"לא מפקירה את העופות שלי" 

"זה הבית שלי וזה המשק שלי, אני לא עוזבת." אומרת צילה ברבי, חקלאית ממושב זרעית בצפון, בעלת לול מטילות וחממת בצל ירוק * צילה מלאת הערכה ותודה למתנדבים של "אחים למשק", אשר בלעדיהם, כך היא אומרת, לא היתה מצליחה להמשיך בזמנים טרופים אלו 

צילה ברבי אינה חוששת להישאר בביתה במושב זרעית שבגבול הצפון. זרעית פונה מתושביו אך היא ובעלה אברהם החליטו לא להתפנות ולהמשיך לתפעל את המשק. 

מספרת צילה: "אני נולדתי בעכו ושם למדתי בבית ספר יסודי ותיכון. בעלי עלה ארצה מצרפת בגיל 18 בשנת  1969. התחתנו בשנת 1972, אבל בעלי לא כל כך התאקלם בארץ, לכן עברנו לצרפת. כצברית לא היה לי קל לחיות בצרפת. לאחר שלוש שנים חזרנו ארצה עם בננו הבכור שנולד שם, בעלי רצה מאוד לגור במושב."  

לשאלה מדוע דווקא החליטו להתגורר במושב, היא עונה: "כאשר הוא הגיע עם הגרעין שלו ארצה, הם נקלטו במושב תלמי אליהו בנגב, בחבל אשכול; והוא זכר לטובה את החיים במושב."  

הם קנו משק במושב זרעית בצפון, הגיעו למקום בשנת 1974 עם תינוק כבן חצי שנה.  

"קיבלנו לול קטן," היא מספרת, "וגידלנו אפרוחים לפיטום. אחרי כמה שנים החליטו במשרד החקלאות שנפסיק עם הפיטום ובמקום זה נגדל מטילות, עופות לביצים."  

אבל הם לא הסתפקו רק בלול. בשנת 1977 פנה בעלה לוועד וביקש אישור לבנות חממת פרחים. הדבר אושר לו והם גידלו בחממה ורדים לייצוא. "עד שהיה משבר בענף הפרחים," ממשיכה צילה לספר, "החלטנו לשנות כיוון והתחלנו לגדל ירקות בחממה. ניסינו כל מיני ירקות: קישואים, עגבניות, קולורבי, כרוב. באחד הימים קיבלנו מהמדריך החקלאי זרעי בצל ירוק,  זרענו אותם וזה צמח יפה מאוד. אנשים שקנו מאיתנו ירקות, המליצו לנו להתרכז בירק הזה, כי קשה מאוד בארץ לגדל בצל בקיץ. ולכן מאז שנת 2005 אנחנו מגדלים בחממה בצל ירוק." 

הם לא הסתפקו בטיפוח הלול ובגידול בצל ירוק. היו להם גם מטע עם פירות נשירים – אפרסקים, נקטרינות ואגסים. אבל במלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, המטע נפגע קשה מאוד כתוצאה מהירי של החיזבאללה. לכן הם עשו הסבה. הם נטעו כרם עם ענבי יין. הענבים נלקחים מידי שנה על ידי יקב "דלתון" לייצור יין. פועלים מנוסים שהיקב מעסיק מטפחים את הכרם.  

המתנדבים מצילים 

לפני השבעה מאוקטובר צילה ואברהם העסיקו במשק פועלות בדואיות מהיישוב אָרָמְשֶה. "בשבעה באוקטובר הודיעו לנו שהמצב לא טוב וצריך להתפנות. הבת שלי, שמתגוררת במושב, התפנתה עם בעלה ובנותיהם הקטנות לקיבוץ ניר דוד. ואנחנו – בעלי ואני – נשארנו כאן לטפל בלול שלנו וגם בלול של הבת."  

לשאלה מדוע הם לא התפנו, עונה צילה: "פשוט מאוד, לא יכולנו להתפנות כי יש לנו לול. אנחנו לא יכולים להזניח את העופות. זה צער בעלי חיים. אם נעזוב, מי יטפל בלול? אני השקעתי הרבה כסף וקניתי את העופות האלו, שהם צעירים יחסית. לכן בעלי ואני נשארנו, ואנחנו מטפלים בלול שלנו." 

צילה בת ה- 72 ובעלה אברהם בן ה-75, היו אובדי עצות, כי קשה מאוד לבני הזוג לטפל גם בשני לולים וגם בחממת הבצל. "יום אחד הבן שלי הציע לי לפנות ל'אחים לנשק', אשר שולחים מתנדבים לעזור לחקלאים. יצרתי איתם קשר, ומאז השבוע השני של המלחמה מגיעים אלינו מתנדבים."   

צילה מלאת תודה והערכה למתנדבים שמגיעים אליהם: "בלעדיהם לא הייתי יכולה לשרוד. בכל יום מגיעים אלינו מתנדבים, שרובם מבוגרים, החל מבני שישים ועד בני שבעים, שבעים וחמש." 

פרויקט המתנדבים של עמותת "אחים לנשק", שהקימו את "אחים למשק" מסודר ומאורגן ביותר. מספרת צילה: "יש אתר של 'האחים למשק'. בכל שבוע אנחנו עורכים תכנית שבועית, ובכל יום אנחנו מתעדכנים לגבי המתנדבים שיבואו לעבוד ביום המחרת. הם מגיעים אלינו בשבע בבוקר ועובדים עד הצהריים. הם עוזרים לנו גם באיסוף הביצים וגם  עם הבצל הירוק. הם שותלים אתי את הבצל, מנקים אותו איתי, אורזים ואחר כך באים ללול ואוספים ביצים.  

"הם באמת משהו מיוחד החבר'ה האלה. הם עובדים מכל הלב. באמת," מציינת צילה בהתרגשות. "אני מרגישה שהם ממש התאהבו בנו. אנחנו יוצרים איתם קשר גם בפרטי. אני מקבלת מהם הודעות כמו: 'את צריכה עזרה, צילה? אנחנו פה'. ובאמת, כאשר אני צריכה עזרה ופונה אליהם בפרטי, הם תמיד נענים לי בחיוב: 'אנחנו מגיעים. אל תדאגי. אנחנו לא נשאיר אותך לבד' הם חברה ממש, ממש…" ניכר שלצילה אין די מילים לתאר את מה שהמתנדבים עושים עבורם. "בלעדיהם לא הייתי שורדת והייתי עלולה לסגור את הלול, למרות שהייתי מפסידה כסף רב. כי לא הייתי יכולה לעבוד לבד." 

בלי פחד  

כאשר צילה נשאלת לגבי הפחד והחשש להישאר באזור הזה, היא עונה: "אני לא פוחדת בכלל. זה הבית שלי. כשהגענו הנה ידענו שהמושב הוא על הגבול, שמאחורי הגדר חי מישהו שלא  כל כך אוהב אותנו והוא מנסה כל הזמן לפגוע בנו. אבל אני אף פעם לא חשבתי על עזיבה. אין לי לאן ללכת. זה הבית שלי ואני חושבת שהכי בטוח לי בבית שלי. לכן לא אעזוב את הבית שלי." ולגבי המתנדבים היא אומרת: "אכן יורים כאן ויורים, לא תמיד יש אזעקות. לפעמים יורים פצמ"רים או שחודר כלי טיס עוין. אבל גם המתנדבים הסתגלו כבר, והם אפילו יודעים לזהות את היריות. 'זה שלנו וזה שלהם…'." 

באחד הראיונות עם רינו צרור בגלי צה"ל נשאלה צילה אם יש להם מיגונית. כאשר ענתה שאין להם, מיד התגייסו מגלי צה"ל יחד עם ראש מועצת מטה אשר, משה דוידוביץ –  והגיעה אליהם מיגונית. "עכשיו יש לי מיגונית ליד החממה. וזה משרה קצת ביטחון למתנדבים."  

במושב  

צילה ואברהם הם הורים לשלושה בנים ובת: אורן גר בקיבוץ אִדְמית, בונה חממות הידרופוניות. מור הוא מהנדס תכנה ועובד ב"אמזון", גר בזיכרון יעקב. יראון הוא מהנדס מכונות, אף הוא עובד ב"אמזון", גר בקיבוץ גת.  ליטל היא מהנדסת מזון ומורה למדעים. היא בת ממשיכה וגרה בזרעית. כאמור, יש לה משק עם לול עופות, אותו היא מטפחת בגידול משותף עם הוריה.  כולם למדו באזור ואחר כך המשיכו בלימודים אקדמאיים.  

"אורן רצה להיות חקלאי," מספרת צילה. "הוא עזר לנו פה במשק עד שהתחתן, ואז עבר לקיבוץ אדמית. תקופה מסוימת הוא טיפל במטעי הקיבוץ ואחר כך הפך להיות עצמאי – בונה חממות הידרופוניות."  

"כל השנים עבדתי יחד עם בעלי," אומרת צילה, "חמישים שנה אנחנו עובדים יחד במשק." והיא חייבת לסיים עם הערכה למתנדבים: "המתנדבים באים מכל מיני יישובים בארץ, ויש גם מחו"ל, מהולנד ומארצות הברית. הנה היום קיבלתי הודעה ממתנדב בשם עמיחי שמגיע מסן-פרנציסקו מדי כמה חודשים. הוא כתב לי: 'צילה, היום הגעתי לארץ, ומחר אני בא אליך לעבוד'."  

לסיום, אכן, גם צילה ואברהם ברבי בזרעית, שלא יכלו להפקיר את משקם, וגם המתנדבים שעוזרים להם, מייצגים את ישראל היפה, את רוח העם החיובי והחזק שבולט עתה, בעת המצוקה.  

עוזרים למושבניקים בצפון 

שוחחתי עם בני הזוג נועם ומיכל אפרתי, שני פנסיונרים שהחליטו לתרום למאמץ המלחמתי ולעזור בחקלאות. הם מתנדבים במושב זרעית, במשק של צילה ואברהם ברבי, שכאמור לא הסכימו להתפנות וממשיכים לעבוד בלול ובחממה.   

"אנחנו מתגוררים ביובלים, שהוא ישוב קהילתי במועצה האזורית משגב, בערך 5 ק"מ מכרמיאל," מספר נועם. "כשהתחילה המלחמה חיפשנו אופציה של עזרה לחקלאים. בהתחלה נסענו דרומה, כי שם המשבר היה קריטי יותר מבחינה ביטחונית ומובן שהחקלאים היו זקוקים לעזרה רבה. אבל הנסיעות דרומה היו לא קלות וגזלו שעות רבות בדרכים. לכן חיפשנו לעזור למשקים בצפון, כי גם אצלם, בדיוק כמו בדרום, הפועלים התאילנדים והערבים נטשו, וכן היה פינוי של התושבים בגלל הפעילות הביטחונית; והחקלאים נשארו אובדי עצות."  

עוד מוסיף נועם: "חשבנו לעזור דווקא למושבניקים ולא לקיבוצניקים, כי לקיבוצים יש מערכת יותר מאורגנת ומסודרת והמושבניק הוא די לבד במשק שלו."  

אז נודע להם שעמותת "אחים לנשק" יצרו את הפרויקט "אחים למשק" לעזרה לחקלאים. הם העלו אפליקציה, שבה כל אדם יכול לבחור היכן להתנדב, מתי ובאיזה ענף חקלאי. "וככה הגענו לצילה בזרעית," מספר נועם. "החל מהפעם הראשונה היה לנו נחמד מאוד. צילה ואברהם הם מסבירי פנים, מאוד ידידותיים ופתוחים. יתרון נוסף הוא, שאנחנו פוגשים אצלם מתנדבים נוספים, וכך מתרחב מעגל ההיכרויות שלנו עם אנשים בצפון. העבודה לא קשה. בתחילה אנחנו עובדים בחממה, מוציאים בצל ירוק מהאדמה. אחר כך מביאים את הירק לסככה, שם מנקים את העלים היבשים, מורידים את השורשים, שוטפים ומכינים את הירק למכירה לירקנים בצפון." 

החקלאות לא זרה לבני הזוג אפרתי. היא מוכרת להם מילדות, שניהם נולדו וגדלו בקיבוצים. נועם בקיבוץ מעברות ומיכל בקיבוץ העוגן. שני הקיבוצים נמצאים בעמק חפר, קרובים זה לזה. נועם ומיכל אפילו למדו באותו בית ספר תיכון, במוסד החינוכי המשותף שהיה במעברות.  

כל אחד מהם עזב את הקיבוץ ושירת בצבא – נועם היה קצין בגולני ומיכל היתה מ"כית ואחר כך מש"קית ת"ש בבה"ד 12. לאחר הטיולים שערכו בעולם והלימודים האקדמיים, הם נפגשו במרכז והקימו משפחה. נועם ומיכל התגוררו בתל-אביב כתשע שנים, לאחר לידת הבת הבכורה הם החליטו לעבור להתגורר ביישוב קהילתי בצפון, והגיעו בשנת 1989 ליובלים בגוש משגב. 

"בדיוק אז התחילה ההתיישבות ביישובים קהילתיים באזור משגב," מספר נועם. "יובלים החל כיישוב קהילתי שנתן מענה ופתרון למשבר של הקהילה הקיבוצית בתחילת שנות השמונים. ביובלים היו כבר כמה מבני קיבוץ מעברות, לכן ניגשנו למועמדות והתקבלנו. שם נולדו לנו עוד שני ילדים. כל ילדינו התחנכו באזור."  

לשאלה אם הם מרוצים ממקום מגוריהם, עונה נועם: "אנחנו מאוד מרוצים. אנחנו מתגוררים כאן כבר 35 שנים, נהנים מהקהילתיות, מה'ביחד', מהחיים בפריפריה, קרוב לטבע, באוויר נקי, במקום שקט; במקום בו אתה שומע ציוץ של ציפורים. בקיצור, זה מזכיר את הקיבוץ שאנחנו גדלנו בו."  

לאחר קריירה של נועם בתחום משאבי אנוש בחברת "אלביט", כמנהל כוח אדם; וקריירה של מיכל כפסיכולוגית חינוכית ברשויות מקומיות ועיריות בצפון – השניים פרשו לגמלאות. 

ועתה, לאחר שילדיהם בגרו ויש להם כבר שני נכדים, הם החליטו להתנדב. "אנחנו תורמים את חלקנו למאמץ הלאומי בזמנים קשים," אומר נועם, "כל עוד יש לנו זמן, כוח ובריאות." נאחל להם שימשיכו כך עוד שנים רבות.  

מיכל ונועם אפרתי מייצגים את המתנדבים אנשי ישראל היפה, שמגלים אחריות ודאגה בזמנים קשים אלו. הם  מגיעים מכל קצווי הארץ, עוזבים את בתיהם השלווים יחסית, ועוזרים לחקלאים באזורי הגבול, שאין להם פועלים מאז השבעה באוקטובר.