איזו ברית נרקמה בין בית"ר לפלסטינים? למה הם רצו להתקבל לפיפ"א? מתי שיחקו ערבים בקבוצות יהודיות ולהיפך? כל התשובות בספרו של ד"ר עומר עינב, בן בית אלפא, "כדורגל ויחסי יהודים וערבים בא"י-פלסטין, 1948-1917"
ד"ר עומר עינב, בן בית אלפא, אהב מילדותו את תחום הספורט, בעיקר כדורגל, והוא נמנה עם אוהדי הפועל תל אביב ("לא גאווה גדולה בימינו"). תחום נוסף שעניין אותו הוא היחסים בין יהודים לערבים, ובמיוחד הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כשעמד בפני בחירת הנושא לעבודת הדוקטורט שלו בלימודי המזרח התיכון, הוא החליט לבצע הכלאה בין שני תחומי העניין. עיבוד של עבודת הדוקטורט לספר מחקרי, הניב את "עומדים בשער, כדורגל ויחסי יהודים וערבים בא"י-פלסטין, 1948-1917" (הוצאת עם עובד ספריית אופקים), שיצא לאור בחודש מאי האחרון בדיוק לקראת שבוע הספר.
"לפני כן לא עסקתי בנושא הכדורגל מהזווית האקדמית", הוא מציין, "והשילוב שלו עם מחקר היסטורי על יחסי יהודים וערבים בתקופת המנדט הבריטי מאוד קסם לי ועניין אותי. בבדיקה ראשונית שערכתי גיליתי שהנושא הזה לא נחקר, ושיש מקום לתעד ולחדש בו".
התקופה שהוא החליט לתעד היא למעשה התקופה הבריטית בארץ ישראל. אומנם המנדט הבריטי החל באופן רשמי ב-1922, אבל ב-1917 השפעת האימפריה העות'מנית כבר פחתה והגנרל אלנבי עמד בפני כיבוש הארץ. למען הדיוק ההיסטורי הוא מציין בספר כי גם בתקופה העות'מנית, שיחקו כדורגל בארץ ישראל. הפעם הראשונה שבה בעטו בכדור, התרחשה בבית ספר סנט. ג'ורג' בירושלים, בית ספר לנוצרים, מוסלמים, ויהודים. היהודים הראשונים שלקחו חלק במשחק כדורגל היו אנשי העלייה השנייה, ששיחקו ביפו בעשור הראשון של המאה ה-20. "הכדורגל התחיל להתפתח בשנים ההן בעיקר בצד היהודי במועדוני תנועת מכבי שנוסדה באירופה והגיעה גם לארץ ישראל", מתאר עינב, "אבל בזמן מלחמת העולם הראשונה הכול קרס. תושבי הארץ סבלו ממחלות, עוני, גירוש מארץ, תמותה, וזה חיסל לגמרי את כל תשתית הכדורגל שלא הייתה מעוגנת באחיזה של תרבות פנאי חזקה בקרב היהודים והערבים. עם הגעת הבריטים לאזור, ב-1917, המצב הזה השתנה. הבריטים היו נציגי מולדת הכדורגל, וניסו להטמיע תרבות כדורגל בקרב תושבי הארץ. הם היו הראשונים שהפכו את הכדורגל למשהו יותר רציני, הקימו מסגרות, מועדונים, ודחפו קדימה את העגלה הזאת. במקביל, היישוב היהודי שיקם את עצמו גם בתחום הכדורגל. מועדוני מכבי חזרו לפעול והתרחבו לכל הארץ, וממחצית שנות ה-20 הוקמו גם אגודות הכדורגל של הפועל. בצד הפלסטיני הכדורגל החל גם בתחילת המאה ה-20 בתחילה כספורט של האליטות ובתי הספר להשכלה גבוהה, ובהמשך הוא התפשט לכל שכבות האוכלוסייה עם מועדונים בערים השונות".
האם היו שחקנים ואוהדים ערבים לקבוצות יהודיות ולהיפך?
"כן. זו לא הייתה תופעה מאוד רחבה. מצאתי יותר שחקנים ערבים ששיחקו במועדונים יהודים בשנות ה-20, בעיקר במועדוני הפועל בירושלים, תל אביב וחיפה, ומהצד השני, מצאתי שחקן יהודי אחד שהיה שוער ששיחק במועדון ערבי בחיפה בשנות ה-40".
האם התקיימו מפגשים בין קבוצות יהודיות לקבוצות ערביות-פלסטיניות?
"כן. חלק מהמפגשים התקיימו במסגרות שהבריטים יצרו, וחלק התקיימו גם בקשרים ישירים בין מועדונים. בתקופה של מתיחות על רקע לאומי, כמו במאורעות תרפ"ט ב-1929 ובתקופת המרד הערבי 1939-1936, לא התקיימו משחקים כאלו, אבל בתקופות שקטות יותר התקיימו המון משחקים. המסגרות שהקימו הבריטים עזרו לשכך את המתח הלאומי. לדוגמה, הם הקימו מעין ליגה למקומות עבודה, שבה שיחקו גם יהודים וגם ערבים שהועסקו על ידי הבריטים. זה היה מפגש יהודי-ערבי בתיווך בריטי, ושני הצדדים שיתפו פעולה במסגרת המחויבות המקצועית שלהם".
יריבות בין הפועל למכבי
עומר עינב (35), נשוי ואב לשניים, גדל והתחנך בבית אלפא, ולאחר השחרור מהצבא עבר לתל אביב, אחר כך לירושלים וכיום הוא מתגורר בחיפה. את לימודי התואר הראשון בלימודי האסלאם והמזרח התיכון ויחסים בינלאומיים עשה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן למד במסלול ישיר לדוקטורט בלימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. אחד המנחים שלו, פרופ' אייל זיסר, הוא מומחה למזרח התיכון, והמנחה השני, פרופ' מוטי גולני, בן גבעת ברנר, מגיע מתחום לימודי ישראל והציונות.
ובחזרה לספר. כשמדברים על כדורגל אי אפשר שלא לעסוק ביחסים המתוחים, שלא לומר השנאות, שבין אוהדי מכבי והפועל ובין אוהדי בית"ר לערבים. מסתבר שגם השנאה בין הפועל למכבי החלה בתקופת המנדט הבריטי, זמן קצר לאחר הקמת הפועל תל אביב בכדורגל ב-1923 ולאחר מכן הפועל חיפה ב-1924. "לאחר העלייה השלישית היה ציבור פועלים גדול בכבישים ובמחצבות באזור חיפה ועמק יזרעאל", מספר עינב, "והם הקימו את קבוצות הכדורגל של הפועל. הפועל חיפה היה המועדון החשוב והמשמעותי באותה תקופה, והוא הוקם בתחילה תחת המסגרת של מכבי שהייתה מעין מונופול בתחום הכדורגל ביישוב העברי. חילוקי הדעות בין אנשי הפועל הסוציאליסטים לאנשי מכבי הבורגנים והקפיטליסטים בהשקפתם, הביאו להתנתקות של הפועל ממכבי וליריבות גדולה מאד בין שני מרכזי הספורט האלו. מהלך דרמטי התרחש ב-1927, כששחקני קבוצת אלנבי שנקראה על שם הרחוב שבו שיחקו והשתייכה למכבי, הודיעו שהם חוצים את הכביש ועוברים להפועל מכיוון שהם מתנגדים למקצוענות שלטענתם קיימת בקבוצות של מכבי. השחקנים האלו היו מאוד מוכשרים וטובים, והם הפכו את הפועל תל אביב לאחת הקבוצות הטובות בארץ, ומשם זה התגלגל לעשרות שנים של יריבות איומה בין הפועל למכבי. היריבות הזו התבטאה בסכסוכים, ריבים וחרמות בלתי פוסקים, שממש הפריעו לתפקוד ההתאחדות הארץ ישראלית לכדורגל שהוקמה ב-1927 והתקבלה לפיפ"א ב-1929".
במקביל, הוקמה גם התאחדות פלסטינית לכדורגל פעמיים. בפעם הראשונה ב-1932 אבל היא הפסיקה לפעול בתקופת המרד הערבי, ובפעם השנייה היא הוקמה ב-1944. בספר מתוארים המאבקים בין ההתאחדויות לכדורגל היהודית והפלסטינית, גם על הכרה פנימית וגם על הכרה בינלאומית, והקשרים שנוצרו עם מדינות האזור כמו מצרים, סוריה ולבנון.
ברית של אינטרסים
ואם נעבור לשנאות של בית"ר, כאן דווקא יש טוויסט בעלילה לעומת מה שמתרחש בימינו. "בית"ר הפכה להיות גורם משמעותי לקראת סוף שנות ה-30", מציין עינב, "במקביל לפרישה של האצ"ל מההגנה. מדובר על בית"ר תל אביב, ולא על בית"ר ירושלים שהוקמה ב-1936 אך לא הייתה מועדון משמעותי. בסוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 בית"ר תל אביב הייתה אחד המועדונים הטובים בארץ, אבל מכבי והפועל ניסו להרחיק אותה ולא לתת לה מקום בהתאחדות. באותו הזמן למועדונים הפלסטיניים לא הייתה התאחדות משלהם, וחלקם גם רצה להתקבל להתאחדות הארץ ישראלית לכדורגל. בית"ר והפלסטינים מצאו את עצמם באותו צד של המתרס, כשמכבי והפועל מנסים להרחיק אותם ולהחליש אותם. לכן נוצרה ביניהם איזה שהיא ברית של בעלי אינטרסים משותפים, שהיא מאוד מעניינת בייחוד כשאנחנו מכירים היום את היחס של אוהדי בית"ר ירושלים לציבור הערבי והסירוב שלהם לאפשר לשחקן ערבי לשחק בקבוצה".
הברית הזו הביאה לשיתוף פעולה בין בית"ר תל אביב לפלסטינים?
"כן. זה היה שיתוף פעולה שלא נעשה בלב שלם, אבל בכל זאת התקיים. בשלב מסוים, כשההתאחדות הפלסטינית רצתה להתקבל לפיפ"א במקביל להתאחדות הארץ ישראלית, בבית"ר כעסו מאוד על הפועל ומכבי והאשימו אותם שהם הביאו למצב הזה בגלל שהם סירבו לשלב את המועדונים הערבים בתוך ההתאחדות ולתת להם להרגיש חלק ממנה. אגב, הרעיון להתייחס לערבים כשווים ליהודים נטוע במשנת ז'בוטינסקי, ולכן מי שמכיר את ההיסטוריה לא מופתע מהקשר הזה".
הכדורגל יכול להיות גורם מחבר בין העמים, ויש כיום פעילויות של קבוצות ילדים יהודים ופלסטינים שמשחקות יחד, והוא יכול גם לעורר גילויי שנאה וגזענות. מה המסקנות שלך בנושא הזה בעקבות המחקר שערכת?
"זה אכן עניין מורכב. שני הניגודים האלו חיים יחד כל הזמן ואי אפשר לנתק אותם. מצד אחד, כדורגל הוא גם המקום שבו אפשר לנטרל את המתחים שיש מחוץ למגרש, ולאפשר לכלום לשחק בלי קשר ללאום שלהם אלא רק ליכולת. אנחנו רואים את נבחרת ישראל שיש בה שחקנים ערבים וקפטן צ'רקסי. ומצד שני, אנחנו רואים מה קורה לשחקן מואנס דבור שהביע עמדה לאומית-פלסטינית לפני שנה בזמן מבצע שומר החומות, והוא משלם על זה את המחיר עד היום כשהאוהדים שורקים לו בוז והוא שוקל את המשך דרכו בנבחרת. אז מצד אחד אפשר להסתכל על זה באופן אופטימי כי בכדורגל יש השתלבות שוויונית של ערבים שלא קיימת בשום מרחב ציבורי בארץ, ומצד שני, הדבר הזה מלווה כל הזמן במתיחות סביב שירת ההמנון והבעת עמדות פוליטיות של שחקנים ערבים. המתח הזה התפרץ בשבועות האחרונים סביב נבחרת ישראל".
הפילוג שהקדים את הפילוג
ספרו של ד"ר עינב זכה לביקורות טובות בכלי התקשורת, ולדבריו הוא מחכה לשמוע עוד תגובות מאנשים שיקראו אותו. בינתיים הוא כבר עובד על ספר נוסף שייצא לאור בחודשים הקרובים, ובו הוא מתייחס לפילוג שהתרחש בבית אלפא ב-1940. הספר ייצא לאור במלאות 100 שנה לקיבוץ בית אלפא, שעלה על הקרקע בנובמבר 1922.
"כולם מכירים את הפילוג הגדול שקרה בתחילת שנות ה-50 בקיבוץ המאוחד", הוא אומר, "וכמעט אף אחד לא מכיר את הפילוג המאוד דרמטי שקרה עשר שנים לפני כן בין בית אלפא לרמת יוחנן. היו שם חילופי אוכלוסייה על רקע פוליטי, שנקראו בשם שהוא היום מאוד לא פוליטקלי קורקט – הטרנספר. האירוע הזה קרה בגלל מחלוקת פוליטית בין מפא"י לבין הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר, שהביאה לכך שחברי שני הקיבוצים שהיו מפולגים בין שתי התנועות האלו, החליפו ביניהם אוכלוסיות. תומכי הקיבוץ הארצי מרמת יוחנן עברו לבית אלפא, קיבוץ א' של השומר הצעיר שחזר לחיק תנועת השומר הצעיר, ותומכי מפא"י מבית אלפא עברו לרמת יוחנן שהפך להיות קיבוץ הומוגני של מפא"י ולימים של איחוד הקבוצות והקיבוצים. אני בעצם מגולל את סיפור ההקמה של בית אלפא, ואת כל המסכת שהובילה לפילוג".
איפה אתה מגלה את הצלקת שנוצרה בעקבות הפילוג?
"קודם כל, זו פרשה שלא הרבה מכירים אותה. ההתייחסות האחרונה לזה הייתה בספר של נתן שחם ז"ל, שהיה חבר בית אלפא, וכתב על הנושא בספרו 'ההר והבית' לפני 37 שנים. מאז לא דובר על הפילוג, וכל מי שהיה מעורב בו כבר הלך לעולמו. לבית אלפא אומנם קראו קיבוץ השומר הצעיר א' והתלווה אליו המיתוס של ביתניה עילית וקהילתנו, אבל כמה שנים לאחר העלייה על הקרקע הקשר הפוליטי עם השומר הצעיר לא היה קיים, והקיבוץ התנתק ממסגרת השומר הצעיר וקלט חברים בעלי השקפות פוליטיות שונות. רק ב-1940 הקיבוץ חזר לשומר הצעיר, ואז נוצרה בו המתיחות שהובילה לפילוג. זו תקופה שאף אחד לא מדבר עליה, מעין תיבת פנדורה שאף אחד לא רצה לפתוח. זה מאוד מעניין על מה אנשים רבו, והגיעו עד לעזיבת ביתם במהלך מאוד קשה. הזיכרון הקולקטיבי הולך לפילוג בעין חרוד, לסיפורים על האלימות בחדר האוכל החצוי, ואפשר לומר שהפילוג בבית אלפא היה פרק מוקדם שלו. בפרשה הזאת בבית אלפא היו מעורבים כל מנהיגי היישוב ובהם ברל כצנלסון, דוד בן גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר. בן גוריון אמר שהוא התנגד לפילוג בבית אלפא, כי הוא ידע שזה יכול להוביל לדברים איומים שאכן קרו בפילוג הגדול בקיבוץ המאוחד".
מצאת בכתובים דברי חרטה של אנשי בית אלפא?
"מעט מאוד. זו הייתה נקודה כואבת, שהם לא הסכימו לדבר עליה במשך כל חייהם. גם הבנים וגם הנכדים של מייסדי בית אלפא, אמרו לי שהמייסדים התפארו בקיבוץ שהם הקימו אבל לא הסכימו לדבר על הטרנספר. הם התביישו בפרק האפל הזה בתולדות הקיבוץ".
