הבית "קיפי" מצד אחד ומגפי הילדים, כולם באותו הצבע, בצד השני. האולם הגדול מלא בעוד ועוד פינות המשחזרות את החיים בקיבוץ כולל לוחות המודעות, מרפאה, חדר אוכל וענפי המשק השונים, הכול נבנה בידיהם של קבוצת הפנסיונרים המסורים עם חפצים שנאספו ונשמרו לאורך השנים.
את פנינו מקבלים ציפי בנציון, מעצבת שותפה של התערוכה ואחראית על הפעילות התרבותית והחינוכית, שוקי שפרן, מנהל אוצר ושיתוף לעיצוב ואשתו איה שפרן, שלמשפחתם חמישה דורות בקיבוץ, והיא יו"ר העמותה לזכרו של יוסף טרומפלדור.
החלל הראשון אליו נכנסים המבקרים מוקדש ליוסף טרומפלדור על שמו נקרא הקיבוץ תל יוסף, מתוך כוונה להחזיר את דמותו לסדר היום בסיפור הציוני. לא רק דמות הירואית של מי שמת למען הארץ, אלא סוציאליסט, מנהיג יהודי, מרשים במראהו, שפעל רבות להתיישבות סוציאליסטית בארץ ישראל ולאחר מותו הוקם גדוד העבודה כממשיך דרכו וחזונו. "זו אבן הראשה של תל יוסף" אומרת איה, "אנחנו רוצים שהסיפור יחזור ויסופר לקהל מנקודת המבט שלנו, מהתצפית לגלבוע, דרך הקשיים והחוויות שהקיבוץ עבר, עד המקום המדהים שהקיבוץ נמצא בו היום". סיפורו של טרומפלדור וסיפור ההתיישבות בעמק לפני מאה שנה נארג לתוך סיפורו של הקיבוץ.
החלל השני אליו מוליך אותנו שוקי הוא ארכיון הקיבוץ המספר את תולדותיו, על דמויותיו המיוחדות שעיצבו את המקום, על תזמורת כלי הנשיפה שצעדה באירועי האחד במאי (ולכן כללה רק כלי נגינה שניתן לצעוד עימם), כלים שנקנו גם כשלא היה בקיבוץ מה לאכול, על הספורט העממי שהוא חלק מהתרבות וכל אותם מאפיינים קיבוציים, דומים לקיבוצים אחרים וגם מיוחדים בדרכם בכל קיבוץ.
התערוכה נקראת "מאה שנים סיפור בהמשכים" וחלק מהותי מהרצון להמשיך ולספר בסיפור הקיבוץ הוא החלק בו הפנסיונרים, 14 במספר, החליטו לעשות מעשה ולהחזיר את הכבוד של המקום שננטש למה שהיה בעבר. משך שנה וחצי בתקופת הקורונה הם עבדו במקום: ניקו וקרצפו את הרצפה שהייתה מכוסה לשלשת יונים, תיקנו את הגגות הדולפים, התקינו חשמל ומים וגם חלונות במקום אלו השבורים. במו ידיהם צבעו, חתכו, בנו, כאשר בני הנוער עוזרים מפעם לפעם. כשהושלמה המלאכה החלו להעביר את החפצים שנשמרו והתוצאה – קפיצה אחורה בזמן.
כל מי שמתגעגע, כל מי שרוצה להיזכר בקיבוץ של פעם, מי שרוצה להראות לילדים ולנכדים "איך חיינו פעם" ומי שרוצה להחזיר את הסומק ללחיים ואת הגאווה ללב, מוזמן לביקור.
בית שטורמן
ימים א'-ה' 15:00-9:00
שישי שבת במסגרת "שבת ישראלית": שישי 13:00-11:00, שבת 16:00-10:00 (ללא עלות)
בית טרומפלדור
שישי ושבת 13:00-11:00 במסגרת "שבת ישראלית" (ללא עלות)
ובאמצע השבוע בתיאום מראש
חוט שנשכח בין דפי ההיסטוריה: תערוכות הקבע במוזאון בית שטורמן
מוזאון בית שטורמן מציג מספר תערוכות קבע. באולם עטרה מוצגת סיפורה של משפחת שטורמן לדורותיה, על האובדנים הרבים שחוותה, דרך עיניה ובמילותיה של עטרה, אשתו של חיים. "זהו אפוס העמק", נכתב בתערוכה, "העמק שהפך לביתם של השטורמנים יחד עם חבריהם והדורות הבאים". תערוכת קבע נוספת היא אולם הטבע שבו מוצג אוסף המציג את מגוון בעלי החיים שחיו בעמק טרום ההתיישבות היהודית. מייסדו ומנהלו הראשון של המוזאון, שמואל סבוראי, ממקימי עין-חרוד, הגדיר את חזונו ומטרתו כ"איסוף כל ידיעה וכל מוצג מועילים של פיסת מולדת זו (…) אלה גילויי הטבע המעמיקים את קשרי האדם לסביבתו". האוסף הייחודי במוזאון מאפשר מבט מקרוב על בעלי החיים כפי שחיו בטבע, בגודלם האמיתי על פרטיהם השונים.
במוזאון תערוכות קבע נוספות: תערוכת הידיד המוקדשת לאורד צ'ארלס וינגייט וסיפורי פלוגות הלילה המיוחדות שמרכזן היה בעין חרוד, חצר המוזאון היא אתר הנצחה לחללי עמק חרוד ועוד סיפור אחד ודי המוקדש לספרות הילדים שגויסה לטובת לימוד השפה העברית כשזו עשתה את צעדיה הראשונים (התערוכה נוצרה בהשראת סדרת התעודה "עוד סיפור אחד ודי" מבית היוצר של ענת זלצר ומודי בר-און).
בנוסף לתערוכות הקבע יש במוזאון גלריה של תערוכות מתחלפות "שבה אנו מנסות לרענן ולחדש את הנרטיב" אומרת עפרה, "אנחנו רוצות לספר סיפור, להוציא חוט שנשכח בין דפי ההיסטוריה ולתת מקום גם לנשים. פחות להביא את האתוס של הגיבורים, מטרתנו לעשות צדק ולנסות לאזן גם עם סיפורים אחרים".
התערוכות הקודמות הוקדשו למשפחת דיין "עם היפוך מגדרי. הבאנו את נשות המשפחה לקדמת הבמה", וכן לציפורה דוד שהייתה צלמת חלוצה ולא מוכרת. "היא נולדה בווינה וכשהייתה בת 18 וכבר אימא לילדה, עזבה את המשפחה והדת ולמדה צילום. פעיל ציוני התאהב בבתה ובהיותה בת 41 עלתה יחד איתם לעין חרוד בשנת 1923. היא צילמה תמונות ממבט אחר, נשי, אוהב ועמדה על כך שזהו המקצוע שלה, לא במטבח ולא בבית הילדים". תערוכה נוספת הוקדשה לצלם מיכה בר–עם שהתחיל לצלם בגשר הזיו, "מצאנו צילומי קיבוץ מדהימים משנות ה-70-60, שניבטים מהם גם בדידות וכאב, כאילו הוא כבר צפה את השבר שהגיע בהמשך".
