חזרתי מהכנס על ענן, ולא רק בגלל היין, אלא בעיקר בזכות האנשים שהגיעו מתוך מטרה משותפת – לסיים את סיפור העברת הנחלה לילדיהם בדרכי שלום
כנס הבוקר ביקב טפרברג במטה יהודה על כוס יין איכותי וגבינות, היה דוגמה מהחיים עצמם לכך שאפשר לדבר את הסיפור המורכב של ההעברה בין־דורית באווירה טובה ונעימה. זה התחיל מיוזמתו של רו"ח יניב וולף, שייסד את המרכז הישראלי להעברה בין־דורית, יחד עם אלעזר בנימין ואיתמר ברטוב ממטה יהודה שרוצים להפיץ את חשיבות הנושא, וכשהחזון שלהם מתממשק עם החזון שלי, ואחרי שצללנו לשיחה מעמיקה, יצא לאוויר סיפור הכנס. בשורה אחת – חזרתי מהכנס על ענן, ולא רק בגלל היין, אלא בעיקר בזכות האנשים שהגיעו מתוך מטרה משותפת – לסיים את סיפור העברת הנחלה לילדיהם בדרכי שלום.
היקב שמקיים את הסיפור אותו אני מפיצה כבר שנים
הנסיעה לקיבוץ צרעה במטה יהודה הביאה אותי לסוג של גן עדן. מעטים הם האזורים הירוקים הפרושים במרכז, והנה בסביבות ירושלים מונחת יריעה קסומה של מושבים עם חקלאות עשירה ומאות יקבים ולצידם כרמים נרחבים. כזה הוא יקב טפרברג, המקום בו התקיים הכנס, והבחירה כמו קלעה למטרה לשמה מראש הגעתי.
כבר מהכניסה התרשמתי מהמסר שהופיע שוב ושוב בפינות שונות ביקב, על הקירות, על השולחנות ועוד; וסיפר את חזון המקום: "כיקב משפחתי אנו יוצרים באהבה יין שורשי ועכשווי המעצים מפגשים בין אנשים". המילים כמו התגלגלו אל הלב, ולמחשבה על עשייה מתוך אהבה, על שורשיות, על קשר בין אנשים כשנקודת המוצא לכל זה היא המשפחה.
היקב נוסד בשנת 1830 כשהדור החמישי, מוטי טפרברג, מנהל אותו בימים אלה; והוא התחיל אחורה בזמן כחלום של הסבא של הסבא מבית טפרברג, שהגיע מאודסה לארץ והקים את היקב המשפחתי הראשון. התרגשתי לשמוע את מוטי, האדם שמוביל כיום את השושלת המשפחתית, מדבר על הרצון שלו להמשיך את מה שעשו ההורים שלפניו – להעביר את היקב ליורשיו בצורה נכונה ובריאה. הוא סיפר שהוא פועל כבר כיום באופן מודע, ומבצע מהלכים שיתכנסו בסופו של דבר לאותה דרך, שאליה הוא מכוון את ההורשה.
מכאן המילים שנאמרו בהרצאתי כמו קיימו את המקום שבו ישבנו כולנו – חקלאים לצד חקלאים, בעלי יקבים ומושבניקים, וכולם כאחד מחזיקים במטרה משותפת – להצליח במשימת העברת הנחלה והעסק המשפחתי לדור הבא. את המסר חיזק גם ראש מועצת מטה יהודה, אבישי כהן.
אתגר מרכזי בהורשה לובש את דמותו של צ'רצ'יל
המושבניקים שישבו סביב שולחן ערוך בכל טוב, וכמובן עם כוס של יין מהיקב הוותיק, נתנו לי תחושה שהגיעו כדי לעשות מהלך; ושמחתי להיות חלק משמעותי בהרצאה שפותחת חלון לתהליך המורכב. בין נושא לנושא ולצד שפע של דוגמאות, הבאתי את סיפורו של ראש ממשלת אנגליה לשעבר, וינסטון צ'רצ'יל, שהוא בעיניי אחד הסיפורים המרתקים בעולם הפוליטיקה והאומנות; ואני מחברת אותו גם כמטפורה שממחישה את אתגר הגישור בין בני המשפחה.
בשנת 1954, בתקופת כהונתו השנייה של צ'רצ'יל ולכבוד יום הולדתו ה־80, הוזמן הצייר הבריטי גרהאם סאת'רלנד לצייר את דיוקנו הרשמי של ראש הממשלה. זו הייתה מתנה מהפרלמנט הבריטי כאות כבוד למורשת המכובדת שיצר.
הצייר סאת'רלנד, שהיה אומן מודרני, לא ניסה לייפות א המציאות, וצייר את ראש ממשלתו כמו שהוא – זקן, עייף, כבד גוף, כשהוא יושב על כיסאו עם מבט נוקשה ורציני. כעבור זמן מה הוצג הציור בפני צ'רצ'יל במעמד מכובד בבית הלורדים הבריטי, כשבמקום נכחו אלפי אנשים.
צ'רצ'יל בחן את הדיוקן, ותחילה תגובתו הייתה צוננת בלבד. לבסוף הוא אמר לקהל בטון סרקסטי: "אדון סאת'רלנד צייר אותי כפי שהוא רואה אותי… אך לא בהכרח כפי שאני רואה את עצמי."
התגובה האמיתית הגיעה רק מאוחר יותר, ולא בפני ההמון, כמקובל באנגליה. צ'רצ'יל שנא את הציור, הוא ראה בו עלבון אישי, תיאור נוקשה שמדגיש את הזִקנה ואת החולשה שלו, ובשום פנים ואופן לא מייצג את הדימוי הציבורי שהוא רצה לשמר – מדינאי עוצמתי ומנהיג לוחם.
הציור לא נתלה מעולם בבית הפרלמנט או בבית המשפחה, כיוון שהוא הושמד בסתר, ונותרו ממנו צילומים בלבד.
אני משתמשת בסיפור הדיוקן של צ'רצ'יל כדי להמחיש את אתגר בוחן המציאות בגישור בין בני המשפחה, כשכל אחד מבני המשפחה נכנס לתהליך ההעברה בין־דורית עם ענן של מחשבות, ברורות לחלוטין, על מיהו, ובעיקר מהו ערכו במערכת המשפחתית. זה יכול להיות תסריט המתאר את עצמו כאח מתחשב, אכפתי ודואג; או תסריט של בן קשוב, רגיש להוריו וככזה שמפגין סובלנות ראויה להערצה.
אבל ברגע שמתחיל השיח פתוח בין בני המשפחה, כשאני חלק ממנו – שואלת ומתעניינת, מתגלה שהדיוקן שצייר לעצמו כל אחד מהם, אינו הדיוקן שציירו במו ידיהם שאר בני המשפחה; והאמת כואבת. קשה לגלות שתדמית האח המושלם שאיתו מתהלך אדם לאורך כל חייו, מתנפצת כשהיא נפגשת עם מבחן המציאות.
המסר החיובי מהאתגר הוא שאם מצליחים לעבור את "מבחן הדיוקן", ובהחלט אפשר, המשך הדרך היא כבר הרבה יותר אפשרית. לא חייבים לשרוף את הדיוקן, הוא רק השליח שבא לבשר את המציאות. כאשר ברגע שמסכימים לקבל את המציאות הזו, הרבה מערכי הגישור מתיישרים מעצמם.
אחרי עוד טעימות ועוד כוסית של יין, אחרי שאלות סקרניות שהגיעו מהמשתתפים, נפרדנו ויצאתי צפונה לבית ולאנשים שלי בקיבוץ; ואיתי לדרך יצאה גם תחושת השמחה, על כך שתפיסת העולם שלי מתקיימת בפינות שונות בארץ, והיא הולכת ותופסת נפח מיום ליום – נחל מיניב וולף שמאמין בחשיבות הסיפור, ומקיים את השליחות דרך עשייתו בתחום הפיננסי במושבים, דרך מוריש היקב שהולך עם כוונה ברורה, ועד לראש המועצה והתושבים שהגיעו עם התשוקה להפוך את החלום למציאות; וכשהרצון הזה תופח, דבר לא יעמוד בפני ההגשמה.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
