אבי לב כבר בן 83 ולאורך שנות חייו, גם כשעבד כשכיר במשך 34 שנה ב"האחים מילצ'ן", תמיד היה חקלאי ופרדסן * לפני כחודש השיק את "לב של חקלאי" – ספר זכרונותיו, מנעוריו כחקלאי וכאחיו של הטייס זוריק לב ז"ל וסיפור חייו הוא במידה רבה סיפורה של המדינה * ללב יש זיכרון פנומינלי, הוא זוכר בבהירות שיחות שהתקיימו לפני 40-50 שנה ואת תובנות חייו כחקלאי לא תמיד נעים לשמוע אבל בהחלט צריך
קבענו להיפגש בביתו, בכפר ביל"ו ב'. ליד הבית חיכה לי אבי לב, בן 83, פרדסן ותיק שנולד וחי בכפר ביל"ו ב', שכל מהותו ועיסוקיו השונים בחקלאות במהלך עשרות השנים קשורים ושלובים בסיפורה של מדינת ישראל, לה אנו חוגגים מידי שנה את יום עצמאותינו.
עוד לפני שאנחנו פוצחים בשיחה אנחנו יוצאים לשטח, לצפות בחלקות של אבי. לאבי יש מעט עצי 'אורה', כאשר מרבית הפרדס שלו (75%) מורכב מעצי 'אור', אם תרצו "הבן" המוכשר של 'אורה' מורכב על כנת חושחש. על הדרך אבי שולף שתי 'שייבות' – כך הוא מודד את קוטר הפרי ועוקב אחר צמיחתו. "זה שני צול, משהו כמו 50 מ"מ, נכון?" הוא אומר לי, "אז זה קטן, הייצוא לוקח מ-52 ומעלה וגם לא יותר מידי גדול," הוא מסביר. "היום אני נותן להם פאקום של 65 כמעט 70, יש כל מיני דרישות לאנשים."
קשה לקרוא ללב פרדסן שגרתי, את מה שכולם מבינים היום הוא הבין כבר מזמן. למשל, את העובדה המוכרת לרבים היום, שהפרדס לא חייב להיראות נקי מעשביה, שלמעשה אפילו מסייעת לעצים לקלוט חומרים חיוניים ומגינה עליהם מפני הקרות. את זה הוא הבין מזמן.
להבדיל מפרדסנים רבים שמרססים 6-8 פעמים בשנה, אבי מרסס רק פעמיים. במשך 34 שנים, במקביל לעבודתו במשק, אבי עבד בחברת "האחים מילצ'ן" ששיווקה חומרי הדברה. כך למד שבמקום לרסס בכל פעם בחומר שונה – עדיף לערבב את החומרים ולרסס אותם. כך המזיקים לא מצליחים לפתח עמידות נגד שני החומרים, כי כל חומר פועל נגד מנגנון שונה בחרק המזיק.
"אתה רואה את העשביה?" הוא שואל אותי ממצביע על העשביה הפראית שצמחה לרגלי העצים. "אני יש לי שיטה, אני נותן לעשביה לגדול. נכון שהרבה עושים את זה עכשיו, הכנסתי את זה לרבים לראש. אז מה אומרים להם עכשיו? תשזרעו. למה אתה צריך לשזרע? הם גדלים יופי, פשוט תפסיק להדביר את זה – או שתפסיק לכסח או שתפסיק את הריסוס המונע, אני בכל אופן חושב שצריך לעשות מונע רק פעם אחת, זה מספיק. כמי שהביא לארץ המון חומרי הדברה וקצת מבין בתחום, אני אומר תרססו פעם אחת – קראנו לזה 'ריסוס פברואר'. עד פברואר אתה נותן לעשב להוציא את המים ומפברואר הוא מתפקד כעשב מודבר עד שהוא מת ונשכב. לימים או שאתה מכסח או מדסקס אותו, זה הכל. הגובה שמעל הוא בערך הגובה בשורשים. כל זה נרקב ותאר לך כמה אוויר זה מכניס לאדמה וקצת חנקן. הריסוס הרבה יותר יקר מעלות החומרים, ללמדך שצריך לחסוך בעלות העבודה מאשר לחסוך בעלות החומר."
שורשים ציוניים
אנחנו יושבים בסלון של אבי, מוקפים בקולאז'ים ממוסגרים, המורכבים מצילומים משפחתיים של משפחת לב. כאן זוריק אחיו עם בן גוריון, כאן אבי עם עזר וייצמן, אבי ולהקת מגפיים ועוד ועוד. אגב, עד היום הוא פעיל בשתי מקהלות זמר באזור.
לאורנה חגגו בביתו את צאת ספרו החדש של אבי, "לב של חקלאי", 80 איש נכחו באירוע. בספר כותב אבי את זכרונות ילדותו במשק, עם נעוריו כולל שירותו הצבאי בצנחנים. אבי לא נולד עם תשוקה לכתיבה. הרצון לכתוב התעורר רק בעשור האחרון, בעשור השמיני של חייו, ובספר הוא כותב על עבודתו במשק ובחברה, וכמובן על אחיו תא"ל זוריק לב ז"ל, שהיה מפקד בסיס רמת דוד ומטוסו התרסק לאחר גיחת קרב באזור פורט סעיד. בדרך לבסיס התרסק מטוסו בים התיכון ומקום קבורתו לא נודע עד היום. זוריק השאיר אלמנה, טלי וששה ילדים.
"השנה לא היה לי הרבה פרי," אומר לי אבי, "מה שאתה רואה פה זה מה שנשאר, הפירות הקטנים. בשנה שעברה היה לנו מלא פרי, אבל בגדול אנחנו לא עובדים בשביל ממון, אנחנו בשביל הרעיון. גם ההורים שלנו, כשהתיישבו בכפר ביל"ו ב-1933, כשזוריק נולד – לא הדאיג אותם שלא קיבלו מייד את 25 הדונם שיועדו להם."
באותם ימים ראשונים, כאשר שוחררו מאות דונמים באזור, הלכו הוריו של אבי ואנשי המושב למעברות ודרשו לקלוט 45 פליטי שואה למושב, שיעבדו את הקרקע: "הורי בעצמם עזבו את רוסיה ואוקראינה ב-1923 וב-1925. אמא שלי גורשה כאסירת ציון יחד עם כל חבריה שהיו ביחד ב'ציוניזם', אחרי תשעה בתי סוהר, הלכו לנהלל והקימו את כפר יהושע, עין חרוד וכו'. את אימי מישהי שכרה לעבודה ברחובות. חברה טובה ואימי עבדה בכל עבודה. עוד בילדותה עבדה עם אביה בפלחה וברפת. אביה היה מעין טוביה החולב, עם שבע בנות, כשהיא הייתה השביעית. אבי קיבל סרטיפיקט לעלות, עד אז הוא היה מורה, לאחר שברח מהישיבה בה למד יחד עם הרבי מלובביץ'."
חקלאים באוקראינה ובישראל
שני הוריו נולדו באוקראינה. אמו לאה נולדה לאב חקלאי, אלטר פלקוב, בכפר נהר-טוב בפלך חרסון. נשמע מוזר אבל חיו שם יהודים שעסקו בחקלאות. כאמור, אביו, נחמיה לייב (אותו עיברת בארץ ללב), למד בחיידר עם הרבי מלובביץ' באותה ישיבה והיה "סוג של חרדי". למה "סוג של"?
לב: "הוא החליט ביום אחד שהוא לא רוצה להיות רב, כפי שהחלטתי ביום אחד שאני לא רוצה להיות עשיר," מספר לב. "אבי ברח מהישיבה, רצה להיות חלוץ. יצא מהישיבה והחל ללמד ילדים של חקלאים יהודים. איתרע מזלו, הוא הגיע לכפר נהר-טוב, פגש את הנערה הכי יפה בכפר והם הפכו לזוג. היה לה עוד משימה 'קטנה': היא הייתה צריכה לרצות את כל המאסרים שחיכו לה בגין 'ציוניזם'. וכאשר סיימה לרצות את מאסריה וזכתה בגירוש, איך היא היתה אומרת: 'העמדנו חופה על הרציף ואני ונחמיה התחתנו ואני עליתי על האוניה'.
"לאבא שלי לקח שנתיים לקבל אישור עליה והוא עלה שנתיים אחריה. היא חיכתה לו ברחובות. הוא הגיע והתחיל ללמוד. ביום למד טיח, בערב הוא למד ניהול חשבונות. בתכל'ס כשצריך היה להתפרנס הלך לעבוד בטוריה אצל משה סמילנסקי בפרדס, שאמר 'אם חקלאות כאן מולדת כאן'. הוא גם היה מנהל חשבונות של עיתון 'דבר', בין היתר היה מתקן מאמרים לכתבים. אחר כך הקים את 'בית החינוך לילדי העובדים' עם יעקב שריד, אבא של יוסי. עברית הוא ידע טוב וגם לימד עברית את ילדי החקלאים, את נשות התימנים בשעריים. עשה מצווה, לא לקח מהם כסף."
ב-1928 נולדה לבני הזוג הבת הבכורה חנה. אחר כך התארגנה 'חבורת הדרום' מרחובות, שמטרתה היתה להקים כפר חקלאי אחרי רחובות. אל החבורה הצטרפו הוריו של אבי ויחד הקימו את כפר ביל"ו ב-1933, השנה בה נולד אחיו זוריק. הפרדסים הראשונים נטעו כבר ב-1932 ובמושב 39 משקים כשבכל אחד מהם היה בית, רפת וכ-12.5 דונם שרובם שימשו לפרדסים.
אבי נולד ב-1940 וגדל בכפר: "גדלתי עם החקלאות," הוא אומר. "בגיל 8 הייתי הולך לכרמים של הפלחים של עגר* שהשאירו פה, וצריך היה רק להמשיך לקלטר אותם עם המחרשה הערבית. מים לא היה, הכל היה בעל. בגיל 9 כבר הלכתי לחלוב לבד וזוריק הלך ללמוד בכדורי. אימי לימדה אותי לחלוב."
בהמשך למד בכפר הירוק והגיע לשישית ומשם עבר לגימנסיה, שם לימדו אותו נעמי ויזהר סמילנסקי, אבל מעולם לא היה תלמיד גדול. האמת שרצה להיות חקלאי ולימודים לא עניינו אותו.
היום אבי לב נשוי לעליזה ולבני הזוג ארבעה ילדים: אורן, תומר, דורון וזוהר (ע"ש זוריק) וכמובן נכדים ונינים.
בגלל זוריק
בספר שכתבת "לב של חקלאי" אתה מתייחס באריכות לאחיך זוריק ז"ל. בעצם הוא היה דמות שהערצת כל חייך.
"עד היום. שלשום עשו לי השקה של הספר ונוית, בתו הבכורה של זוריק כתבה לי מכתב. במכתב היא כתבה שקראה את הספר והתרגשה. היא כתבה: 'כבוגרת חוויתי אותך כאח קטן של אבא, האבדן שלו השפיע רבות על מהלך חייך ובעיקר חוויתי אותך כדוד אוהב ומסור אלינו… הרגשתי שהאהבה שלך אלינו היא במקום הראשון והאהבה שלך אלינו הייתה כפולה. קיבלנו את האהבה שלך אלינו ולזוריק כאהבה לילדים שלו והיית ותמיד תהיה הדוד האוהב והמאוד אהוב שלנו.
"כמי שמיעדת גם היום את נושא הפרידה מאבא ועוסקת גם היום בנושא הקשר בין הגיל שאדם נמצא בו והשפעת ההפרדה מאדם קרוב לו, עסקתי רבות במחשבה כיצד השפיעה עליך הפרידה מזוריק אחיך באופן כל כך משמעותי והרי שהיית בעצם בן אדם בוגר אב לילדים. הספר שלך לא נתן לתהיה הזו שלי מענה אבל למדתי ממנו על היחסים המיוחדים של שניכם. הייתם מאוד מאוד קרובים וההערצה שאתה שאתה חש אליו היום היא ההערצה והאהבה הרבה שחשתם האחד אל השני. היה לי מרגש לקרוא על הקשר ההדוק בין שניכם ותיאורי המפגשים שלכם, חלקם גנובים, אסורים משהו, חלקם אקראיים ורובן מתואמים בעיקר סביב החקלאות… למדתי שלמרות המרחק והעיסוקים השונים נפגשתם המון'."
למה באמת אתה אומר כל הזמן "הכל בגלל זוריק"?
"מה שידעתי כל השנים שבשבילי הוא 'סגן אלוהים תורן'. למה? גם בגלל שהוא היה אח גדול ממני אבל בעיקר בגלל שכל דבר שהוא עושה הוא עושה טוב ממני. בכל דבר היה חרוץ יותר ממה שעלה על דעתי. זה מה שחשבתי וזה גם מה שהיה, כי הוא למד את הדברים מהחריצות של אמי. לא יודע אם זה היה פרפקציוניזם אבל הוא דאג לעשות כל דבר הכי טוב שהוא יכול, בין אם זה בחקלאות, בין אם זה בחיל אוויר."
איך קרה שהוא התגלגל לטיס?
"בביל"ו היתה משפחה, בן דוד של צבי אלון, שהיה מוותיקי הטייס שהיה עובר כאן עם רכבו וזורק סוכריות. היה לו עוד בן דוד, מודי אלון שנהרג בתאונת נחיתה ולזכרו קראו לשדה הרצליה שדה אלון ומודי הקים את טייסת הקרב הראשונה. עזר (ויצמן) היה אצלו ועוד כמה אמריקאים. לימים, כשזוריק פיקד על טייסת המיראז'ים הראשונה זה היה בשבילו יום חג.
"זוריק היה חקלאי יותר ממני. הוא בכלל רצה ללמוד בפקולטה. הוא קנה אדמה, הוא ודוד עברי גרו אז בשיכון צבא קבע בגדרה. הוא קנה אדמה כדי לנטוע שקדים. הוא נטע שקדים, דוד עברי ואחיו נטעו שקדים, נטענו באותו יום. מאוחר יותר עברי ואחיו מכרו את הקרקע וזה בסדר. כשזוריק נפל לא רק שלא העליתי על דעתי למכור אותה אלא הלכתי וקניתי עוד אדמה. להגיד: 'לא רק שאני לא הולך מכאן, אני עוד קונה ונוטע עוד אדמה'.
"לזוריק הייתה אידאה. הוא אמר: 'אני רוצה שיזכרו שאני חקלאי קודם כל ואני לא טס בחיל האוויר בשביל המשכורת'. כשחברים עזבו לטובת אל-על הוא בקושי היה מדבר איתם, הוא כעס. אבל הוא אהב חקלאות. 'שיראו שאני חקלאי', היה אומר, 'ולא נספר להם שאנחנו לא מרוויחים כאן כסף, העיקר שאנחנו עובדים פה ביחד בסופי שבוע וזה זמן איכות, זמן כיף, זה זמן חקלאות'. אחר כך הוא חזר לטייס ואני הייתי חוזר לכפר הירוק."
וההורים מתי עברו לפרדס?
"אצל אבא שלי זה היה כל המן משק מעורב, אבל משק אינטנסיבי שהלך והשתפר כל הזמן, אבל תמיד היו לנו עצי הדר. באיזשהו שלב אמרתי לאבא 'תן לי לטפל בפרדס'."
עבדת כפרדסן לאורך השנים, גם ב"תור הזהב" של ההדרים בישראל.
"את האמת? לא יכול ולא זוכר להגיד לך מתי היה 'תור הזהב' של הפרדסנים. אף פעם לא עמדו אצלי בתור לקבל את הפרי. יכול להיות שאת 'תור הזהב' הרגישו חברות ההדרים הגדולות שהפעילו בתי אריזה, שהן מכרו ונתנו לנו את הקליפות של הגרעינים. כל העולם אהב אז JAFFA וכשאנחנו אפשרנו ל'מהדרין תנופורט' להשתמש במותג גם למוצרים אחרים, עשינו מעשה שחשבנו שהוא נאצל וחשוב. אמנם חברה פרטית אבל חשבנו שזה יעזור גם לענף.
"הבאתי אז את אליעזר פישמן, שהיה בעל החברה, לכפר ואמרתי לו: 'אליעזר, אנשים רוצים לדעת אם האדמה שנתנו לך כאן, רוצים לדעת אם אתה לא מחר הורס את זה ועובר למשהו אחר'. הוא אמר בקול רם: 'אבי תסביר להם, זה בית האריזה הכי חדש והכי טוב שלי, איך אני יעביר אותו מכאן?'. אחרי שנה הוא הודיע: 'תתחילו להעביר את הפרי שלכם לעד הלום'. אז הבנתי שהוא קנה את כל 'תנובה אקספורט' במחיר, שבימים כתיקונם יכל לקנות באותו כסף רק בית אריזה אחד. אבל הוא קנה 14 בתי אריזה ואנחנו לא היינו מספיק פיכחים לרשום בהסכם, אם ייעוד הקרקע או יעוד המחוברים משתנה, הקרקע חוזרת לבעליה המקוריים."
לאחרונה הוצאת ספר, "לב של חקלאי" שמו שהוא בעצם הזכרונות שלך. מתי התחלת לכתוב?
"אני מעריך שזה היה משהו כמו לפני שבע-שמונה שנים. כתבתי לעצמי, לא העזתי לקרוא לזה ספר, כתבתי את זיכרונותיי, באופן הכי טבעי התחלתי לכתוב את זיכרונותיי מגיל 8. אחר כך התחלתי לראות מה קורה. יש לי חברה טובה, חברתו של יאיר רוזנבלום המלחין, מיכל שליו. היינו חברים של יאיר אז הפכנו לחברים שלה כמובן מהשירה. ואמרתי לה: 'מיכל, ביום מן הימים את תקחי את הלפטופ שלי, תראי מה שיש שם ותוציאי מה שטוב שם'. היא כתבה לי: 'אבינקה, אתה כותב, אתה משורר'. עניתי לה: 'אבל אני פלאח' והיא עונה לי: 'בדיוק וזה מה שאני רוצה שיהיה בספר שלך'.
"עריכה זה כמובן משהו אחר ומיכל הסבירה לי כמה המצב קשה בשוק הספרים, ואני בכלל לא כותב בשביל זה, אני כותב בשביל הנינים שלי, הנכדים שלי וכל הדורות הלאה. אין לי כל כוונה להיות איזה סופר מפורסם עם רב מכר, לא."
איך אתה מסכם את העונה האחרונה מבחינתך?
"העונה ובעצם שתי העונות האחרונות היו ביזיון, כמו שאומרים 'על הפנים'. למה זה קרה? היה יבול גבוה בעונה שעברה, יבול גבוה עם פרי קטן. אם שני ריסוסי הגדלה ועם שני הדילולים הידניים לא הגעתי לגודל שרוב הפרי יהיה אפילו לייצוא, כבר לא מדבר על שוק מקומי. כי מהדרין הייתה לוקחת ממני את הפרי הגדול לשוק המקומי ואת הקטן ליצוא, אלה שאני קוטף עם פאקום של שני צול (50 מ"מ). ונשארו כמויות אדירות של פרי על העצים שהיית מסתכל על הפרדס ואומר: 'וואלה לא קטפו פה'. ושלחתי לא מעט פרי אבל המחירים היו בכנתים, כי לכולם היה הרבה פרי.
"היו זמנים שהרווחנו יותר. החברות שמשווקות את הפרי הישראלי הם עובדות עם כמה שיותר, אבל בסופו של דבר הם נאבקות בספרדים, בטורקים והרשימה עוד ארוכה וגם באלה שגידלו 'אור' עם רשות או בלי רשות. גבו מהם הרבה כסף אבל היה שווה להם. אז לי זה לא נתן פרנסה, אז אמרתי 'בסדר, פעם מרוויחים, פעם מפסידים'.
"זה היה עונה שעברה. השנה הזאת, העצים עמדו חודשים עם עומס פרי ואני לא יודע אם זה נובע מזה שהם עמדו זמן רב עמוסים או שנובע משנה סירוגית. למה אנחנו מחגרים מחד ומדללים מאידך? בשביל לצמצם את הסירוגיות. שיהיה לנו משהו פחות או יותר. אם היה לנו בזמנו בגבעת ברנר 4.5 טון לדונם, כשאני התחלתי עם הפרדסים האלה הם היו עם 600 ק"ג לדונם. ואם היה לי 4.5 ₪ לק"ג פרי לא ארוז במיכל, אמרתי 'יופי, אולי זה ירד יום אחד לחצי, עדיין מצוין'. אבל זה ירד לחצי ואחר כך לרביע, וזה כבר לא אותו דבר, זה על הגבול. אז לבן אדם כמוני שלא בוכה אם הוא מפסיד כסף, כי מעצם העובדה שהייתי שכיר 34 שנים, שמו לי בצד ואני לא מודאג. לו הייתי ממשיך עד הסוף לגדל רק הדרים ופרחים לא הייתי במצב טוב. כשגיליתי שאני עובד בשביל הטייסים, ובשביל המדריכים ובשביל הפקידות, ובשביל החברות השונות ולי כמעט לא נשאר כלום, אז אמרתי 'אוקיי, פרדס זה פרדס אבל צריך להתפרנס'. מצאתי המון דרכים לחסוך בפרדס כסף אבל כשראיתי שגם זה כבר לא מספיק, אז אמרתי חלאס, ירדתי מהפרחים, מצאתי עבודה כשכיר והמשכתי לעבוד בפרדס."
היית משכנע היום צעירים להיכנס לעבודה בפרדס?
"תיראה אסור שהראיון הזה יהיה סתם אופטימי. פעם התראיינתי ואמרתי: 'אנחנו רואים פריחה, איזה יופי – שנה הבאה תהיה נהדרת'. היום אני חושב שזה סוג של נאיביות. אז היום כבר בגרתי, אני רואה פריחה, רואה כמה חנטים ואני אומר אני צריך עם זה 2%-5% מוצלחים ואני לא יודע אם זה יהיה. וגם אם זה יהיה, איני יודע איזה מחיר אקבל עבור זה. ועכשיו יש שאלה חדשה: האם בשנה הבאה יהיו לי פועלים לקטיף שיודעים לעבוד עם מקטפה? נותנים לי עכשיו סרי-לאנקים, הם בכלל לא ראו פרדס מימיהם. אם אתה מדבר על אשכוליות אז בסדר. אם אתה מדבר על שוק מקומי אפשר לתלוש, אבל אם אתה רוצה להוציא משאיות אתה צריך ביומיים להוציא משאית, אתה חייב חבר'ה מהמשולש, שיודעים את העבודה אבל אין.
"לכן אני לא יודע מה יהיה באמת. אני שומע מחבריי שיש פה ושם זנים שמרוויחים עליהם כסף. אם תיקח את גוש תל מונד שם מחיר השמוטי מצוין, שם מכל דבר מרוויחים לא רע. החקלאים טובים, האזור טוב, השד יודע למה, קשה להסביר. והאזור שלי לא רע, הקרקע שלי לא רעה, פעם כל האזור פה היה מלא פרדסים אבל בנו עליהם, זה לא שמישהו היה נגד הפרדסנות.
"יש כאלה שנשארו עם האשכוליות והשמוטי, ולא עושים שום השקעות ומה שיש להם זה נטו. אבל זה עוד לא הפתרון. לו הייתי צעיר אז ודאי שהייתי הולך על זנים אחרים. יש אומרים בואו נעבור לאבוקדו, אבל גם לאבוקדו היו עליות ומורדות. כשהייתי צעיר והיה פה אבוקדו הוא לא הגיע לטון לדונם. איפה הוא מצליח? באזור עין המפרץ, בכל חוף הגליל המערבי. בחלקה שהיינו החלפנו זנים כבר ארבע פעמים. במקום הנובה שמנו לימונים, ומה קרה עם הלימונים? עד לפני כמה שנים היו מאוד רווחיים והיום?
"בכל דבר יש כאלה שמפסידים כסף, מפסידים במסחר, בייצוא, בייצור אבל בחקלאות זה הכי בטוח שתפסיד כסף. אז אומרים שאנחנו אופטימיים ואומרים 'העונה הבאה תהיה יותר טובה'. אני כבר הפסקתי להגיד את זה.
"הבן הממשיך שלי דורון הלך ללמוד בפקולטה. הוא ביטל את הטיול לחו"ל והוא בא ושאל אותי: 'תגיד, זה הזמן ללמוד חקלאות?'. הרגשתי כמו מכה מתחת לחגורה, איך אני עונה על שאלה כזאת? מה אוכל לומר? להגיד לו 'כן זה טוב', הרי אני מונע מהילד שלי עצמי ובשרי', להגיד לו 'לא', איך אני כחקלאי יכול להגיד לו לא. אמרתי לו: 'תלמד כלכלה חקלאית', כל הכלכלנים הטובים בארץ הם תוצר של הפקולטה לכלכלה בפקולטה לחקלאות."
