להביא אל החיילים את הבית 

שלומי פוקס הוא תושב מסלול – מושב שתרם רבות לקליטת צעירים מהמסיבה בנובה * שלומי עוסק מה-7 באוקטובר ועד היום בעריכת עשרות אירועים עבור הלוחמים בדרום, כביטוי הערכה ותודה לפעילותם הצבאית ולמען העלאת המורל שלהם 

"הערכים שגדלנו עליהם בבית ובתנועת הנוער – אהבת הארץ ואהבת הזולת – התחדדו במלחמה." כך אומר שלומי פוקס, בן מושב ניר-ישראל. אביו יעקב, אשר גדל במושב מגיל 5, הינו פנסיונר צבא קבע, איש אדמה באופיו. אימו רותי עסקה בחינוך שנים רבות בגן "חרוב" במושב. שלומי שירת בחיל התותחנים ואחר-כך רכש שני תארים הנדסיים באוניברסיטת בן גוריון ובמכללת אפקה בתל אביב. 

בשנת 2007 הוא נשא לאישה את פזית מבאר שבע, שהיא רואת חשבון בכירה בעיריית באר-שבע מזה 14 שנים. עתה הם מתגוררים במושב מסלול עם ילדיהם: עומר בת חמש-עשרה וחצי, יהב בת שתים-עשרה וחצי ושחר בן תשע. שלומי עובד במשרד הביטחון בייעוץ טכני לצבא האמריקאי, וזאת במסגרת פרויקטים של חיל האוויר. 

המושב כולו נרתם 

"כאשר הגענו למושב נחשפתי לקהילה בה כולם נרתמים לעזרה לחיילים  באספקת בגדים, אוכל, ציוד לחימה. מושב מסלול תורם לכוחות הביטחון שבאזור החל משנת 2014," מספר לי שלומי. "בשלהי צוק איתן הוקמה תחנת התרעננות לחיילים ביוזמת דורון אלבז. מאז תושבי היישוב נרתמים לעזרה לכוחות הביטחון בכל סבב לחימה וזה התבטא היטב בשבעה באוקטובר."  

שלומי, חבר צח"י במסלול, התעורר כמו כולם בשבעה באוקטובר לשמע אזעקות, נפילות טילים, קולות ירי והודעות באפליקציית פיקוד העורף. אז גם החלו ההתכתבויות בווטסאפ של המושב. משפחת דוידיאן ואחרים התחילה להביא אל המושב צעירים שהצילו מן המסיבה ברעים. בית העם של המושב נפתח עבורם בעקבות בקשתו של עוז דוידיאן, (ראו: "קו למושב" 1304, 19.10.2023) 

"הם היו בעיקר פצועים נפשית," מספר שלומי. "הגיעו צעירים ללא טלפונים. ניסינו לאתר את ההורים בעזרת הפצת רשימות מסודרות באמצעי המדיה השונים ולהודיע למי שאפשר שילדיהם אצלנו. באזור היו עדיין מחבלים רבים. רק בשעה חמש אחר הצהריים, בעזרת סגן ראש המועצה מר ארמי פארג', הגיעו אוטובוסים על מנת להסיע אותם לבאר-שבע בתיאום עם כוחות הביטחון – וזאת כדי שייפגשו שם עם הוריהם.  

"אגב," הוא מוסיף, "ב'סבבים' הקודמים של המלחמות באזור היינו עוזרים לחיילים בכביסה, מזון וכל מה שצריך. אבל הפעם רצו הצעירים רק להגיע הביתה ולחבק את ההורים שלהם." שלומי מוסיף פרט נוגע ללב: "הגיעה צעירה עם דם מרוח על גופה וספוג בבגדיה. כאשר הציעו לה לנקות את הדם, היא סרבה, כיוון שזה היה דם של חברתה שנהרגה."  

אבל זו היתה רק התחלת משימת האירוח במושב מסלול: "בשמונה באוקטובר הגיעו לבית העם כמאה וחמישים חיילים, ולאחר כחודש כבר 'התגודדו' על מדשאות המושב מעל לחמש מאות חיילים," מתאר שלומי. "אנחנו דאגנו להביא להם סנדוויצ'ים וסלטים. אחר כך דאגנו להשיג עבורם גם בגדים, ציוד מסוגים שונים ואפילו חטיפי חלבון לשמור בתוך האפודים, כי בחודש הראשון היה כידוע גיוס מאסיבי וחסרו דברים רבים."  

מספר שלומי: "כיוון שבית העם היה מלא בחיילים, הפכנו את מועדון החברים למחסן, בו שמרו על כל מה שנתרם עבורם ועבור כוחות נוספים באזור. (הפכנו למעין חמ"ל מרכזי)." שלומי מציין את יעקב כהן שניהל את כל המערך וקישר בין התורמים ללוחמים, וגם את לילך פרטוש: "בעצם, כל המושב נרתם לכך במשך שלושה-ארבעה חודשים שהחיילים היו במושב."  

הקשר עם גדוד 630 

בשבוע השלישי של הלחימה קיבל שלומי שיחת טלפון מחבר ילדות בשם ישראל נתן, תושב כרם שלום. נתן סיפר לו שיש ביישוב חיילים שאוכלים רק מנות קרב ואין להם אוכל חם. "כך התחלתי את היוזמה הראשונה שלי מחוץ למושב," הוא מספר. "פרסמתי פוסט בפייסבוק והצלחתי לקבל תרומות של אנשים ולארגן לחיילים הללו מזון חם." כך גם נוצר הקשר בינו לבין גדוד 630, בו שירתו חיילי מילואים בכל יישובי העוטף – מעין השלושה ועד כרם שלום. 

מִפקדת הגדוד ישבה באורחן צאלים. שלומי היה מגיע מדי יומיים אל הגדוד לקיבוץ, מברר למה הם זקוקים ומשתדל לגייס את מה שמתבקש ולהביא לפלוגות באזור.  

התפנית היתה באירוע הראשון ששלומי היה שותף לתכנונו והפעלתו. "באחד הערבים החלטתי יחד עם חיילת בשם שובל מקריית מלאכי לדאוג לגיבוש החיילים, אשר עד אז כל אחד אכל בנפרד. זה היה בנר ראשון של חנוכה. קיבלנו תרומה נדיבה מחברת 'פטרוס טכנולוגיה', ועל הפקת הערב היה אמון דניאל כהן מבאר-שבע, בעל חברת קייטרינג. 

"באירוע זה ראיתי את החיילים יושבים בערב סביב מדורה, שרים  ומחליפים חוויות. אז הבנתי שהגיבוש מתחיל להתהוות, והפלוגה מתחילה להיות כמו משפחה."  

באירוע הזה ובאירועים נוספים השתתף גם המג"ד שלהם, סא"ל נתנאל יעקב אלקובי הי"ד, שנהרג כשבוע לפני שחרורם. יחד עמו נהרגו גם הלוחמים סרן יאיר כהן הי"ד ורס"ל זיו חן הי"ד. "חשתי שזה חיבר אותי לגדוד לנצח," אומר שלומי בקול חנוק. "הרגשתי מחויבות לבקר את המשפחה ב'שבעה' ואני בקשר מתמיד איתם להנצחת נתי (נתנאל) ז"ל." 

עם גדוד 9305 

"גיליתי שגדוד התותחנים, שבמסגרתו שֵירתי במשך 18 שנים במילואים, התמקם באזור רעים. ואז נוצר קשר מתמיד ביני לבין לוחמי הגדוד ומפקדיו," הוא מספר. 

על תרומתו של שלומי  לגדוד זה כתב רס"ן ניר גייגר, סמג"ד בגדוד 9305: "…שלומי לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים ולכן התחיל לברר איזה ציוד אנחנו צריכים כדי שנוכל להמשיך להילחם. הדבר הראשון ששלומי הציע היה אוהלים לחיילים. הוא הצליח לגייס תרומה ענקית של עשרות אלפי שקלים, בה רכשנו אוהלים לחיילים. הוא לא הסתפק רק בגיוס, אלא גם ניהל את ההתקשרות עם הספק כדי שאנחנו נוכל להתרכז בלחימה. 

"לאחר מכן המשיך לפעול על מנת שנרגיש בבית, למרות שיָשנו בשדה תפוחי אדמה במשך שלושה חודשים. הוא הביא אנשים שחילקו ג'חנון בשבת, דאג לצוות 'על האש' לכל אירוע שאחת הפלוגות ערכה, רדף אחרי תורמים כדי להשיג כפפות ומעילים לחורף – ומעל הכול, הוא ביקש ממני כל הזמן להשיג טלפונים של מפקדים נוספים בגזרה, כדי שיוכל לעזור גם להם.  

"בתום ארבעת חודשי לחימה ערכנו טקס מרגש, הזמנו את שלומי לטקס והענקנו לו מדליית הוקרה על העזרה והתמיכה שבאמת יוצאת דופן במהלך המלחמה."  

יחידת המנגליסטים של שירה כהן  

באחד האירועים החברתיים שנערכו באמצע חודש נובמבר, במהלך דילוג של גדוד 9305, הבחין שלומי באישה דתיה שמנהלת קבוצה של מנגליסטים. ואז התחיל שיתוף הפעולה בינו לבין שירה כהן מקריית מלאכי.  

ביקשנו משירה לספר על עצמה. "אני בת למשפחה חרדית. האחים שלי ואני לא שרתנו בצה"ל אבל חינכו אותי להכרת הטוב, שהחיילים נלחמים עבורנו ולכן יש צורך להכיר טובה אליהם. בכל מבצע צבאי ב'עוטף' היה לי חשוב לעשות משהו עבורם, לתרום. תמיד הייתי בשטח איתם ועזרתי במסגרת עמותות שונות. אבל במלחמה הזאת זה שונה. אנשים אחרים הצטרפו אלי ואני הצלחתי בעצמי, למרות שאינני עמותה, לגייס כחצי מיליון שקל עבור הפעילות למען החיילים. לי עצמי קשה להסביר כיצד הצלחתי כאדם פרטי לסחוף אחריי אנשים ולגייס תרומות. זה בא אצלי מהלב ונראה לי שהאנשים שהצטרפו אלי, גם הם באו מהלב." 

מתחילת המלחמה, כבר בצהרי יום ראשון שאחרי השבת השחורה, שירה חשה שהיא לא יכולה להישאר בבית. היא לקחה מכונית של בן משפחה ונסעה לכיוון צומת יד מרדכי. הדרכים היו חסומות. היא ראתה טנקים והרבה מאוד מכוניות פגועות בדרך. "עדיין לא ידעתי אז את גודל האסון, והתפלאתי לראות כל כך הרבה מכוניות תקועות והרוסות בדרך. חשבתי: כל כך הרבה תאונות היו?  

"ראיתי גם המון משאיות של זק"א בסביבה. גם זה הפליא אותי, כי עד אז שמעתי על מאה הרוגים 'בלבד'. שוחחתי עם האנשים והם אמרו שהם רעבים. נסעתי עם אדם נוסף לבאר יעקב, שם פתחו עבורנו חנות פלאפל, ואנחנו חזרנו והבאנו לאנשי זק"א 200 מנות פלאפל ושתייה קרה." 

וכך המשיכה שירה בעזרת אנשים נוספים להתגייס למען החיילים: "בהתחלה הבאנו להם אוכל מוכן, גרביים, תחתונים וגם מטענים לטלפונים. באחד הימים, בשעת הצהריים, שאל אותי אחד ממפקדי השריון שהיו בצאלים, אם יש לנו אפשרות להכין עבורם בשר על- האש לאותו ערב. עניתי שאוכל לעשות זאת, והתפלאתי על עצמי שהסכמתי. איך אוכל להכין ארוחה למאה וחמישים איש? אבל עשיתי זאת עם אדם בשם יגאל מהיישוב יד בנימין. קנינו במהירות מטורפת ציוד למנגלים ובשר, והצלחנו 'להרים' את הארוחה. ומאז הכול היסטוריה," מוסיפה שירה. "עשינו אירועים רבים עבור חיילים – החל מעשרים חיילים ועד אלפיים חיילים באירוע אחד."  

מאז פגישתם הראשונה – שלומי פוקס ושירה פועלים יחד: "אני מודה לאל שפגשתי את שלומי," היא אומרת. "הוא עוזר לנו המון ובכלל 'יחידת המנגליסטים' היא כמו משפחה עבורי, ברמה של ציון אירועים פרטיים כמו ימי הולדת, שמחות לילדים וכו'. זה באמת מרגש שהתקבצנו מכל מיני מקומות ואנחנו בעלי גישות ודעות שונות. יש בינינו חרדים וחילונים, אנשי שמאל ואנשי ימין… ולכולנו יש מטרה אחת: לעזור ולתרום לחיילי צה"ל, שלוחמים עבור כולנו."   

אלון ארבל – חבר 

פעמים רבות בעת הריאיון מציין שלומי שהוא והחיילים להם עזר הפכו לחברים של ממש. את אחד החיילים הללו הוא הכיר בנסיבות שונות. ומעשה שהיה כך היה: באחד הימים נסע שלומי עם בתו יהב לאילת. בדרך הבחינה יהב בחייל צועד וסוחב ציוד כבד. היא קראה לאביה לעצור לו. אל המכונית נכנס חייל. היה זה אלון ארבל, שיצא לחופשה אחרי שירות במילואים של חודשיים – והוא עשה את דרכו לביתו בערבה בטרמפים. מאז הנסיעה הזו נרקמו יחסי ידידות חמים בין שלומי והטרמפיסט שלקח בדרך לאילת. (ראו להלן "דוד אלון").   

מביא את הבית לחיילים בשטח 

ונשוב לגדוד 630. הנה קטע מדבריהם של רס"ן גבריאל זאנו וסרן אנה לזרב מספרים: "הכרנו את שלומי אי שם בימי תחילת המילואים. כבר בתחילת המלחמה הבנו שאנחנו הולכים להישאר על מדים ברחבי 'העוטף' לעוד הרבה זמן, בלי הרבה יציאות הביתה.  

"ההתגייסות של העם כולו הייתה ניכרת, אבל בשבילנו שלומי היה נציג של העם, של אהבת העם. אם לא יצאנו הביתה, שלומי דאג שהבית יבוא אלינו – מידי שבוע לקראת שבת היה דואג לארגן לנו אוכל ביתי מפנק לערב שבת ולשבת עצמה, וזה נתן  הרגשה של בית. […] ללא ספק, גם בימי שגרה, כשכל אחד יחזור לחיים שלו, בתמונת הזיכרון שלנו על מלחמת 'חרבות ברזל' יופיע גם שלומי…" 

היו מפקדים שאמרו לשלומי: "מה שאתה עושה עבורנו הוא לא פחות חשוב ממה שאנחנו עושים בעזה."  

מוסיף שלומי: "בימים אלה עיקר הפעילות מתבצעת יחד עם מתנדבי יחידת המנגלסטים ופחות ביוזמה פרטית. חשוב לציין שהקבוצה מונעת על ידי תורמים בעיקר מחו"ל, וכל מי שמגיע לאירועים עושה זאת ללא מטרת רווח ועל חשבון הזמן הפרטי.  אנחנו ביחידה תמיד שמחים לשיתופי פעולה חדשים לטובת הלוחמים ששומרים על ביטחוננו." 

שלומי, שירה וכל אלו שהתגייסו למען הלוחמים, מבטאים את הקרבה שנוצרה בעם בעת צרה זו; את הלב הרחב והנכונות של האנשים שמקדישים מזמנם, ממרצם ומכספם למען חיילינו.   

* פרטים נוספים ניתן למצוא בעמוד האינסטגרם: Instegram: the_bbq_unit 

** לתרומות באמצעות ביט: 050-9929968