יבול שיא
הרפת והחלב
להזמין את החושך באהבה

להזמין את החושך באהבה לביתנו ולתת לו מקום

3 דק' קריאה

שיתוף:

אם רק נדע להזמין את החושך באהבה לביתנו ולתת לו מקום – אולי נלמד דבר או שניים על מה שמתחולל בלבבות הקטנים שפועמים פה לצידנו, ואף יוכל להוביל אותנו אל חוף מבטחים קרוב ושלם יותר

 

את השיר "באנו חושך לגרש" כולנו מכירים. דורות על גבי דורות של ילדים שרים אותו כל חנוכה, בעוצמה ובפאתוס, תוך רקיעת רגל רמה על הרצפה כל פעם שמגיעות המילים "סורה חושך, הלאה שחור". גם אני גדלתי על ברכי השיר כילדה בגן אלון שבקיבוץ הולדתי, לומדת שהחושך הוא רע ומפחיד, בלתי רצוי ואסור ושהאור הוא הטוב, הנעים, האהוב, הנכון.

קפיצה של 20 שנה קדימה. את החושך שבתוכי, כך אני מגלה, אני מכירה היטב. לפעמים הוא מופיע בצורת ייאוש, לפעמים זה כעס, עלבון, אלימות או שנאה. אני אנושית עד כאב. אבל לימדו אותי שנה אחרי שנה, שאת החושך יש לגרש ואני, ילדה טובה וממושמעת שכמותי, מנסה לעשות בדיוק את זה. לא לכעוס יותר מידי, לא לריב או להתעמת, להבליג, לא לחולל מהומות. למדתי טוב טוב שמפגני הכעס, העלבון או הכאב שלי לא מתקבלים בברכה. קשה להכיל אותם. הם חזקים מידי. עדיף לשתוק.

 

הם לא עושים לנו דווקא

יותר מ-30 שנה עברו מאז שהייתי ילדה בגן אלון. אני אמא לשלושה ילדים וברוך השם, הם יודעים לצעוק, לריב, לכעוס, לטרוק דלתות ולפעמים אפילו להרביץ. בהתחלה, כך אני למדה, קשה לי להכיל את כל אלה. כל פעם שהטורים בבית עולים אני מנסה מיד להרגיע, ממהרת לפתור את הבעיה, ללמד אותם לדבר בצורה נעימה כלפי או זו עם זה. כל זה חשוב וטוב ועדיין, כל פעם שאני עושה את זה משהו בתוכי מתכווץ.

אני מתבוננת פנימה ומבינה. אני משתיקה חלקים בתוכם כפי שהושתקו חלקים בתוכי. אני מצמצמת את הביטוי הרגשי שלהם רק למה שטוב, נעים, ראוי. אני לא נותנת מקום לכל מי שהם. אני משחזרת דפוס עתיק יומין בו עדיף לדחוק את החושך לפינה, לטאטא אותו מתחת לשטיח, רק שלא נראה כמה קשה פה או כמה כואב. רק שלא ניתן לכל העוצמה הזאת לצאת.

אם יש דרך בה ילדינו מאותתים לנו שמשהו אינו כשורה זה דרך ההתנהגות שלהם. ההתנהגות שלהם היא אף פעם לא סתם והם לא עושים לנו דווקא. הם מרימים דגל ואומרים "היי, המים גועשים, הספינה מיטלטלת ואתם, המבוגרים שאמורים להוביל אותנו לחוף מבטחים, כדאי שתשימו לב". לילדים מטיבם לא תמיד יש מילים לבטא את מה שמתחולל אצלם בפנים, וכאן ההתנהגות תופסת תפקיד. רק שאנחנו, כאמור, למדנו מהר להדחיק את הכאב והקושי, לפתור את הבעיה הרגעית, לגרש את החושך ולהמשיך.

 

מהשחור לאור

אז הפעם, דווקא לכבוד חג האור, אני רוצה להזמין אותנו להתבונן על החושך בעיניים חדשות. להתבונן על כל החלקים החשוכים בתוכנו ובתוך ילדינו לא כדבר דוחה ואסור אלא כאש. אש של קושי שמבקש ביטוי. עוצמה המבקשת חופש. אם רק נדע להזמין את החושך באהבה לביתנו ולתת לו מקום – אולי נלמד דבר או שניים על מה שמתחולל בלבבות הקטנים שפועמים פה לצידנו, ואף יוכל להוביל אותנו אל חוף מבטחים קרוב ושלם יותר.

אם יש דבר שכואב יותר מכל זו הדחייה של חלקים בתוכנו, חלקים ממי שאנחנו. נכון, בכולנו יש אור וכולנו באנו מתוך אהבה ויחד עם זאת בכולנו יש גם חושך. אני רוצה לאהוב את הילד שלי גם כשהוא מתוק וגם כשהוא כועס. דווקא כשהוא כועס. אני רוצה לאהוב את הבת שלי גם כשהיא חמודה ונעימה וגם כשהיא זועמת ושואגת עלי או על אחותה הקטנה. אני רוצה לאהוב אותי לא רק כשאני נחמדה ומצליח לי. אני רוצה לאהוב אותי גם כשקשה לי, כשאני מבולבלת, מפורקת, תכף מורידה למישהו את הראש מרוב עצבים. דווקא ברגעים האלו אני רוצה להישאר, להושיט יד, לא לנטוש אותם, לא לנטוש אותי.

לפני כמה שנים למדתי להכיר גרסה אחרת לשיר "באנו חושך לגרש". גרסה שמסבירה בדיוק את זה. כתבו אותה, למיטב ידיעתי, איריס יוטבת ואורית פיול אור, והמילים שלה הן:

"באנו חושך לקבל

בתוכנו אור וצל

כל אחת היא אור גדול

מתרחב לכל יכול

נחבק את השחור

נעטוף אותו באור

כי מתוך הכי שחור

מתגלה גרעין של אור".

מה אני אגיד לכם? לקבל את החושך זו לא משימה פשוטה בכלל. הדפוס האוטומטי של גירוש החושך ודחיקתו הלאה מושרש בי חזק. כשהבת שלי עומדת על המדרגות וצועקת עלי, כל מה שאני רוצה לעשות ברגע הראשון זה להגיד לה שהיא מגזימה. שלא תדבר אלי ככה. שתירגע ואז תסביר לי מה קורה. הרבה פעמים אני עושה בדיוק את זה. ובכל זאת, בכל פעם שהיא צועקת ואני מצליחה לעמוד שם ולראות אותה במלוא עוצמתה, אש בוערת וחופשיה המעזה לבטא את עצמה במלאותה; בכל פעם שאני מצליחה לעמוד שם ולא לכבות את האש אני מרגישה שהצלחתי. הצלחתי לתת לילדה שלי רגע בו כל כולה מתקבל בברכה. הצלחתי לתת לילדה שלי רגע בו לא הקטינו את האש שלה כדי שתתאים למה שמקובל בחברה. רגע שבו חיבקתי את החושך וגיליתי בו גרעין של אור -להזמין את החושך באהבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דוח סיכום שנה א׳ לתוכנית המחקר 7236 (131231523) מגישים: זיו מי טל – תחום ירקות אגף ענפי הצומח שה"מ, מוראד גאנם וסבטלנה קונצידלוב – המחלקה לאנטומולוגיה, מינהל המחקר החקלאי, אופיר בהר – המחלקה למחלות
4 דק' קריאה
נובמבר 24 אלי מרגלית (גמלאי), נביל עומרי וליאור אברהם – מדריכי ירקות; ניצן כהן וסבטלנה דוברינין – מדריכי הגנת הצומח האגף לירקות והאגף להגנת הצומח – שירות ההדרכה והמקצוע (שה"מ) הקדמה הבצל שייך למשפחת
9 דק' קריאה
בעוד שהמשק היה בקיפאון אחרי ה-7 באוקטובר, קיבוצי העוטף כבר הבינו שהחקלאות היא שתביא לשיקום כלכלי ותקבע את הגבול עם עזה * תחת אש ובעיצומה של טראומה לאומית ואישית, הם ניהלו משא ומתן לשותפות
7 דק' קריאה
מתוך כ-730 תושבים רק שלושה מתפרנסים בשדה יצחק מחקלאות, בעיקר בגידול פרחים וירקות * חברי המזכירות ביקרו במשק של יצחק מלכה ובמשק של אברהם דניאל בתאריך ה-29 באוקטובר קיימנו סיור במושב שדה יצחק במזרח
2 דק' קריאה
למפגש שהתקיים במושב פטיש הגיעו כ-200 משתתפים ובפרס החקלאי המוביל לשנת 2024 זכו רמי פולקו מרוחמה ואסף צור מצרעה האגף לשימור קרקע וחקלאות בת קיימא בחטיבה לניהול משאבי סביבה במשרד החקלאות וביטחון המזון ציין
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן