יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 121481929

להזדקן בכפר 

3 דק' קריאה

שיתוף:

לחיות בכפר שיש בו זקנים זו זכות וכדאי לנצל אותה. אנחנו לא נישאר כאן לעד, הזקנים, והצעירים עדיין לא למדו את מה שאנחנו כבר הספקנו לשכוח. אז על מנת שלא יחזרו על הטעויות שלנו, כדאי שיישבו אתנו קצת. יספגו קצת דרך ארץ וכבוד למבוגר ולזקן 

אף אחד לא שם לב שהוא עצמו מזדקן או שאשתו מאבדת מכוחה מיום ליום, אלא רק בדיעבד, במחשבות לאחור על מה שיכולנו לעשות בקלות לפני שנה והיום מאוד קשה לביצוע. כששיער מלבין, הוא לא מלבין בין לילה. זה יכול לקחת שנים. ואז מתעוררים בוקר אחד ומגלים שהשיער השחור, השופע, הפך לבן. כשהעור מתחיל לאבד מגמישותו זה גם לא קורה בין לילה. זה תהליך ארוך שמבינים אותו רק כשלא מפסיקים להישרט מכל דבר קטן וכל מכה הופכת לשטף דם שלא עובר, וכשהוא סוף סוף עובר, נשאר כתם לכל החיים על הזרוע.  

פתאום הכתף כואבת ומבינים שהסחוס נשחק ונשחק לאורך כל כך הרבה שנים של סחיבות, שכבר אין מה לעשות, ואין איך להיפטר מהכאב הטורדני שקפץ עלינו ביום בהיר אחד. פתאום מגלים שלא כל כך ישנים טוב בלילה ואז יש רצון או אפילו צורך פיזי, לישון יותר במהלך היום. לבצע סידורים כאלה או אחרים גוזל יותר זמן, ממעטים ללכת לשוק או לשדרה כי עייפים יותר. קובעים תורים לרופא או פגישות בבנק, בזמן מדויק כי לא בטוח שנצליח, כי ההליכה איטית יותר וההתארגנות ליציאה מהבית קשה יותר.  

כתם חדש על העור הוא לא כזה נורא, וקמט חדש בין העיניים הוא סימן לחוכמה ולפנות מעבר ל"זקן של הכפר" בדרכו למכולת. זה לא על מנת לעשות לו חסד, אלא לתת לצעיר זכות. ואם הישישה הקטנטונת סוחבת שקים ביום השוק, לעזור לה! ואם הזקן המכופף הולך להאכיל את היונים, אולי לשבת אתו קצת, לארח לו חברה, ללמוד משהו, להרחיק קצת את הבדידות.  

כבר רואה את הסוף 

לחיות בכפר שיש בו זקנים זו זכות וכדאי לנצל אותה. אנחנו לא נישאר כאן לעד, הזקנים, והצעירים עדיין לא למדו את מה שאנחנו כבר הספקנו לשכוח. אז על מנת שלא יחזרו על הטעויות שלנו, כדאי שיישבו אתנו קצת. יספגו קצת דרך ארץ וכבוד למבוגר ולזקן. לא רחוק היום שגם הם יהיו זקנים, ואז הם ייכנסו לנעליים שלנו, ללמד את הצעירים שלהם, איך להתייחס בכבוד כלפי זקנים. איך להעריך אותם. איך לגרום להם קצת נחת רוח. איך להתמודד עם קפריזות או עם הרגלים, שנראים קצת כפייתיים למתבונן מבחוץ.    

גיל 80 בעיקר אומר שאני כבר רואה את הסוף. בילדותי, לא היו אנשים כל כך זקנים. אולי היו ואני לא זוכר. אבל גם קשיש הכפר, לא היה בן יותר מ-65-70. ראשית, לא היו רופאים ובוודאי לא אנטיביוטיקה. כל שריטה קטנה, יכלה בקלות להתפתח בקלות לזיהום והאדם צונח ומת. גם האוכל לא תמיד היה הכי נקי, למרות שבסוגיה הזאת, אי אפשר להאשים אותנו שלא ניסינו. התנאים הסניטריים שחיינו בהם לא היו ידידותיים למבוגרים.  

המוות ליווה אותנו לאורך כל שנות ילדותינו, כולם הכירו מישהו שמת. גם ילדים. זה היה חלק מחוויות הילדות. כשמישהו מת, בוכים, קוברים, ממשיכים הלאה. זה היה חלק ממעגל החיים. אנשים בכפר לא הגיעו לגיל מופלג של 80, כמוני. לפעמים אין סיבות אמתיות וברורות לכל דבר. בכפר ילדותי, אם היה סבא, הוא היה יחיד בכל הכפר, מקסימום שני ישישים שעוזרים אחד לשני להעביר את הזמן, בעזרת עוד פרוסת לחם בחלב או כוס תה דלוח. אנשים גם לא ידעו, עד הסוף, באמת, באיזו שנה נולדו ובני כמה הם באמת. זה לא היה חשוב להישרדות, ההתעסקות בגיל היתה זניחה.  

בעיר היה אחרת 

רק בערים הגדולות נתקלנו, אני ואשתי, בקשישים עם מקל שמתקשים ללכת. עם גב כפוף, עם כתמים של גיל, עם פנים כל כך מקומטים שאי אפשר היה לראות את האדם שהם היו פעם. ישישות קטנות עם שקי אוכל על הגב, מכופפות עד מאוד, מדדות מכאן לשם ומשם לכאן. יש להן יעד, אבל אף אחד לא מכיר אותו חוץ מהן.  

אדונים קשישים דקי גו, עם מקל הליכה ושיער לבן כל כך, שהוא נראה כמו ענן שנח להם על המצח ולא מתפזר. גם בעיר הם לא רבים, אבל הם היו יותר ממה שראינו עד אז בכפרים ובמושבים. התפלאנו איך אפשר לחיות כל כך הרבה שנים עד שמגיעים למצב גופני כזה? גם בעיר, הם ידעו להגיד בדיוק בני כמה הם, אז אם שאלנו, ושאלנו ולו מתוך סקרנות גרידא, הם היו עונים "70" או "72" אפילו "78" בוודאות חד משמעית, שלא יכולנו לה.  

בעיר, זה היה אחרת. ההיגיינה והתברואה יותר טובות; גישה יותר מהירה לרופאים ולמיני מרקחות. גם היו להם חיי חברה. בעיר, היתה קהילה. ואם אחד מהישישים מת, נשארים עוד 10. והם מתקבצים בבית הקפה השכונתי בתל אביב או בכיכר הקרובה בירושלים. מאכילים יונים, הולכים לקונצרטים או הצגות ואופרות.  

בעיר נתקלנו בקבוצות קשישים שישבו עם עצמם, לא רק עם בני התשחורת, דנו, התווכחו בלהט, הביעו דעות ואז את הדעות המנוגדות, ואז שוב, במעגל בלי נפסק של הרהורים, הגיגים, פרשנויות על גבי פרשנויות, התפלספויות הלוך ושוב, שאסור שיעצרו. והכל כתוב. הכל נרשם, הכל מתועד. שלא יישכח. 

כשמצאנו את הבית האמיתי שלנו, במושב הצפוני כל כך, לא ראינו איך הזקנה קפצה עלינו. היא זחלה לאט. עוד צעד ועוד צעד. עד שתפסנו שאנחנו זקנים – זה כבר היה מאוחר מדיי. לא שמנו לב, בפרצוף שהסתכלנו בו יום יום, שפה נוסף עוד קמט, ושם קווצה של שיער איבדה את זוהרה ואת צבעה. האצבעות מגוידות. הקומה קצת שפופה. פתאום כתם חדש על הזרוע או נפיחות קלה בקרסול. פתאום כבר כבדים לנו השקים, ויותר קשה להתכופף. וזה לא רק אנחנו. גם השכנים הם לא מה שהיו פעם.  

* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור דמיוני לחלוטין 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עד שהגיעה לגיל 50 הייתה עדי ליניאל ממושב שואבה עצמאית והתמחתה בהקמת אתרים באמצעות העסק שלה: "עדי ליניאל – פשוט לבנות אתר" * בהמשך הבינה שהיא רוצה שינוי והבינה שהיא טובה ב'ללמד' – מכאן
6 דק' קריאה
הדיון על הסיכום התקציבי הסופי יימשך בהכנת ההצעה לקריאה שנייה ושלישית  ועדת הכלכלה של הכנסת, בראשות ח"כ דוד ביטן, אישרה בשבוע שעבר (12.12) לקריאה ראשונה את ההצעה לתקן את חוק המים באשר לקביעת תעריף המים
4 דק' קריאה
זה נשמע פשוט, מכינים כמה שניצלים ושולחים כתרומה לחיילים בחזית, אבל מיזם "שישניצל" במושב ניר גלים, הפועל בעזרת עשרות מתנדבים ותורמים מהמושב ומכל הארץ, מספק לחיילים בשטח – מידי יום שישי – כ-4,500 כריכי
9 דק' קריאה
יונתן טל מרמת דוד, בן למייסדי גורדוניה וגם נצר לרבי מלובביץ', מתלבט האם להשתקע במדינת יהודה או לסבול את רעש ההמראות והנחיתות משדה התעופה הנוסף שיוקם לא רחוק מחלונו בישראל  על אף היותי בן
3 דק' קריאה
בסרטים, הטובים מנצחים את הרעים. במציאות, את ההיסטוריה כותבים המנצחים. הדי בן עמר חי בסרט  מאז היותי ילד אהבתי לראות סרטי קולנוע.  תחילה היו אלו הוריי שלקחו אותי איתם לראות סרטים – הייתי ילד
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן